מבעלות על חמישה צימרים לאחראית משמרת במסעדה
אור רונן־בירון (33) ממצפה־אבירים שבגליל המערבי, נשואה ואם לשלושה (שש ותאומים בני שלוש וחצי)
עיסוק קודם: בעלת "הבית באבירים", שכולל חמישה צימרים.
עיסוק נוכחי: מנהלת משמרת במסעדת "טוטו" בתל־אביב.
עד המלחמה: "לפני 22 שנה פתחו הוריי, שהם בעלי חברה לעיצוב ואדריכלות, את מתחם האירוח היוקרתי 'הבית באבירים'. לפני השחרור מהצבא עברתי לתל־אביב, התחלתי לעבוד כמלצרית במסעדת 'טוטו' ונשארתי שם שבע שנים. סיימתי כמנהלת משמרת. אחרי החתונה, בן זוגי אלי ואני עברנו לאבירים ולקחתי על עצמי את ניהול ההזמנות והשיווק של הצימרים. את כל מה שלמדתי ב'טוטו' על קשרי לקוחות, שירות ומקצועיות יישמתי בצימרים. היינו בתפוסה כמעט מלאה כל השנה. לפני שנתיים הוריי החליטו להתמקד בדברים אחרים ועשו העברת בעלות של העסק על שמי".
אור רונן־בירון: "לא היה אכפת לי לעשות כל עבודה במסעדה, אפילו לנקות את הרצפה. אם אני באה לעבוד, אני באה לעבוד.
7 באוקטובר: "בתקופת החגים היה מלא אצלנו. בבוקר של 7 באוקטובר אלי העיר אותי ואמר שיש מלחמה. פחדתי שיקרה אצלנו מה שקרה בדרום, אנחנו רק ארבעה ק"מ מגבול לבנון. כל ההזמנות לצימרים התבטלו כצפוי. למחרת ארזתי תיק ונסענו להורים של אלי בתל־אביב. הייתי בטוחה שזה יהיה רק ליומיים־שלושה. התבדיתי. אחרי כמה ימים עברנו לבית שכור בצורן. כשהתחיל פינוי רשמי של המדינה, התברר שאבירים הוא לא יישוב מפונה, בזמן שיישובים די קרובים אלינו כן פונו וקיבלו את כל הזכויות".
מעבר לצורן: "כבר בשבוע השני למלחמה ניסיתי לברר אם מגיע לי פיצוי כספי מהמדינה על אובדן הכנסות, ונכנסתי למסלול האדום, שפירושו שאקבל פיצוי רק בסיום המלחמה. ההוצאות של העסק המשיכו לזרום - הלוואות על שיפוץ צימרים, ארנונה ועוד. גם ההוצאות הפרטיות זרמו - משכנתה, שכירות בצורן ותשלום לגן הפרטי של הבן הגדול באבירים, כדי שיהיה לו מקום לשנה הנוכחית. אכלנו חסכונות. מזל שאלי לא איבד את העבודה שלו כמנהל פרויקטים בחברה שמקימה חוות סולריות ברחבי הארץ.
"אחרי חודש וחצי בצורן הכנסנו את הילדים למסגרות חינוכיות. התחלתי לחפש עבודה בסביבה, אבל אף אחד לא רצה להעסיק אותי, כי לא ידעתי אם ומתי אני חוזרת לצפון".
מציאת עבודה: "התקשרתי לירון שלו, שף ובעלים של מסעדת 'טוטו', שיתפתי אותו במצב, וסגרנו שאחזור לנהל כמה משמרות בשבוע. התחלתי לנסוע שלוש־ארבע פעמים בשבוע מצורן לתל־אביב והשתדלתי לנווט את הנסיעות לשעות ללא פקקים. הילדים שלי, שהיו רגילים לאמא שנמצאת איתם מאה אחוז, היו צריכים להתרגל למצב חדש. אלי היה איתם, וגם אחותי המהממת שקד עזרה המון. לשמחתי, הלקוחות הקבועים זכרו אותי והיה מאוד מרגש לפגוש אותם.
"מצד אחד היה מוזר לחזור עשור אחורה, מצד שני חזרתי אחרת: חזקה ובוגרת יותר, עם יותר ניסיון ופרופורציות אחרות בחיים. לא היה אכפת לי לעשות כל עבודה במסעדה, אפילו לנקות את הרצפה. אם אני באה לעבוד, אני באה לעבוד. אני לא יודעת אם זה בזכות העבודה בצימרים או בזכות העובדה שנהייתי אמא, ברור לי שהתקופה שלי כיום ב'טוטו' טובה יותר מהקודמת".
החזרה הביתה: "בגלל שאנחנו מיישוב שאינו מפונה באופן רשמי, לא יכולנו לרשום את הילדים למסגרות חינוכיות במקום אחר, כך שכבר מתחילת הקיץ ידענו שנחזור הביתה בסוף אוגוסט. פחדנו ואנחנו עדיין פוחדים, אבל לא הייתה לנו ברירה, כי כמה זמן אפשר להחזיק תשלומים כפולים על הכול?
"כל הזמן נשמעים כאן פיצוצים, ורק לפני יומיים נפלו שני כטב"מים ליד הבית. יש כאן אפס זמן תגובה: כשיש אזעקה, את כבר אחרי האירוע. זו שגרת החיים שלנו. אחרי הזנחה של שנה, הצימרים במצב לא טוב, ואני אצטרך לעשות שיפוץ רציני. עכשיו אני נוסעת כל שבוע ללילה אחד בתל־אביב, ישנה אצל ההורים של אלי ועושה ארבע משמרות רצופות במסעדה. יש לי אחריות כלפי המשפחה שלי, אני לא יכולה להישבר".
שורה תחתונה: "זו הייתה שנה מטלטלת לכולם. המצב הכלכלי שלי לא דומה לזה שהיה לפני המלחמה, אבל לפחות אני משתכרת. אני מחכה שהמלחמה תיגמר ונחזור לחיי שלווה. למי שנמצאת במצב דומה, אמליץ להסתכל קדימה ולנסות למצוא את הטוב".
מבעלות על שלושה צימרים למורה להתעמלות במים
סטייסי אבני (69), מפונה מקיבוץ מעיין־ברוך, כיום גרה בכפר הנופש רמות, אלמנה, אם לשלושה וסבתא לשישה
עיסוק קודם: בעלת שתי יחידות דיור לסטודנטים ודירת Airbnb במעיין־ברוך.
עיסוק נוכחי: מורה להתעמלות במים והידרותרפיסטית.
עד המלחמה: "במשך 20 שנה עסקתי ברפואה אלטרנטיבית. אני אלמנה כבר המון שנים, והקמתי לבדי שתי יחידות דיור בגודל 45 מ"ר ב'הכפר היווני' - שטח ההרחבה של קיבוץ מעיין־ברוך. בנוסף, הקציתי חלק מהבית שלי לטובת דירת Airbnb. זאת הייתה התוכנית לפנסיה, כי עד גיל 50 חייתי בקיבוץ כפר־בלום ולכן הפנסיה שלי קטנה מאוד. עד המלחמה השלמתי הכנסה כפקידה".
7 באוקטובר: "ב־25 באוקטובר פינו אותנו, ומאז אני חיה על חשבון המדינה במלון. הכניסו אותי למסלול האדום של הפיצויים, אבל בגלל שיחידות הדיור שלי הן נדל"ן להשכרה, הוחלט שלא אקבל עליהן שום פיצוי כלכלי וזה כמובן לא הוגן, כי מדובר בפרנסה שלי. השקעתי בנדל"ן הזה כדי לחיות ממנו. הייתי מאוד מודאגת מהעניין הכלכלי, ועד פסח חייתי מחסכונות ובמקביל התנדבתי שלוש פעמים בשבוע בדוכן שבו הכנתי סנדוויצ'ים לחיילים בצומת עמיעד. לקראת פסח התחלתי ליצור עבודות ויטראז', זה תחביב שלי כבר 20 שנה. הלכתי למכור בירידים וראיתי שזה לא ממש תורם לפרנסה שלי".
מציאת עבודה: "הבנתי שלא אוכל לחזור לעשות עיסויים, כי כבר אין לי מספיק כוח בידיים, אז החלטתי לחזור למקצוע שלי מהתקופה בקיבוץ כמורה להתעמלות במים. בתחילת הקיץ חברה הכניסה אותי למערך חוגים למבוגרים, ויש לי משכורת מסודרת, בהתאם לכמות החוגים שאני מעבירה. ברגע שהתחיל להיכנס קצת כסף לחשבון, זה הרגיע אותי. אני מלמדת במלון שבו אני גרה ובמלון נוסף, ובזכות זה הכרתי הרבה אנשים".
שורה תחתונה: "תחושת הנתינה לאחרים ממלאת לי את הנפש, והתעסוקה נותנת לי קצת יציבות בחיים, בתקופה שבה הקרקע נשמטה תחת רגליי. העבודה הזו שינתה את מצב רוחי מ'מה יהיה' ל'יהיה בסדר, נעבור את זה'. כשהמלחמה תיגמר ומכללת תל־חי תיפתח מחדש, אוכל שוב להשכיר את יחידות הדיור לסטודנטים. במקביל אמשיך ללמד התעמלות במים, כי התקופה הזו הזכירה לי כמה עושה לי טוב לעזור לאנשים ולתת להם מהידע שלי. למי שנמצאת במצב דומה אמליץ להאמין בעצמה ולא להרים ידיים. בכל גיל את יכולה להמציא את עצמך מחדש".
מבעלות על שלושה צימרים לזמרת בערבי טברנה
סיגלית טואטי (55) ממושב רמות, נשואה, אם לשניים וסבתא לנכדה
עיסוק קודם: זמרת ובעלת מתחם הצימרים "בקתות עץ סיגלית", שכולל שלוש יחידות ובריכה.
עיסוק נוכחי: מארגנת ערבי טברנה יוונית בחצר הצימרים.
עד המלחמה: "אני מנהלת לבדי את הצימרים שלנו, ובעלי עצמאי בתחום אחר. אני אוהבת מאוד לארח, ולפני המלחמה התפוסה הייתה גבוהה. במקביל אני גם זמרת שמופיעה יותר מ־30 שנה באירועים ובבתי מלון סביב הכנרת ובגליל".
7 באוקטובר: "מאז שפרצה המלחמה, נפש אחת לא הגיעה לצימרים. למרות ששקט פה מבחינה ביטחונית, אנשים פחדו להגיע, וגם הביקוש להופעות ירד לאפס. בינתיים ההוצאות של העסק המשיכו לזרום: ארנונה, תחזוקת גינה ובריכה. בחודשיים הראשונים של המלחמה קיבלתי פיצוי, ואחר כך הודיעו לי שפיצויים נוספים יינתנו בהמשך, לפי אובדן הכנסות".
מציאת פתרון: "אני לא אדם ששוקע. מיד התחלתי לחשב מסלול מחדש ושאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות. בחודשים שחלפו, אנשים כתבו לי בווטסאפ ובפייסבוק: 'מה עם ההופעות שלך? מתגעגעים'. יום אחד קפץ לי רעיון: אם אין עכשיו אורחים בצימרים ואני לא יכולה להגיע אל הקהל כזמרת, אולי אביא את הקהל המקומי אליי לחצר? החלטתי לארגן ערבי טברנה יוונית, כי אני שרה מוזיקה יוונית, והרבה אמרו לי שהאווירה במתחם הצימרים מזכירה את יוון. דמיינתי את צלילי הבוזוקי ואת הקהל מתחיל לעוף באוויר, וידעתי שיהיה לזה המון קהל. התחלתי לסדר את החצר, תליתי נורות ופיזרתי מאווררי ענק ומזגנים ניידים. אחר כך סגרתי עם זמר יווני שגר בארץ, שנופיע יחד, ועם קייטרינג שמגיש אוכל יווני חלבי כשר.
"בחודש יוני החלטתי שזהו, ערב הטברנה יוצא לדרך! יש לי קבוצת ווטסאפ של 500 איש שהייתי מעדכנת אותם על הופעות פתוחות לפני המלחמה, אז פרסמתי שם. בנוסף תליתי פרסומים בבתי מלון בכל האזור. עד עכשיו היו שבעה אירועי טברנה, כשלכל אירוע הגיעו לפחות 100 איש מרחבי הגולן ומהמלונות. כניסה לאירוע עולה 80 שקל, לא כולל ארוחה, וכל אחד מזמין מה שבא לו מהתפריט".
שורה תחתונה: "ערבי הטברנה שיפרו טיפה את מצבי הכלכלי, אבל חשוב מזה, הם עשו לי טוב, כי אני מאוד אוהבת לשמח אנשים. בסוף הערב אנשים מנשקים אותי ואומרים: 'תודה רבה שהוצאת אותנו מהבית, עשית לנו את השבוע ואת החודש'. לא מזמן הגעתי לאחד המלונות כדי לתלות פלייר, ואישה מבוגרת ראתה אותי ואמרה לי: 'את הזמרת, היינו אצלך בטברנה! את לא יודעת כמה טוב עשית לנו על הלב, הסתובבתי אחר כך בהיי כאילו שלקחתי סמים. תודיעי לנו מתי יש שוב'.
"חוץ מזה שערבי הטברנה פתחו לי דלת למקומות שלא חשבתי עליהם: הזמינו אותנו להופיע באירועים פרטיים וביקשו שארים ערב כזה באחד מבתי המלון ובאחד הקיבוצים. למי שנמצאת במצב דומה, אני ממליצה לחשוב מה היא יכולה לעשות במקום לשקוע. בכל אחת מכן טמון המון כוח".
