1968, קזבלנקה, מרוקו. המשטרה עוצרת את מרים־מָרי פרץ, יהודייה ענייה מרודה, בחשד כי מכרה את בתה אסתר, בת שנתיים וחצי, לעוזרת המוסלמית שארגנה הקהילה היהודית כדי לסייע לה בגלל עיוורונו של בעלה מכלוף. מרי בוכה, משתוללת ומכחישה.
כמה שעות קודם לכן, יצאה ללוות את ילדיה הגדולים למוסד החינוכי שבו שהו בשעות היום. היא ביקשה מבעלה להשגיח על אסתר. כששבה הביתה, ראתה כי אסתר נעלמה. בעלה אמר שפאטימה, העוזרת, יצאה עם הילדה לקנות לה סופגנייה. מרי הקימה קול צעקה ויצאה לרחובות, ואיתה כמה מאנשי השכונה, לחפש את התינוקת. כמה שעות מאוחר יותר מרי נעצרה. כעת הייתה צריכה לא רק למצוא את בתה, אלא גם להוכיח שלא מכרה אותה. הילדה מעולם לא חזרה הביתה, העוזרת נעלמה.
הסיפור הטראגי הזה נחשף בעונה העשירית של "אבודים", ששודרה בשנת 2017. עוד סופר כי כבר באותו שבוע דאגו רשויות הרווחה להוציא מהבית את שלושת ילדיה של מרי – שולה (שולמית), בת שש, ויקטור (יחיא), בן ארבע חצי וזרי, תינוקת בת כמה חודשים. בעונה החדשה של התוכנית, שעולה השבוע (ימי א', רשת 13), נמשכים המאמצים להבין מה בדיוק קרה שם.
עוד כתבות בלאשה
חשבתי, מה זה הדבר המוזר הזה?
ריימונד אוחיון לבית פרץ (52), בתה של מרי, גדלה כל חייה עם הסיפור על האחים שהיו לה, שנלקחו על ידי השלטונות. "מיום שפקחתי עיניים זה מה ששמעתי, אפילו השכנים היו מספרים לי, 'את יודעת שהיו לך ארבעה אחים?'"
מה בדיוק אמרו לך?
"ששלושה מהאחים שלי נלקחו על ידי רשויות הרווחה של הקומיוניטה (הקהילה היהודית) ושאת אחותי אסתר חטפה העוזרת המוסלמית. כשהיינו ילדים אמא שלי ישבה כל יום במשרדים של הקהילה היהודית וצעקה שהיא רוצה את הילדים שלה. במשך המון שנים היא הדליקה נרות כל יום והתפללה לאלוהים שיחזיר לה את הילדים".
6 צפייה בגלריה
ריימונד עם אמה מרי פרץ. "הדליקה נרות כל יום והתפללה לאלוהים שיחזיר לה את הילדים"
(צילום: יריב כץ)
ריימונד אוחיון עלתה לישראל ב־1990. הוריה ואחיה מקסים, הצעיר ממנה בשנתיים, עלו שנתיים קודם. כיום היא גרה ביבנה, נשואה, אם לארבעה ומתפרנסת מטיפול בקשישים. אמה, מרי (81) מתגוררת איתה (וגם שבעה חתולים ושלושה כלבים המתגוררים בבית המשפחה).
ריימונד נולדה בקזבלנקה ולמדה בבית הספר "אוצר התורה". אמה, מרי, הייתה עקרת בית, ובקהילה היהודית היו מי שטענו שנהגה לקבץ נדבות באזור בית העלמין, לשתות ולמכור את הבגדים שילדיה קיבלו מעובדי הרווחה. אביה, מכלוף, לא עבד ונפטר בשנת 2010.
"כל מה שאפשר להגיד לא טוב על אמא, אמרו עליה. אם האחים שלי אכן הוזנחו על ידי אמא, גם אנחנו היינו צריכים להיות מוזנחים. איך זה שכשנולדתי היא כבר לא הייתה מוגבלת בשכלה?"
את בעלה, המבוגר ממנה בשנתיים ועובד בחברת מוצרי חשמל, הכירה ריימונד בנעוריה בקזבלנקה דרך שכנים. הוא נולד למשפחה יהודית אמידה בעלת מסעדה מצליחה, שירדה מנכסיה ועברה לשכונה הענייה. היא ראתה אותו אצל ידיד משותף, וחשבה שהוא הגבר הכי יפה שראתה בחייה. "עד עכשיו הוא מדהים, אין גברים כאלה", היא צוחקת.
בערב חג פסח, במלאת לה 17, ביקשה אמו את ידה מאמא שלה. "לא הבנתי מה זה חתונה בכלל, הייתי תמימה", היא אומרת. "אמא שלי לא נתנה לנו לצאת מהבית. היא לקחה והחזירה אותנו מבית הספר, ואחרי השעה חמש אחר הצהריים לא יצאתי מהבית. לא הכרתי את השכונה, רק את הסביבה הקרובה, עד שהכרתי את בעלי והתחלתי לצאת איתו. אני זוכרת שחשבתי, מה זה, איפה אני, זה חוץ לארץ?"
רצית לעלות לישראל?
"בהתחלה לא. לא ידעתי מה זה ישראל, לא הבנתי הרבה דברים. ההורים שלי כל הזמן התפללו לעלות לארץ. הגענו לכאן כשהבת הבכורה שלי הייתה בת שנה, והייתי בהיריון השני. גרנו במרכז קליטה באשדוד, ידעתי עברית כי למדנו לקרוא במרוקו, אבל לדבר לא ידעתי. תוך זמן קצר התחילה מלחמת המפרץ ונורא פחדתי. אמרתי לעצמי, מה זה? באתי בשביל למות?
"אחר כך למדתי קצת באולפן, זה לא עזר לי. את העברית שלי למדתי מביקורים בבית החולים. הייתי רזונת וירדתי כל הזמן במשקל, הגעתי למשקל של 43 ק"ג והייתי בבדיקות (בהמשך המצב התאזן, אמ"ר). גם תרבותית לא היה לי קל. ידעתי שאישה צריכה להיות בבית ולהכין אוכל ושבעלה יעבוד והיא תגיש לו ארוחות, ובארץ פתאום ראיתי אנשים אחרים. יום אחד ראיתי את בעלה של השכנה זורק זבל, אמרתי, מה זה הדבר המוזר הזה? אין דבר כזה במרוקו. הייתי בהלם".
לאורך השנים, במרוקו ובישראל, ניסית למצוא את האחים שלך?
"כשהיינו במרוקו היינו ממש מתחת לקו העוני ואף אחד לא הסתכל עלינו. כשהייתי נערה הייתי עוברת ברחוב בקזבלנקה, רואה ילד או ילדה ואומרת, 'אולי אתה אח שלי?' 'אולי את האחות שלי?' גם כשבאתי לארץ סיפרתי לכל מי שהסכים לשמוע שחטפו לנו אחים, כי אולי במקרה אני אפול על מישהו שמכיר, מישהו שיודע משהו. ניסיתי למצוא אותם ביחד עם בעלי, חשבתי שאולי הם בארץ. בסוף הרמנו ידיים".
למה מרי הואשמה בהזנחה?
ל"אבודים" הגיעה ב־2015. "כשצפיתי בעונות הראשונות אמרתי, אני רוצה למצוא את האחים שלי. אחרי כמה שנים החלטתי לפנות לתוכנית. הגעתי לריאיון עם המפיקה, שגית שלום, היא הייתה מדהימה אבל עבר זמן ולא שמעתי מהם. ואז יום אחד התקשרו אליי ואמרו 'תבואי עם אח שלך'. הסברתי שהוא לא יודע את כל הפרטים. חשבתי שאולי אין מה לבוא, כי עוד פעם יראיינו אותי לתחקיר ושום דבר לא יצא מזה. הפעם ראה אותי דוד דרעי, הבמאי. ישבנו במסדרון, הוא זרק לי מילה במרוקאית והתחלתי לצחוק. איזה איש! התחלתי לספר לו הכל במרוקאית ובעברית, והוא אמר לי, 'אני לא עוזב אותך מפה עד הסוף'. ובאמת הגיע טלפון אחרי כמה שבועות, 'זהו, מתחילים צילומים'. עדיין לא האמנתי שזה קורה. התחלתי להאמין רק כשנתנו לי תאריך ליום צילום ראשון אצלי בבית. כל הלילה לא ישנתי. סידרתי את הבית במיוחד, הכנתי כיבוד. רק פתחתי את הדלת, ראיתי את צופית גרנט והתחלתי לבכות. היא אמרה לי, 'מה את בוכה? עוד לא התחלנו בכלל'. צופית היא המלאכית שלי. אני רק מדברת עליה ועולות לי דמעות".
את מה שנחשף ב"אבודים" אולי כבר ראיתן: במסע חובק עולם, ממרוקו ועד צרפת, הסתובבה צופית גרנט עם צוות ההפקה ומשרד החקירות של נתי להב (ראו בהמשך). הם הגיעו אל משרדי הקהילה היהודית בקזבלנקה וגילו שאחרי היעלמותה של אסתר, באפריל 1968, רבני העיר שיתפו פעולה עם רשויות הרווחה בהוצאת שלושת הילדים מביתם. מהדוחות (שאמינותם מוטלת בספק כיום) של עובדות סוציאליות שבדקו את הילדים עלתה אי־כשירות של מכלוף ומרי לגדל את ילדיהם. נכתב כי הילדים נמצאו מוזנחים, בתת־תזונה, מלוכלכים ואפילו עברו התעללות. על מכלוף, שהגיע למשרדי הקהילה כדי למחות על לקיחת ילדיו ממנו, כשהוא עם סכין בידו, נכתב כי הוא אלכוהוליסט בעל פוטנציאל להיות רצחני. מרי, כך נכתב, היא אישה הלוקה בפיגור שכלי וחותרת לעימותים אלימים עם הסביבה. נרמז גם כי מרי מתנהגת באופן "מפוקפק" ומכניסה גברים זרים לביתה. "את מבינה", כועסת ריימונד, "כדי לקחת את האחים שלי ממנה היו צריכים להגיד על אמא שלי שהיא זונה".
בעקבות הדוחות האלה, נשלחו שלושת ילדיה של מרי למשפחות בעיר רבאט.
גרנט וצוות "אבודים" הפכו את מרוקו כדי להשיג את תיקי האימוץ של הילדים, וגילו כי בפברואר 1969, כעשרה חודשים לאחר שהוצאו מביתם ללא הסכמת הוריהם, אבל עם חתימת רבנים מבית הדין היהודי שסיפקו את ההכשר למעשה – הילדים נמסרו למשפחות יהודיות מבוססות בצרפת. בתוכנית ששודרה ב־2017 נחשף כי בשנות ה־60 וה־70 עבדה על קו שטרסבורג־קזבלנקה עמותה שבאמצעותה יהודים אמידים חשוכי ילדים מצרפת קיבלו ילדים ממרוקו תמורת כסף רב.
שניים מהאחים, שולה וויקטור, ששניהם גרים כיום בישראל, אומצו על ידי משפחת בלישה הצרפתית. שולה זכרה את אמה הביולוגית ואת השכונה שבה גדלה. היא ידעה שהיא מאומצת. ויקטור לא זכר כמוה, ובגיל 18 קיבל מכתב מהוריו שבישרו לו כי הוא מאומץ וכי הוריו הביולוגיים היו אנשים אכזריים ומתעללים.
"זה באמת היה הסיפור שסופר להם כל השנים", אומרת ריימונד בכעס, "ואני שמחה שצופית ניקתה את השם של אמא שלי".
ההערכה היא כי הזוג בלישה לא ידע כי האימוץ נעשה ללא ויתור של האם על ילדיה. היום ויקטור ושולה בקשר עם ההורים בצרפת, אבל גם עם המשפחה הביולוגית.
מה קרה ביום שאחרי מציאת האחים?
למצוא את זרי, האחות השלישית, היה קשה יותר, כי היא הופרדה מאחיה, נלקחה למשפחה אחרת והתגלתה בצרפת אחרי קשיים רבים תחת השם פלורנס בן סימון. סיפרו לה שהוריה הביולוגים היו מתעללים. אמה של פלורנס־זרי נפטרה כשהייתה בת 20, והיא חיה היום לא רחוק מפריז עם אביה הקשיש ובתה המתבגרת.
"ההורים שלי היו אנשים עניים מאוד וחלשים. אמא שלי דווקא נלחמה, אבל פשוט לקחו אותה וסגרו אותה במעצר יומיים. רשמו שהיא מפגרת ולא כשירה"
ראשי הקומיוניטה טענו כי הילדים של מרי פרץ סבלו מהזנחה פושעת ומהתעללות. את חווית אמא מתעללת?
"ממש לא. שקר וכזב. כל מה שאפשר להגיד לא טוב על אמא, אמרו עליה. על אבא שלי אמרו שהוא אדם אלים שניסה לרצוח מישהו. אם האחים שלי אכן הוזנחו על ידי אמא, גם אנחנו היינו צריכים להיות מוזנחים וחולים ועם כוויות. איפה הכווייה על העור שכתבו שהייתה לוויקטור? אין לנו שום סימן, הכל חלק. אמא שלי גם גידלה איתי את הילדים שלי, וגם אבא עד שנפטר עזר ככל יכולתו למרות שהיה עיוור. איך כשנולדתי היא כבר לא הייתה מוגבלת בשכלה? רק עם האחים שלי הייתה מפגרת, מתעללת ושותה?"
למה אמא לא ניסתה למצוא את הילדים שלה לאורך השנים?
"ההורים שלי היו אנשים עניים מאוד וחלשים. אמא שלי דווקא נלחמה, אבל פשוט לקחו אותה וסגרו אותה במעצר יומיים. רשמו שהיא מפגרת ולא כשירה. כשהיא שוחררה, והבינה שנלקחו הילדים, היא הדליקה בכל בוקר נרות והתפללה למצוא את הילדים. אמרתי לה, בעזרת השם זה יקרה ותמצאי את הילדים שלך. כשהגענו לארץ בעלי התחיל לחפש את האחים שלי. אמא לא חיפשה כי אין לה יכולת לדבר עברית, היא לא יכלה לעשות כלום".
משהו מכל הדברים הנוראיים ששמעת על הורייך היה נכון?
"גדלנו במשפחה מתחת לקו העוני. אוכל היה לנו כי אנשים ממש טובים הביאו לנו ארגזים של אוכל. לא היינו רעבים. אבל לבשתי בגדים של אחרים, ופעם בשנה מישהו מהקהילה היה מביא לנו כסף וקונה לנו בגדים לחג והיינו מתלבשים יפה. המשפחה שלי חיה על קצבה, ובגלל שהיו תינוקות בבית קיבלנו חלב וטיפול רפואי. פעם בכמה חודשים נתנו לנו נעליים".
העונה העשירית הסתיימה כששלושת האחים שלך, שנחטפו מהורייך ונשלחו לאימוץ ללא חתימתם, נמצאו בריאים ושלמים. אני סקרנית לדעת אם נשארתם בקשר גם כשכבו המצלמות.
"וואו, העיניים שלי נוצצות כשאני מדברת על האחים שלי. מאז שהתאחדנו אנחנו לא מפסיקים להיות בקשר. כולנו נוסעים יחד לחו"ל, היינו באירועים של כל המשפחה. אמא שלי בעננים, הבאתי לה את הילדים שלה. כולנו ביחד כל הזמן, עושים חגים ושבתות, מטיילים ביחד. נסענו לזרי כמה פעמים. אנחנו עוזרים אחד לשני. נגיד שאני רוצה להגיע לברית מילה של איזו קרובת משפחה, אח שלי ויקטור בא לקחת אותי מהבית שלי ביבנה עד נתניה. ויקטור ומקסים הם כאילו תאומים. לכולנו יש אותם תווי פנים. אנחנו כל כך דומים שזה מצחיק. ואנחנו כל היום בווטסאפ המשפחתי. קראנו לו 'משפחה בהפתעה'. כן, זו באמת הייתה הפתעה למצוא את כולם".
מה שלום אמא?
"לא מזמן חגגנו לה יום הולדת - כל האחים והאחיות - אצלי בבית. זו הייתה מסיבת יום ההולדת הראשונה שלה בחיים. שנים היא לא רצתה לחגוג. בילדותי אמא נדרה נדר שתצום בחודש אלול עד שימצאו את הילדים שלה. היא לא מכרה ולא מסרה אותם. כשמצאו לה אותם היא הפסיקה לצום. חשוב לי להגיד, בשבילנו האימוץ של האחים שלנו הוא לא אימוץ, אלא חטיפה".
"מאז שהתאחדנו עם שאר האחים אנחנו לא מפסיקים להיות בקשר. כולנו נוסעים יחד לחו"ל, היינו באירועים של כל המשפחה. אמא שלי בעננים, הבאתי לה את הילדים שלה"
פלורנס־זרי עדיין חיה בצרפת?
"כן. למה שתעלה לארץ כשיש לה חיים כל כך נוחים שם? בארץ מאוד קשה להסתדר".
באיזה אופן החטיפה ומסירתם לאימוץ של שלושת אחייך הגדולים נוכחת בחייך היום?
"כל הזמן שמרתי על הילדים שלי. לא שלחתי אותם לשום מקום לבד. את שלושת הגדולים לא שלחתי לגן, רק את הקטן שכנעו אותי לשלוח, ובגיל שנתיים וחצי הוא הלך לגן, אבל הייתי נשארת בחוץ עד שיצא. יושבת ככה ומחכה, ואז הייתי לוקחת אותו. פחדתי באופן לא רציונלי שייקחו לי את הילדים. אני עד היום ממש חרדתית. לבית הספר אני לקחתי אותם ואני החזרתי אותם".
האם אנשי הקהילה מסתירים מידע?
לאחר מציאת שלושת האחים, נותרה שאלה גדולה פתוחה: איפה אסתר? בחמש השנים שחלפו מאז שידור התוכנית, הגיעו למערכת מאות פניות של צופים שהיו בטוחים שהם יודעים מי זו אסתר ואיפה היא נמצאת. עשרות בדיקות DNA נשלחו על ידי ההפקה לארצות־הברית.
בשנת 2017, לאחר שהתאחדו חמשת האחים, ריימונד ואחיה ויקטור היו בטוחים שמצאו אותה, והפגישו את אמם עם מי שחשבו שהיא האחות האבודה. המפגש העוצמתי הביא לדמעות רבות של שמחה, אך לאחר בדיקת DNA התברר כי לאותה אישה אין קשר משפחתי למרי, והיא אינה אסתר. "זה הביא לכאב גדול", אומרת ריימונד, "מאז החלטתי שאם לא נהיה בטוחים לגמרי, לא נגיד כלום לאמא. אני לא רוצה להכאיב לה יותר".
במשך חמש שנים פעלה מערכת "אבודים" בכמה זירות ובמקביל עדויות הצטברו ולקח זמן עד שהחליטו לצלם את ארבעת פרקי ההמשך. זה קרה כשסוף־סוף, אחרי אינספור חיפושי סרק, הגיע "קצה חוט מטורף" (אנשי ההפקה מסרבים לחשוף אותו בשלב זה). שוב הגיעו עם צוות צילום לקזבלנקה, ולמרות שהיחסים עם מרוקו חודשו מאז ביקורם הקודם, התקשו אנשי התוכנית לפעול בשטח וחלק מציוד הצילום שלהם הוחרם. האם אסתר נמצאה? תצטרכו לחכות לפרקים הנשמרים בסודיות של כור אטומי.
"אחרי העונה הקודמת, אולי הם לא אוהבים אותנו בגלל איך שהם מוצגים שם ובגלל השקרים שהפיצו על אמא שעסקה בזנות. במרוקו, אם היית עני והיו לך הרבה ילדים, היו יכולים לקחת לך את הילדים. בשבילי אמא היא מלכה"
בתחילת העונה החדשה עולים חשדות שונים לגבי זהותה של אסתר. מישהו מספר לבני המשפחה כי ברובע דאחיה בקזבלנקה יש אישה בת 56 שכולם קוראים לה 'הבת של היהודים'. גרנט מביאה עדות של יהודי מהקהילה שטוען כי הכיר את המקרה ואומר שהילדים נמסרו לאימוץ באופן חוקי לחלוטין, ושהאם מרי פשוט התחרטה. גרנט מעמתת אותו עם המסמכים: האם לא חתמה מעולם. עוד בפרק, טלפון מגברת אלבז מקזבלנקה, אחת מאנשי הקשר של ההפקה, שטוענת, 'אולי מצאתי את הילדה שנחטפה'. גרנט מגיעה עם האחים והאם למרוקו והם מגישים תלונה על חטיפה במשטרת קזבלנקה, באיחור של יותר מ־50 שנה.
"הסיפור הזה לא קרה רק למשפחה שלנו", אומרת ריימונד, "להמון משפחות במרוקו זה קרה, שילדים נעלמו. בלילות היה עובר כרוז ואומר שנעלם ילד בגיל כזה וכזה ותיאר מה הוא לבש כשראו אותו בפעם האחרונה. אני פשוט היחידה שדיברתי והחלטתי שאני אמצא את האחים שלי".
מצפייה בפרק הראשון נראה שראשי הקהילה היהודית לא ששים לשתף פעולה עם "אבודים".
"כשהתחלנו לחפש, ראיתי איך צופית נלחמת עם אמא שלי מול הקהילה. התרגשתי לראות איך צופית דרשה לראות את תיקי האימוץ. הם לא הסכימו בהתחלה לתת לנו אותם, החביאו ושיקרו לנו בפרצוף ולא רצו להגיד לנו שום דבר. למאדאם ז'ואל, אחת הנשים שעובדות שם היום, הייתה פליטת פה. היא אמרה, 'כן, היו אימוצים', ומיד חזרה בה. אני לא הכרתי אותה כשגרתי במרוקו. היא לא הייתה חלק ממה שקרה. היא מהדור החדש של העובדים בקהילה, אז איך היא יודעת את הסיפור? זה הוכיח לי שהיא יודעת הכל. עד היום אני לא יודעת למה הם שותקים. הצטערתי גם שאבא שלי לא זכה להיות איתנו שם.
"אחרי העונה הקודמת, אולי הם לא אוהבים אותנו בגלל איך שהם מוצגים שם ובגלל השקרים שהפיצו על אמא שעסקה בזנות. במרוקו, אם היית עני והיו לך הרבה ילדים, היו יכולים לקחת לך את הילדים. בשבילי אמא היא מלכה ומקבלת הרבה כבוד אצלי בבית. זה החינוך שהיא נתנה לנו, לכבד את המבוגר ממך. אנחנו אנשים שעוזרים לאחר, גם אם אין לנו".
"זה נראה בלתי אפשרי, ואז מצאנו קצה חוט"
החוקרת הפרטית נתי להב מספרת על מאחורי הקלעים של החיפושים
פנו אליי לראשונה ממערכת 'אבודים'", אומרת החוקרת נתי להב, בעלת משרד החקירות שמבצע את החקירות ב"אבודים" עם צופית גרנט. "התברר לי בדיעבד שלפני כן פנו לשמונה משרדי חקירות אחרים, אבל הם לא הצליחו לפצח ולו מקרה אחד. אנו משרד של חוקרות פרטיות שפועלות סביב השעון לאיתור קרובים ונעדרים גם באזורי מלחמה. יש לנו יכולת מיוחדת לגייס ולהפעיל סוכנים וסייענים בכל מקום בעולם ובימים אלו אנו פועלות חזק במרוקו, בפרגוואי ברומניה, ברוסיה ואפילו באוקראינה".
מה את יכולה לספר על החיפוש אחרי אסתר?
"לאחר שהצלחנו לאתר שלושה מילדיה החטופים של מרי וחשפנו איך עבדה השיטה שבה הוברחו ילדיה מקזבלנקה לצרפת, בעצם לא הפסקנו לחפש את הפעוטה החטופה אסתר. שנים ארוכות חיפשנו אותה. בעצם, מאז שידור פרקי מרוקו פנו למשרד החקירות שלי ולמערכת 'אבודים' לא מעט נשים מרוקאיות שגדלו כמוסלמיות וטענו כי הן אסתר, התינוקת היהודייה שנחטפה. שוב ושוב ערכנו בדיקות DNA לנשים שפנו, ופעם אחר פעם התאכזבנו. עוד בתחילת הדרך, כשלקחתי על עצמי את החקירה הזו, זה נראה בלתי אפשרי. חקרנו לא מעט אנשים שהיו אז בקזבלנקה וזוכרים את החטיפה. בעונה הנוכחית היה קצה חוט אחד מטורף ומשם הייתה פריצת דרך משמעותית".
איך את מסבירה את העובדה שילדיה של מרי נלקחו ממנה?
"כמו שאני רואה זאת: היה קל להוציא ילדים יהודים ממרוקו ממשפחות מוחלשות למשפחות יהודיות אמידות בצרפת. מסמכים סודרו, דרכונים הונפקו. הילדים הוצגו כמורעבים ומוזנחים ולאחר שהות באומנה, ובמהלכה היה זמן לסדר מסמכים ודרכונים".
זה בטח סיפוק אמיתי לפצח סיפור כזה.
"אין דבר מרגש מזה. אין מילים לתאר את החיבור הנפלא והעצום הזה בין אמא לילדיה 50 שנה אחרי שנעקרו ממנה. החיבור בין האחים לא ייאמן. כאילו לא הופרדו מעולם".
