מכיתה ט' אני מתנדבת בעמותת 'שמחה לילד', שמסייעת לילדים עם מחלות כרוניות, וחונכת ילדה עם שיתוק מוחין", אומרת נעם אלון (18), ממצפה־יריחו. אלון היא מזוכות פרס ניקולדיאון ישראל על תרומה לקהילה, שהוענק השנה לראשונה בעקבות המלחמה. "מפרוץ המלחמה, ההתנדבות תפסה תאוצה. כיוון שאני חלק מתנועת 'הנוער המתנדב', התנדבנו בכל מקום: אם זה בפינוי מקלטים בערד או במיון בגדים למפונים בים המלח. כל מקום שפנה אלינו קיבל מענה, השתדלנו לעזור איפה שצריך.
"שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה פנו אלינו שלושה זוגות מעוטי יכולת שעברו גיור ורצו להתחתן. תוך 48 שעות ארגנו לשלושתם חתונה תחת אותה חופה. אנשים באו בהתנדבות: מאפרות, מעצבות שיער וצלם שנתן מחיר מוזל. תרמו לנו שמלות כלה ולקחנו קייטרינג מוזל. שום דבר לא היה חסר: מהעיצוב של הכיסא לכלה ועד לחדר הייחוד. החופה הייתה מרגשת ברמות".
גילית על עצמך משהו בתקופה הזאת?
"גיליתי שגם כשקשה צריך להמשיך לעשות דברים. התנדבות נותנת כוח, דחיפה. בלי הרבה מאמץ אפשר להשפיע על המון אנשים".
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"לתרום לקהילה, אולי כאחות, אבל אני מפחדת ממחטים ומדם. אולי אהיה עובדת סוציאלית או פסיכולוגית".
למה חשוב לנוער להתנדב לדעתך?
"לנוער יש מרץ. כשעובדים משמונה עד חמש ומגדלים משפחה, אין זמן לבוא להתנדב. לנוער, ההתנדבות היא דווקא הזדמנות להתרענן מהעומס של הלימודים".
אפקט הפרפר
"אני יו"ר מועצת הנוער של עיריית דימונה והקמתי תנועת נוער עירונית בשם 'דרומי'. אני פעילה גם ב'קו הזינוק', תוכנית הפועלת לאיתור צעירים מוכשרים מהפריפריה ושגרירה של עמותת 'שוות' (תוכנית מנהיגות לצעירות), מספרת שילת פלפל (17) מדימונה. "חוץ מזה אני עובדת בבר־קפה בכפר איילים, כפר סטודנטים בעיר. ביום השני של המלחמה התקשרה אליי הבוסית שלי, תושבת שדרות לשעבר. היא אמרה לי שיש משפחה של שבע נפשות שרוצה להתפנות משדרות. ישר יצרתי קשר עם כמה מתנדבות, והתחלנו לנקות שני בתים בכפר. ארגנו להם הסעה בזכות דוד של אחת הבנות שהוא נהג אוטובוס, והבאנו ספות ומיטות. דימונה היא קהילה קטנה ומגובשת ואנשים הביאו מצעים ואוכל בכמויות.
"המשכנו לנקות ולרהט עוד בתים בכפר, וזה התפתח לכך שהאחראי על הנדל"ן בעיר נתן לנו עוד מקומות מגורים למפונים וניקינו וריהטנו גם אותם. בסופו של דבר היו פה כ־200 מפונים וניהלתי את הקהילה שלהם. גייסתי מתנדבים שהעבירו לילדים סדנאות להכנת צמידים, מעגלי שיח עם גיטרה ושירה, קריוקי, מדורה. היו שם שלושה נערים על הרצף האוטיסטי, אז המורה לגיטרה הלך אליהם פעמיים בשבוע ועבד איתם על מוטוריקה. ארגנו גם טיפולים פסיכולוגיים ואימוני כושר להורים ולנוער".
אילו תגובות קיבלת?
"הרבה משפחות התרגשו. היינו הרבה אנשי צוות והפכנו את המקום לחם ואוהב, כולם הרגישו בנוח וכל הזמן אמרו תודה. היינו אוכלים יחד ארוחות בוקר, צהריים וערב. לאחד הילדים, שעבר חוויה קשה ב־7 באוקטובר, היה יום הולדת. 200 ילדים התנדבו לבוא לשמח אותו, קנינו לו מתנה והיו הרבה עוגות מושקעות. אמא שלו אמרה לי: 'הוא לא רצה לצאת מהמיטה. את לא מבינה מה זה עשה לו בלב'".
מה גילית על עצמך בתקופה הזאת?
"שאני יכולה להיות שם גם בשביל אנשים שאני לא מכירה, ושאני יכולה להתמודד עם סיטואציה מורכבת של מלחמה. גיליתי שאני מצליחה להתמודד עם הקושי של לחיות לצד הכאב והמלחמה, ולמרות הכול להמשיך לתת ולדאוג לאחרים".
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"אני מתכוונת להתגייס ולחתום קבע. אחרי הקבע אני רוצה לחזור לפריפריה הדרומית ולעשות משהו עם נוער, להקים מיזמים ולהיות פעילה חברתית".
למה חשוב להתנדב לדעתך?
"כשאתה מתנדב, נפתח בפניך עולם חדש של אנשים. זה כמו אפקט הפרפר – אפילו למעשה קטן יש השלכות. דברים קטנים שאתה עושה גורמים לאחרים אושר גדול".
ומה עושים הזוכים האחרים
************************************
ליאור ליפשיץ (16), רמת־השרון, מבשלת ארוחות למשפחות של אנשי מילואים.
ליהי צרפתי (10), קדימה־צורן, מתנדבת בחמ"ל אריזת חבילות לחיילים ומפונים.
מאיה קליר (11), אבן־יהודה, נתנה עם הוריה בית למשפחות מפונות.
נוגה עינב (14), נהריה, מבשלת ארוחות לקשישים ושורדי שואה.
מרואן ג'אבר (16), דליית אל־כרמל, מתנדב בהסברה ברשתות החברתיות.
דניאל (14) ודורון (12) ילובסקי, קיבוץ בחן, מתנדבים בגן ילדים של מפונים.
נהוראי בלומנפלד (11), חריש, מתנדב כליצן רפואי בבית לוינשטיין.
מרים לוי (15), ירושלים, מתנדבת עם ילדים חולי סרטן.
איתן אשכנזי (16), ירושלים, מנגן לחיילים בבתי חולים.
אלמוג אולשטיין (13 וחצי), באר־טוביה, אופה ומוכר עוגיות – תרומה למטה החטופים.
תומר רייכספלד (15.5), ירושלים, מפעיל ילדים במלון של מפונים.
