נירית כספי וחמותה לעתיד מינה כהן עברו את השבת השחורה כשהן מדברות בטלפון זו עם זו, כל אחת מהן נצורה לבדה בממ"ד הביתי שלה בקיבוץ מגן. עכשיו הן משחזרות את רגעי הפחד והתמיכה ההדדית.
"אני מכירה את מינה כהן מהיום שנולדתי", מספרת נירית (31) אדריכלית. "תומר, הבן שלה, ואני הכרנו בקיבוץ והפכנו לזוג כשאני הייתי בכיתה י״ב והוא בצבא.
״בשבת בבוקר, 7 באוקטובר, הייתי בממ״ד, בבית של תומר ושלי. הוא יצא עם כיתת הכוננות להילחם במחבלים יחד עם אביו, ברוך, הרבש״ץ של הקיבוץ, ועם אחותי הקטנה שגם היא בכיתת הכוננות".
כספי נשארה לבדה בממ"ד, בחושך ובלי מים, כשהיא מאזינה למתרחש בחוץ בחרדה. "אני חולת אופנה, הממ״ד הוא ארון הבגדים שלי, הממלכה שלי, אבל לא ידעתי איפה לשים את עצמי. הייתי שם בערך חמש שעות, בחוץ יריות, ואני מנסה להתקשר ולנסות לברר מה קורה עם תומר ועם אחותי הקטנה ענבל, שנלחמו במחבלים. המשפחות של שנינו מהקיבוץ. סבא שלי הקים את הקיבוץ, וכל המשפחה שלי, ההורים, סבא, סבתא והדודים, כולם גרים פה. דאגתי מאוד לכולם".
"אחותי הרופאה חילצה את ברוך, אבא של תומר, עם הרכב הפרטי שלה, והצליחה להעלות אותו למסוק. הוא ניצל, אך לצערי כרתו לו רגל"
מתי ראית שוב את תומר?
"תומר חזר רק בחמש אחר הצהריים כדי לראות מה איתי. לצערי, אבא שלו, ברוך, נפצע קשה מאוד. הוא הסתער על המחבלים וממש הציל את הקיבוץ. המחבלים הצליחו להיכנס לקיבוץ, אבל לא לבתים. הוא בלם אותם.
"אחותי הגדולה, ד"ר שני כספי, היא רופאה. גם היא גרה בקיבוץ, ובעצם היא שחילצה את ברוך עם הרכב הפרטי שלה. היא ובעלה הסיעו אותו לרביבים, מרחק של חצי שעה, נסעו בין מחבלים, ואת שני הילדים הקטנים שלהם השאירו בממ״ד עם ההורים שלי. היא הצליחה להעלות אותו למסוק, שם עשו לו החייאה. הוא אדם כל כך חזק, ובאורח פלא הוא ניצל. לצערי, כרתו לו רגל, והוא בשיקום עכשיו".
מה הצלחת לקחת איתך כשהתפניתם?
"כלום. רק את מה שאת רואה עליי ואת הכפכפים הוורודים האלה, שקניתי בתחילת חודש אוקטובר כחלק מחודש המודעות למלחמה בסרטן השד. זה הדבר היחיד שהצלחתי לקחת, כי יצאנו תוך שתי דקות מהבית כדי להגיע לבית החולים. אנחנו יודעים שהבית בסדר ולא נפגע, הכול מחכה שם".
איך את מסתגלת?
"אי־אפשר באמת להסתגל, קשה מאוד".
"בעלי חטף RPG על הרכב, ונפצע קשה"
באותן שעות ארוכות ומעיקות ישבה לבד גם מינה כהן (66) מנהלת אירועים, בחרדה עצומה, בממ"ד הביתי שלה, כשאין לה מושג מה מצבו של ברוך בעלה, שנלחם בגבורה בחוץ, וכשהיא מנסה לחזק את נירית מרחוק. "נירית ואני היינו כל הזמן בטלפון, לחשנו אחת לשנייה. הייתי לבד בממ״ד הסגור, בחושך, בשקט, בלי מזגן, כדי שהמחבלים לא ישמעו שיש מישהו בבית. לא חדרו אלינו לבתים, שזה באמת נס, כל התודות לכיתת הכוננות".
בעלה של מינה, ברוך, משמש רכז הביטחון של קיבוץ מגן כבר 20 שנה, והוא הוביל את הלחימה שהתחוללה באותו יום ברחבי הקיבוץ. "ברבע לשבע הם כבר היו בחוץ, על הגדרות שלנו, ושמרו עליהן בצורה מדהימה. היו כ־20 מחבלים שהתחילו להיכנס, וכיתת הכוננות, שמונה כ־22 בחורים ובחורה אחת, ענבל, אחות של נירית, שמרו על הגדר וירו כל הזמן. ברוך היה בנסיעה כשחטף RPG על הרכב, וכשנעצר ירו בו מטווח קצר. הוא נפצע קשה מאוד, ואני ידעתי מזה רק אחרי ארבע שעות, כי הייתי עם נירית על קו הטלפון. החזקתי אותה, כי היא הייתה לבד וממוטטת".
מה קרה כשגילית?
"באיזשהו שלב גיליתי שברוך פצוע קשה ושהטיסו אותו לבית חולים. כבר חשבנו שהוא מת, כי סיפרו שעשו לו החייאה פעמיים. התחלתי להכין את הבית לשבעה, כי אני מנהלת אירועים במקצועי, ומה עושים בשלב הבא? שבעה. ואז מצאנו אותו ב'הדסה', ונשאלה השאלה - האם להציל אותו ולכרות את הרגל, או לא לכרות את הרגל. בסוף כרתו, והוא היה בטיפול נמרץ במשך שלושה־ארבעה ימים, מונשם ומורדם, טיפלו בו שם בצורה מדהימה. מ'הדסה' עברנו לבית לוינשטיין, שם הוא מתחיל שיקום. המסע ארוך. גם אין לנו לאן לחזור, הכול סגור, ואני איתו כל היום. הילדים עוזרים, ונירית איתי כל הזמן".
מינה: "התחלתי להכין את הבית לשבעה, אני מנהלת אירועים, ומה עושים בשלב הבא? שבעה. ואז מצאנו אותו ב'הדסה'"
הייתן בקשר קרוב כל כך גם לפני?
"כן, בוודאי. היא הבת שלנו לכל דבר".
כשאת לא בבית החולים, איפה את שוהה בימים אלה?
"אני ברעננה, קרוב לברוך, כדי להיות שם מהבוקר עד הערב. היום שלי מתחיל במקלחת, אחר כך אני איתו עד תשע בערב, קצת עוצרת מבקרים וקצת נותנת, כדי לעשות מינון נורמלי. יש המון עניין מהעיתונות, והוא רוצה לספר את הסיפור, אז אני לא רוצה לעצור אותו".
הצלחת לקחת איתך משהו מהבית?
"שני פריטים מכל דבר. לא היה לי זמן לקנות, אני עוד לא בנויה לזה. אני לא יכולה להבין איך אנשים חוזרים לחיות את חייהם, אני כל כך מנותקת. זה ניתוק נוראי. אנחנו לא יודעים איך ולאן נחזור. קשה נורא".
