לכאורה, הן היו אמורות להיפגש בעת שירותן הצבאי. שירלי קורן ואורית פורטל שירתו שתיהן כמדריכות חי"ר, אבל כשאורית הגיעה לבסיס, שירלי כבר השתחררה. ובכל זאת, בדיעבד, השירות הצבאי הוא שהפגיש ביניהן, לפחות לדברי אורית. "אחרי הצבא גרתי בתל־אביב, והקצינה שלי הזמינה אותי למסיבה ששירלי עשתה. הגעתי לשם בלי שהכרנו", היא מספרת.
לשירלי יש גרסה אחרת: "חברה משותפת מהצבא הכינה ג'חנון והן באו אליי הביתה", היא טוענת. כך או כך, הן נפגשו בתל־אביב והפכו לחברות קרובות.
"כבר מההתחלה היה בינינו חיבור חזק שהתחזק עם השנים", מספרת שירלי. "ליווינו אחת את השנייה לאורך החיים, אף על פי שגרנו רחוק זו מזו - אני במרכז, אורית בצפון. היינו מבקרות אחת אצל השנייה, טיילנו יחד בארץ, הקפדנו לקחת זמן משותף לעצמנו, גם כשכבר היינו נשואות ואמהות. חשוב להדגיש שכל המפגשים בינינו היו אפלטוניים לחלוטין".
לפני עשר שנים הפכו החברות הטובות לבנות זוג ובהמשך גם לשותפות לעסקים, למרות שהמשיכו להתגורר רחוק זו מזו. המלחמה הנוכחית, שהפכה מאות אלפי ישראלים לפליטים בארצם, איחדה אותן גם מבחינה גיאוגרפית. אורית, שבמשך שנים התגוררה בקיבוץ דפנה ובנתה שם את חייה, עברה לרמת־השרון, מקום מגוריה של שירלי, מה שמקל עליהן הן מבחינה זוגית והן בהתנהלותן כבעלות משותפות של "צורפות+", סטודיו ובית ספר לצורפות הפועל ברמת־השרון.
שתיכן חייתן חיים סטרייטיים לחלוטין. האם לאורך השנים מישהי מכן הרגישה כלפי השנייה רגשות שיכלו לעורר חשד שמדובר במשהו שהוא יותר מחברות קרובה?
אורית: "כלום. אפס".
שירלי: "לא מדויק. אולי היה שם משהו שלא נתתי לו שם, אבל ידעתי שאורית מאוד משמעותית בחיי ושיש לי צורך להיפגש איתה".
הפקות ויצירת תכשיטים
שירלי (48), גרושה, היא אמא לשלוש בנות (18, 15, 10), תושבת רמת־השרון כאמור. היא גדלה בנתניה, בכורה בין שניים. כשהייתה בת תשע התגרשו הוריה. "זה לא היה שגרתי באותם ימים, וזה בהחלט היה משבר שהשפיע עליי מאוד", היא משחזרת. "אחי ואני גדלנו עם אבא, מכיוון שהוא היה יציב יותר מאמא מבחינה כלכלית. אני עזרתי לטפל באחי, שצעיר ממני בארבע שנים. בדיעבד, הקושי בנה את האישיות שלי. אני יודעת להתמודד עם משברים".
בצבא הייתה, כאמור, מדריכת חי"ר. "לימדתי חיילים לנהוג ב'אכזרית' (טנק בלי צריח) ונהניתי מאוד. הייתי מורעלת על הצבא. בגיל 19 הכרתי את בן זוגי לשעבר, אבל התחתנו רק כשהייתי בת 30".
בטיול משותף בהודו, כשהייתה בת 23, החליטה שירלי להציע נישואים לבן זוגה. "קיוויתי שהוא יציע לי, אבל כשהוא לא עשה את זה, תפסתי יוזמה. חיפשתי טבעת שתתאים למה שהיה לי בראש ולא מצאתי. איכשהו התגלגלתי לצורף הודי שישב בחצר בית והסברתי לו את מבוקשי. הוא אמר שזה אפשרי, אבל מאחר שלא היה לו זמן לזה הציע שידריך אותי. ישבתי לידו ויצרתי לנו שתי טבעות, ומול השקיעה בפושקאר הצעתי לו נישואים. הוא התרגש, אמר 'כן', והודענו למשפחה, אבל בסוף הטיול נפרדנו וכל אחד מאיתנו נשאר עם הטבעת שלו".
שירלי: "הייתי במיינסטרים, ופתאום ללכת אחרי הלב שלי? מצד שני ידעתי שאני צריכה להגשים את האהבה שראיתי רק בסרטים הוליוודיים".
אורית: "גם אני הייתי במיינסטרים ונבהלתי"
כששבה ארצה המשיכה ללמוד את מה שהתחילה קודם, תקשורת ומינהל עסקים במכללה למינהל, והוסיפה לימודי צורפות. כשסיימה את התואר המשיכה להתפתח בתחום - קנתה ציוד ועיצבה תכשיטים. באחד הימים, כשהייתה בחנות של אבני חן, סיפר לה המנהל על אישה שבגלל חרדה חברתית לא יוצאת מהבית ושאל אם תוכל ללמד אותה לעצב תכשיטים. "עשיתי את זה שנתיים וזה עזר לה וגם לי. גיליתי שאני מאוד נהנית ללמד".
במהלך הזמן היא ובן הזוג שהייתה איתו בהודו חזרו זה לזרועות זו, נישאו והפכו להורים. בדירת מגוריהם המשותפת הוקם הסטודיו הראשון שלה, שבו עיצבה ולימדה במקביל לעבודתה כעוזרת במאי בעשרות הפקות גדולות.
כשבתה השנייה נולדה החליטה שירלי לעזוב את עולם ההפקות ולהתרכז בעיצוב וביצירת תכשיטים ובהקמת בית ספר ללימודי צורפות ברמת־השרון. "זו הייתה החלטה נועזת מבחינתי, ואורית הייתה איתי לכל אורך ההתלבטויות ונתנה לי כוח ללכת על זה".
בחיים הזוגיים הייתה פחות הצלחה - אחרי שמונה שנים, כשבתם השלישית הייתה בת חצי שנה, נפרדו היא ובן זוגה.
הוראה ועסק טיולים
אורית (46), גרושה ואם לשתיים (15, 12), גדלה בקריית־אתא, אמצעית בין שלושה אחים. כשהייתה בת שבע אירע במשפחה סיפור ש"טרף את חייה", כהגדרתה. אחיה הצעיר, אז בן שנתיים, התלקח ברכב של אביהם ונכווה קשה מאוד. "הוריי נעלמו לי ביום אחד. אחי היה מאושפז הרבה זמן, הוא נזקק לניתוחים במשך שנים. מצאתי את עצמי נטושה, מפוחדת, לבד, עוברת בין דודים, חיה בהמון אי־ודאות. בדיעבד אחת המתנות שקיבלתי מהמצב זה שיש לי אותי. בעקבות הלבד פיתחתי עולם פנימי עשיר, יצרתי את המציאות של עצמי".
בשירות הצבאי יצאה לקצונה, ואחריו למדה ביוטכנולוגיה במכללת תל חי והתאהבה בגליל העליון. "כבר כשהייתי סטודנטית החלטתי להישאר בצפון ולחיות בקיבוץ דפנה. כשסיימתי ללמוד הכרתי את מי שהיה לימים בעלי, בן קיבוץ דפנה, ונישאתי בגיל 30".
אורית: "אני לא יודעת אם אחזור לצפון, זה תלוי בבנות שלי ובהמון דברים. יש אינסוף אתגרים בפינוי כזה, שאת לא מבינה עד שאת חווה"
היא עשתה השלמה בטכניון בהוראת מדעים לתיכונים, ובמשך עשור הייתה מורה למדעים. בהיריון הראשון לא עבדה, וכשבעלה דאז זרק רעיון להציב בכניסה לקיבוץ כמה זוגות אופניים לשימוש המטיילים, היזמית שבה נדלקה. כך נולדה חברת "טיולי הדן" - עסק לטיולי אופניים, רכבי גולף ועוד, שהיה פעיל מאוד וכרגע מושבת בגלל המלחמה. "גיליתי שאני אוהבת את הקטע העסקי וגם שאני טובה בזה", היא אומרת. "אחרי חמש שנים העסק הפך לאימפריה".
היום נוסף לעיסוקיה תואר נוסף: מנהלת עסקית, מלווה תהליכי שינוי וצמיחה תודעתיים. בגיל 36 התגרשה ונשארה בקיבוץ עם בנותיה.
החברות הפכה לזוגיות
לפני עשר שנים, מספרת אורית, היא עברה ניתוח. "כבר הייתי בתהליכי פרידה מבעלי, ושירלי, שגם היא הייתה בשלבי פרידה מבעלה, הגיעה לבקר אותי – ביקור חולים רגיל לחלוטין. כשהיא נפרדה ממני לא הפסקתי לחשוב עליה. בהתחלה לא הבנתי שאני חושבת בצורה שונה. למחרת הרגשתי שאני חייבת לדבר איתה, וביום שאחרי - זה הפך לצורך ממש".
שירלי (מחייכת): "זה מה שנקרא להתאהב".
אורית: "מאמי, עוד לא ידעתי שזה הולך לשם!".
שירלי: "כשהפכנו לזוג, במשפחה קיבלו אותנו בלי למצמץ, אבל חברים קרובים התרחקו".
אורית: "זה כאב מאוד והיה אחד השיעורים הקשים שקיבלנו"
שירלי, מה את הרגשת כשיצאת מהביקור אצל אורית?
"שום דבר מיוחד. המשכנו בקשר, אבל לאט־לאט השיחות שינו פאזה".
אורית: "אני הרגשתי שמשהו ברגש שלי משתנה. שאני מתרגשת כשהיא מתקשרת".
שירלי: "האנרגיות שלה חלחלו אליי והרגשתי שגם אצלי זה קורה".
אורית: "אחרי כמה שבועות החלטנו להיפגש בצימר בצפון...".
שירלי: "וכל השאר – היסטוריה".
אורית: "המפגש הזה היה המפץ הגדול".
מה זה אומר?
אורית: "הבנו שאנחנו מאוהבות. מעולם לא חוויתי משהו כזה בחיי, כאילו שתי נשמות תאומות קבעו בגלגול הקודם יום ושעה להיפגש, והגיע הרגע".
יצאתן מהצימר בהחלטה כלשהי?
שירלי: "הבנו שקרה לנו משהו מאוד־מאוד גדול, שהולך לשנות לנו את החיים".
למי סיפרתן?
אורית: "לאף אחד. זה מפחיד נורא".
שירלי: "כשקורה לך דבר כזה פתאום, זה מבהיל. הייתי נשואה במיינסטרים, עם ילדות ואחריות לחייהן, ופתאום לצאת משם? ללכת אחרי הלב שלי? מצד שני, לא הייתה שאלה בכלל שאני צריכה לעשות את זה. להגשים את האהבה הזאת, שראיתי רק בסרטים הוליוודיים. מבחינתי, אם זה לא היה, הייתי מפסיקה לנשום".
אורית: "גם אני הייתי במיינסטרים ומאוד נבהלתי, כאמור, אבל פתאום דווקא הרגשתי חופש להיות אני. הבנתי שבמערכת הזוגית הקודמת לא הייתי אני, ופתאום אני נושמת וחיה בחירות אמיתית".
מתי התרחש החיבור הרשמי ביניכן?
אורית: "מבחינתנו היה ברור לנו שאנחנו ביחד, וכל אחת יצאה עם זה החוצה בקצב שלה. אני סיפרתי בהתחלה במעגל המשפחתי, לחברה קרובה, ואחר כך למעגלים הרחבים יותר: קהילה, עבודה".
שירלי: "לי אולי היה קצת יותר קשה מאשר לאורית. בה יש משהו שיותר בטוח בעצמו. לי לקח יותר זמן לאזור כוחות ולהתגבר על החששות עם הגילוי למעגלים השונים".
איך הגיבה הסביבה?
שירלי: "המשפחה הקרובה של שתינו הייתה מדהימה. קיבלו אותנו בלי למצמץ. אבל אצל שתינו, חברים קרובים התרחקו, היו מאוד שיפוטיים. אנשים מגיבים מהמקום האישי שלהם. כשלא טוב להם בחייהם והם לא מעיזים לשנות, ופתאום הם ראו שאנחנו מעיזות ללכת אחרי הלב ומאושרות – מה זה אומר עליהם, בעצם?".
אורית: "זה כאב מאוד והיה אחד השיעורים הקשים שקיבלנו".
גם אחרי החיבור הנפשי והזוגי ביניהן, המשיכו אורית ושירלי להתגורר במרחק עשרות קילומטרים זו מזו. אורית ובנותיה המשיכו לחיות בדפנה, שירלי ובנותיה ברמת־השרון. אחת לשבוע נפגשו.
לפני חמש שנים הצטרפה אורית לעסק של שירלי. "היה פה פשוט חיבור של כפפה ליד", היא אומרת. "שירלי היא אמנית, ואני אשת עסקים־יזמית. זה חיבור של אונה ימנית ואונה שמאלית. כל מה שהאמנית לא אוהבת לעשות בניהול העסק, זה בדיוק מה שאני אוהבת לעשות".
שירלי: "לאורית יש ראש גדול, והחיבור שלנו ברמה האישית מתבטא גם ברמה העסקית".
אורית: "מסטודיו של אישה אחת שמנהלת הכול לבד, זה הפך להיות בית ספר לצורפות ובנוסף בית שאליו מגיעים צורפים מכל הארץ ללמוד טכניקות חדשות".
פינוי וריפוי
ב־7 באוקטובר 2023 התרחשה נקודת מפנה חדשה. "ככל שעברו השעות והתרבו הידיעות על המתרחש, התגבר אצלי החשש שיכול להגיע טרוריסט של החִזבאללה ולפגוע בי ובבנות ושכל מה שקרה בדרום עלול לקרות גם אצלנו", אומרת אורית. "הרגשתי פחד נוראי. אני והבנות ארזנו תיקי גב ונסענו לרמת־השרון, ומאז לא חזרנו הביתה. "בהתחלה באנו לשירלי וחשבנו שזה ייגמר כעבור שבוע".
וזה כמובן היה רחוק מהמציאות.
"לאט־לאט המציאות הכתה בנו. אחרי שבועיים, כשפינו את כל הקיבוץ לאזור הכנרת, הצטרפנו אליהם. חיינו בחדר בבית הארחה בדגניה, וכשהבנו שזה לא הולך להיגמר, הקהילה התחילה להתפרק, וכל אחד חיפש עוגן במקום אחר. אנחנו, באופן טבעי, עברנו לרמת־השרון, בגלל הזוגיות ובגלל העבודה".
בפברואר 2024 התמקמו בדירה קטנה ברמת־השרון שהוכשרה על ידי משרד התיירות ל־Airbnb, אך בהיעדר תיירים משמשת למפונים. "כשהגרוש שלי, שהוא חבר בכיתת הכוננות בקיבוץ, מגיע להיות עם הבנות, אני משאירה את הדירה ועוברת לשירלי", היא אומרת, ומוסיפה: "בתוך כל הקושי הזה, של הפינוי והגעגועים לבית, מצאתי שכל משבר הוא הזדמנות. מי היה מאמין ששירלי ואני נהיה באותה עיר? זה משהו שלא העזנו לדמיין שיקרה לפני שהבנות יגדלו. אז בכל הכאוס, אנחנו שמחות מאוד ומעריכות את המתנה שקיבלנו בתוך המורכבות הזו".
3 צפייה בגלריה
"העבודה על התכשיט מסייעת בהורדת חרדה ולחץ". תכשיטים בעיצוב שירלי קורן (צורפות+)
(צילום: רומן חנוכייב)
איך הבנות שלכן קיבלו את המצב המורכב?
שירלי: "יצרנו משפחה. הבנות מסתדרות ביניהן, קוראות לעצמן 'אחיות בפופיק', יצרו ביניהן קשרים משלהן, חברות טובות. היינו עכשיו שלושה שבועות בסרי־לנקה – שבט של שבע בנות – ובגדול, היה נפלא".
בחודשים שחלפו מאז תחילת המלחמה הבחינו השתיים שמעגל האנשים המגיעים אליהן ללמוד צורפות ולהיעזר ביצירה לשיקום פיזי ונפשי התרחב. בין הלקוחות החדשים היו גם כאלה שמתמודדים עם אבל ושכול ונפגעי טראומה. "המלחמה הגדילה את הצורך במציאת נחמה ודרכים לשיקום", הן אומרות. מתוך ראייה של צורכי השעה הן החליטו למסד את הפעילות השיקומית בסטודיו. הן חברו לפסיכותרפיסטית, ויחד איתה יצרו תוכנית שיקומית תחת הכותרת "צורפותרפיה".
מה זה אומר, "צורפותרפיה"?
"תהליך המשלב שיח טיפולי, אישי וקבוצתי יחד עם עבודת צורפות. התהליך מיועד לנפגעי טראומה וגם למעגלים הקרובים שמלווים אותם".
איך זה עובד בפועל?
"מדובר על מפגשים שבועיים לאורך חצי שנה שבהם נעשית עבודת צורפות מודרכת בצורה שמאפשרת עיבוד של הכאב והטראומה. מתקיימות שיחות אישיות רגשיות־טיפוליות, מה שעולה בטיפול מיושם בעבודת הצורפות ולהפך. בנוסף יש תהליך קבוצתי המאפשר השתייכות לקבוצה אינטימית שעוברת יחד חוויה ייחודית. השיחות האישיות מאפשרות עיבוד של החוויה הפרטית, והקבוצה מהווה חלק חשוב בתמיכה. במקביל ליצירת תכשיט בעל משמעות אישית מחזקים את היכולת לביטוי עצמי, את המיומנויות המוטוריות, את הריכוז ואת תחושת המסוגלות. העבודה המדיטטיבית מסייעת גם להורדת חרדה ולחץ. אנחנו נמצאות בקשר עם עמותה שעובדת עם נפגעי 7 באוקטובר כדי להשתלב במערך הטיפולי שלה".
אורית, נשמע שהתאקלמת ברמת־השרון. אם, וכאשר, תושבי הצפון יוכלו לחזור לביתם, תשובי לביתך בקיבוץ דפנה?
"תלוי מתי זה יקרה. סביר להניח ששיקום הצפון ייקח לפחות שנתיים. כלומר, אולי נוכל לחזור הביתה ארבע שנים אחרי שיצאנו ממנו במהירות. אני ממש לא יודעת. תלוי בבנות שלי, תלוי בהמון דברים. יש אינסוף אתגרים בפינוי כזה, שאת לא מבינה עד שאת חווה אותם - מבחינה חברתית, כלכלית, השתייכות לקהילה שנקטעת והצטרפות לקהילה שאת לא מכירה את השפה והקצב שלה ואין לך תחושת שייכות טבעית אליה... האתגרים קשים יותר עם הזמן, ואני מרגישה אחריות גדולה להוביל את הבנות שלי ביציבות ככל האפשר. חשוב מאוד איך את יוצרת ודאות בתוך האי־ודאות המתמשכת. קשה מאוד לחיות ככה. למזלי, יש לי את שירלי, שהיא העוגן שלי בכל הכאוס שאני והבנות שלי עוברות. אבל אין ספק שמדובר בריצת מרתון, וצריך כישורים של אשת ברזל".
