הרדיולוג ד"ר יגאל ברשטיין יצא יום אחד להפסקת עישון ולא ידע כי חייו הולכים להשתנות. הטלוויזיה שבמחלקה הייתה פתוחה על אחת מתוכניות הבוקר, ושם ראה להפתעתו את חברתו מבית הספר היסודי טלי לוי. היא הוצגה כמתקשרת והוא החליט לחפש אותה. "באותה תקופה חייתי עם שני ילדיי בשקט בקיבוץ בצפון" מספרת טלי (טליה) ברשטיין, שכותבת על המפגש בספר הביכורים שלה, "דידי יודעת" (הוצאת מודן). "הצלחתי לקנות לנו בית קטן ובכלל לא רציתי קשר זוגי, אבל מהר מאוד יגאל הפך לאהבת חיי ואנחנו נשואים זה עשור".
במרכז הספר הסוחף: דפנה המכונה דידי (42), ספרית כלבים ובעלת פנסיון לכלבים. דידי חיה בשתי מציאויות: בזו שכולנו מכירים ובאחרת שבה היא רואה את הסודות והשקרים של אנשים אחרים. בספר, המסופר בגוף ראשון, היא קורצת ללשון העברית. בין השאר משובצות בו תהיות על צמדי מילים שאנחנו משתמשות בהם ביומיום בלי לחשוב. כך, למשל: נשק ונשיקה: "מי שחשב לקרוא לזה ככה בעברית, התייחס לרומנטיקה כמו לקרב", חושבת דידי. לא פשוט לעקוב אחר המחשבות של הגיבורה המיוחדת הזו, טבעונית שמכורה לשוקולד. לאט־לאט לומדים לחבב ולהעריך אותה, את העקרונות שעל פיהם היא חיה, את הניסיון שלה להישאר עצמאית, לא לתת לאחרים לקבוע לה עובדות גם כשהם לטובתה לכאורה.
טלי היא אחרת
"הכי חשוב לדידי לשמור על שליטה", אומרת ברשטיין (59), תושבת הוד־השרון, נשואה ליגאל, אם לאיתמר (31) ולגאיה (30) וסבתא לשתי פעוטות. כשהיא נשאלת על עיסוקיה, היא מונה לפי הסדר: מאמנת כלבים, כותבת תוכן שיווקי, מציירת, מאיירת ו"ומכשפה".
"הייתי ילדה מעופפת. לא כל כך הבנתי את הקודים החברתיים", היא מרחיבה. "בגיל שבע ישבתי עם כמה בנות שרציתי להתחבב עליהן, הצחקתי אותן וסיפרתי להן איך אוכלים ארוחת ערב בבתים שלהן. למשל, חיקיתי את האבא חותך לחם ואת האמא כועסת עליו בגלל הפירורים שהשאיר. לא הייתי אצל אף אחת מהן מעולם, כמובן. הבנות השתתקו ונראו לי כועסות. כששאלו איך אני יודעת, הצבעתי על ראשי ואמרתי: 'אני יודעת. כולם יכולים לדעת!'. הייתי בטוחה שכולם ככה, אבל הן לא הבינו על מה אני מדברת, ואני לא יכולתי להסביר איך אני יודעת דברים. הן לא נעשו חברות שלי, אבל זה לא הטריד אותי, כי היו לי חברים: חתולים, כלבים, ציפורים ואפילו חלזונות שאספתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני אחרת. את המשפט 'טוב, טלי היא אחרת' שמעתי הרבה".
כשעלתה לכיתה ז', ביום הראשון בחטיבה, סיפרה לחברים שחלמה על מורה שנועל נעל אחת שחורה והאחרת חומה. "באנו לכיתה ונכנס המורה עם נעל שחורה ונעל חומה, ואמר: 'מצטער, אני עיוור צבעים ורק כשהגעתי לבית הספר העירו לי שאני נועל נעליים בצבעים שונים'. זה כבר הבהיל אותי. מה גם שכאשר זה קורה, יש לי כאב חד בצד שמאל של הראש, מעל האוזן. ניסיתי להפסיק בכל דרך. גם הפסקתי לספר מה ראיתי. כשזה היה קורה, הייתי אומרת לאמא שכואב לי הראש והיא הייתה נותנת לי כדור".
הכדור לא עזר. "ב־1973 התעוררתי בלילה בצעקות וסיפרתי לאמא שהיה לי חלום: עננים אדומים עולים מהים וזה אומר שתהיה מלחמה. הוריי עדיין היו באופוריה ממלחמת ששת הימים, ואמא אמרה: 'שטויות. אנחנו חזקים'. אבל החלום חזר כל לילה. בערב יום הכיפורים אמרתי להוריי: 'היום לא אחלום את החלום, כי המלחמה התחילה'. למחרת היא אכן התחילה. אגב, לפני כשנה החלום חזר: אני ילדה, עומדת על המרפסת בבית הוריי, מסתכלת לכיוון הים ורואה עננים אדומים עולים, ושוב אני יודעת בחלום שתהיה מלחמה. סיפרתי לאחיותיי, והן אמרו: 'זו בטח טראומה מזיכרון מלחמת יום הכיפורים'".
אז את יכולה לומר לנו מתי ישובו החטופים?
"לא. אני לא מגדת עתידות ולא מאמינה בזה. אני שונאת את המילה 'מתקשרת'. זה לא שאני רואה ישות שמספרת לי מה יקרה, אני פשוט יודעת. לפעמים זה קורה בלי שארצה. אני יודעת סודות של אנשים שהם לא רוצים שאדע. למה אני צריכה את זה?".
טלפון מפתיע
בגיל העשרה, כשהיה לה חשוב להיות כמו כולם, הפסיקה לספר על היכולת הייחודית שלה. היא סיימה תיכון, שירתה כפקידה בחיל האוויר, למדה פסיכולוגיה ואמנות באוניברסיטת חיפה והתנדבה בצער בעלי חיים. בגיל 25 נישאה, בגיל 28 הייתה אם לשניים, לימדה אמנות בתיכון במשגב, טיפלה בכלבים ומכרה ציורים פרי מכחולה. בשלב מסוים נפרדה מאבי ילדיה והמשיכה להתגורר איתם בקיבוץ לוטם שבגליל המערבי עד לפני 12 שנים.
"כדי לעזור לי להתפרנס בכבוד, המורות בבית הספר הציעו לי להתחיל לעבוד בייעוץ לאנשים - הן קראו לזה 'תקשור' - כי בהפסקות הייתי עושה להן את זה בחינם. שמעתי בעצתן והצלחתי מאוד. הייתה לי פינה בתוכניות בוקר בטלוויזיה, ורבים ביקשו את עזרתי, אבל לא אהבתי את עצמי בתקופה הזאת.
"באחד הימים הגיע טלפון מפתיע מיגאל, שסיפר שראה אותי בטלוויזיה. זכרתי שהוא עלה מרוסיה כשהייתי בכיתה ג'. הוא לא ידע מילה בעברית. הושיבו אותו לידי. נתתי לו עיפרון ולימדתי אותו לשחק לי בשיער. הוא עשה את זה מאז ועד סוף י"ב. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה במסיבת הסיום של י"ב ומאז לא היינו בקשר. כשהוא התקשר הייתי סרבנית דייטים, כל מה שרציתי זה לטפח משפחה קטנה וכיפית ולגדל את החתולים והכלבים שלי. אבל בגלל שזה יגאל, הילד המתוק מכיתה ג', הסכמתי להיפגש. חשבתי שנעלה זיכרונות וזהו, אבל יצא מזה סיפור אהבה שלא יכולתי לדמיין. כשנפגשנו, חץ של קופידון נכנס לי ללב".
"סיפרתי לחברים שחלמתי על מורה שנועל נעל אחת שחורה והאחרת חומה. באנו לכיתה וכך היה. זה כבר הבהיל אותי"
אחרי שנתיים של חיים על הקו בין המרכז לקיבוץ הצפוני עברו יחד להוד־השרון, "ואני הרגשתי שם קצת כמו בקיבוץ". היא הבטיחה לעצמה שבגיל 50 תפסיק "לעשות שיחות לאנשים" (היא מתעקשת שלא לכנות זאת "תקשור"), אבל כשעברה למרכז המשיכה בכך, כתבה כתבות מסחריות לאתר "סלונה", אילפה כלבים והתנדבה בעמותת SOS להצלת כלבים. "אבל כל השנים הכי רציתי להיות סופרת. כשהייתי ילדה הקשבתי ברדיו לתוכנית על פי 'קרשינדו' של דבורה עומר והוריי קנו לי את הספר. התפעלתי מכך שדבורה עומר המציאה עולם שבו ילדה רואה מה שאחרים לא רואים. החלטתי שגם אני רוצה להיות סופרת".
למה זה קרה רק עכשיו?
"כבת לאמא פולנייה לא העזתי, כי איך אכתוב ספר אם לא למדתי ספרות? ובכל זאת, התשוקה הייתה חזקה. זה בער בי. לפני שלוש שנים בערך התחלתי לכתוב לעצמי פתקים. היינו לפני מעבר דירה, והייתה לי הרגשה שאחת הכלבות שלי, סופי, אומרת לי להיכנס לפייסבוק; משהו שעשיתי רק לעתים רחוקות. קפצה לי הודעה שהסופר עומר ברק מרצה על כתיבת ספרים. נכנסתי ושמעתי אותו. כשעברנו דירה פתחתי את המחשב וראיתי שהוא מלווה כותבים. כתבתי לו: 'שלום עומר, יש לי סיפור שאני מרגישה שאם לא אכתוב אותו - אמות!'. למחרת טיילתי עם הכלבים ועומר התקשר. הוא והעורכת הספרותית רותם ניר־נחמיאס ליוו אותי בכתיבה".
הספר הוא ממואר או רומן מומצא?
"חלקו מבוסס על האמת וחלקו על דמיון ועל משאלת הלב שלי, להקים בית מחסה לכלבים שהוא גם בית אבות. אם יש הורה אחד בעולם שיהפוך להיות טוב יותר לילדיו בעקבות הקריאה, אם יש אדם אחד שיתייחס יותר בכבוד לבעלי חיים - עשיתי את שלי".
במקביל חזרה לייעץ לאנשים. "לפני כשנתיים ישבתי עם אודטה, שגם בתוכנית הבוקר שלה הופעתי ונהיינו חברות, והיא אמרה לי: 'כל הזמן אנשים שרוצים ייעוץ מבקשים ממני את מספר הטלפון שלך. חזרי לייעודך'. הסכמתי בקושי. בעבר, כשעבדתי בזה, לא ידעתי להציב גבולות. לא הרגשתי בנוח לקחת תשלום מאנשים חולים או עם קושי כלכלי. הפעם החלטתי מראש: אני לא מגדת עתידות, לא רוצה לייעץ בענייני בריאות ולא מוכנה לנהל יותר משיחה אחת ביום. כשהסכמתי, אודטה העלתה פוסט, והיומן שלי התמלא. היום אני קוראת לעצמי 'מכשפה' בריש גלי. אני גם כותבת, גם מאמנת כלבים וגם סופרת - התואר שהכי רציתי ברזומה. אני חוגגת את הספר הזה ואת התואר 'סופרת' מרגע שאני מתעוררת ועד שאני הולכת לישון".
