"אני לא זוכרת איך הגעתי לשער 'לאשה'", מספרת חנה שפירא, "אני בקושי זוכרת שהצטלמתי לעיתון. טוב שיש לי את הגיליון כהוכחה. באותה תקופה לא היה אכפת לי מכלום, הייתי אדישה לתשומת הלב, רק הריקודים עניינו אותי".
כששפירא (80) מספרת על התקופה שבה רקדה רוקנרול בלי הפסקה, היא נזכרת באלביס פרסלי, הזמר האהוב עליה, שתמונתו מפארת גם היום את המזנון בביתה. בשנות ה־60 כבשה שפירא (אז כהנא) את רחבות הריקודים במסיבות ובמועדונים בחיפה ("רקדתי עם סלטות, לא סתם"). לאחר שנתגלתה על־ידי אמרגן, הפכה לרקדנית בשכר ולחברת להקה. "עד היום, אם תגידי חנה רוקנרול, יש אנשים שיידעו מי אני, לא חנה כהנא ולא חנה שפירא", היא מתגאה.
איך בעצם הפכת לחנה רוקנרול?
"תמיד אהבתי לרקוד ולמדתי בלט ומחול מודרני. כשכולם רקדו ריקודי עם, אני רקדתי ריקודים סלוניים. אחר כך הלכתי עם החבר'ה למועדונים וככה התחלתי. אני לא יודעת מי המציא את הכינוי, פתאום כולם התחילו לקרוא לי 'חנה רוקנרול'".
ילדות בימי מלחמה
ההתחלה הייתה רחוקה משם אלפי מילין: היא נולדה בשם אָלה קושינסקי ביערות סיביר, לשם ברחה אמה מפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. את אביה לא הכירה ("לא חיפשתי ולא מצאתי אותו"). בתום המלחמה חזרו השתיים לפולין ואלה נאספה על־ידי נציגי "עליית הנוער", עלתה ארצה וקיבלה את השם חנה. היא נקלטה ב"כפר בתיה" ברעננה, משם עברה ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים, שניהם מוסדות דתיים. כעבור שנה, כשאמה הגיעה ארצה, בקושי זיהתה אותה. כנהוג באותם ימים, חלקה האם דירה עם משפחה נוספת, וחנה נהגה לבקרה. בגיל 12, לאחר שאמה נישאה לאברהם כהנא ("הוא אימץ אותי והיה אבא טוב"), עברה חנה להתגורר איתם בחיפה ונפרדה מהדת.
בתיכון למדה בבית ספר מעלה ובמקביל למדה פנטומימה אצל ג'וקי ארקין, עשתה קורס דוגמנות וכמובן, הופיעה בריקודים במועדונים כמו קולנוע ארמון בחיפה או ה"זירהטרון" ברמת־גן ("לא ראו את רחבת הריקודים מרוב אנשים כשאנחנו הופענו").
הורייך תמכו בבחירות שלך?
"הייתי ילדה טובה, רק עם הרבה רעש. הם היו מסיעים אותי להופעות, לא נסעתי לבד לשום מקום".
בצבא שירתה בחיל חימוש בבת גלים, חיפה, העיר שבה היא מתגוררת כיום. כשהשתחררה, בשנת 1962, למדה ריקוד, שיחקה בתפקידים קטנים בסרט ובהצגת תיאטרון, וזמן קצר לאחר מכן כיכבה בשער "לאשה". "אנשים היו עוצרים אותי ברחוב, כל מי שראה את העיתון אמר 'איזה יופי', כי זו באמת תמונה יפה".
בשלהי אותה שנה הכירה בבית קפה את אלון שפירא, מכונאי ראשי של אוניות משא ("הפלגנו יחד הרבה"). מרגע שנישאה לו, הפסיקה לרקוד על במות, ואם מישהו רצה לרקוד איתה, היא מספרת, הוא ביקש אישור מאלון. לבני הזוג נולדו שתי בנות, ושפירא פתחה עם שותפה חנות לבגדי ילדים בחיפה, שפעלה כמעט עשור. האופוריה התפוגגה 13 שנה לאחר נישואיהם, כשאלון הלך לעולמו.
את מתגעגעת לנעורייך התוססים ולריקודים על הבמות?
"לא, אני יותר מתגעגעת לבעלי. ימי הריקודים היו נחמדים וטובים, וזהו, זה הספיק. לפעמים, כשיש חגיגות ימי הולדת, אני רוקדת, אבל אין לי כוח כמו פעם. שתי דקות וזהו, וכמובן בלי סלטות. לא מזמן חגגתי יום הולדת 80 וקיבלתי מחברה של אחת מבנותיי מגש מלא עוגות קטנות שעליהן הצילום שלי על שער 'לאשה'. הייתי מאוד מופתעת, איזה רעיון לא נורמלי!".
גם את הופעת על שער "לאשה"? אולי יש לך סיפור מעניין שקשור לשער? נשמח לשמוע ממך laisha@laisha.co.il
כל שערי "לאשה" מאז 1947 זמינים באתר השערים: laishacovers.ynet.co.il
