"שברי גן עדן" אינו הסרט הראשון של הקולנוענית רונית איפרגן על החיים בכפר־עזה, שלאחר שבעה באוקטובר פונתה יחד עם קהילת הקיבוץ למלון שפיים ובקרוב עבור למגורים זמניים בקיבוץ רוחמה. "ב־2009 התחלתי לצלם את 'חיים על הגבול', שבו רציתי לספר על אנשים כמוני, שעוברים לגור על הגבול. איך מתרגלים לזה והאם באמת אפשר להתרגל, להכות שורשים? אחרי מבצע 'צוק איתן' ראיתי שיש לי משהו להגיד מעבר לכמה אנחנו מסכנים".
מה רצית להגיד?
"שיש פה סיפור חדש, שאפשר להתאגד ולהגיד שאנחנו לא רוצים עוד מלחמות. הקמנו, חברים ואני, את 'התנועה לעתיד הנגב המערבי'. יצאנו להפגין בצמתים כי הרגשנו שתושבי העוטף שקופים. הסרט 'שברי גן עדן' שאני עובדת עליו כבר עשור אמור היה להיות סרט על תקווה, על תנועה חברתית שמשנה את המציאות, שלא מוכנה לנרמל את ירי הרקטות ורוצה פתרון קבע".
למה הפסקתם להפגין?
"כי לא כולם הצטרפו אלינו. היינו יוצאי הדופן. לתחושתי רוב תושבי העוטף קיבלו את המציאות כמו שהיא. בעלי למשל אמר: 'אנחנו חיים על הגבול, מדינת ישראל מגינה עלינו, יש חיילים, אז אנחנו סובלים לפעמים מירי רקטות. הכול בסדר. אנחנו החיץ'".
ב"שברי גן עדן" יש רגע שבו את מתפרקת בבכי. מה קרה שם?
"עברתי סוג של התקף חרדה. התארגנו ליציאה להורים שלי שגרים במרכז, ואז פתאום הבת שלי צעקה מרחוק שיורים במרכז ובעלי אמר 'אני רוצה להישאר בקיבוץ'. התחושה הזו שבעלי והילדים לא מפחדים תסכלה אותי, כי אני לא האמנתי שהממ"דים יכולים לשמור עלינו".
אבל יכולת לדמיין פלישת אלפי מחבלים ומתקפה רצחנית?
"יש סצנה בסרט שבה אני מדברת עם חברה בטלפון, כשאני צופה בהפגנת ענק של עזתים על הגבול, ואומרת לה 'מה נראה להם? שהם באמת יצליחו לכבוש אותנו? אולי שניים־שלושה ייכנסו'. האמנתי שהם יכולים לפרוץ את הגדר, אבל לא רציתי להאמין שהם יכבשו אותנו. אחרת הייתי בורחת משם".
איפה היית בשבת השחורה?
"בממ"ד עם המשפחה. מחבלים לא ניסו להיכנס אלינו הביתה. אלוהים שמר עלינו. לאנשים מאזור המרכז שכתבו לי איך אפשר לעזור, ביקשתי להתפלל עלינו. לא ביקשתי שישלחו צבא כי הבנתי שרק נס יוציא אותנו מזה. הרגעים האלה מהממ"ד בשעות הראשונות, כשאני מדברת עם תחנת רדיו בלחישות, צולמו גם הם לסרט. כל הזמן שמענו ערבית בחוץ. זה הזוי שלא נכנסנו אלינו. לפי מצלמות החיילים, היו קרבות לידנו כל הזמן".
"הייתה לי חברה מעזה שאהבתי מאוד. לפני חודש הצטרפתי לזום שבו היא סיפרה מה קורה אצלם, התחלתי לבכות וסגרתי את הזום. הלב שלי לא מסוגל להיפתח כרגע לכאב של הצד השני"
הסרט מסתיים בפינוי שלכם מהקיבוץ.
"בשנייה שיצאנו החוצה מהבית אחרי שעות בממ"ד הרמתי את מצלמת הטלפון ואמרתי 'תראו איך הסרט שלי על תקווה נגמר. הנה הסוף העגום לתקווה שלי'. יצאנו אל גופות ששכבו על הרצפה ועברנו דרך בתים של אנשים, ממש צעדת המוות. היום כשאני שומעת את 'התקווה' אני בוכה. המילה תקווה נשמעת לי כמו אשליה".
את בשבר אידיאולוגי.
"יש בי שבר ענק על האופטימיות שהייתה בנו. חשבתי שאפשר לייצר שלום עם אויבינו, אבל השנאה מושרשת אצלם עמוק וצריך דורות של חינוך מחדש כדי שיהיה שלום. בעלי ואני למדנו ערבית והייתה לי חברה מעזה שאהבתי מאוד והיא סימסה לי ב־8 באוקטובר ושאלה אם אני בסדר. מאז היא ברחה מעזה אחרי שחטפה מכות כי הייתה נגד החמאס. לפני חודש הצטרפתי לזום שבו היא סיפרה מה קורה אצלם, התחלתי לבכות וסגרתי את הזום. הלב שלי לא מסוגל להיפתח כרגע לכאב של הצד השני. ואני גם לא מסוגלת לשמוע ערבית".
תמשיכי לעשות קולנוע?
"ברור, בשנה האחרונה תיעדתי את המעבר של הקהילה שלי מהמלונות לקרווילות, טקסי זיכרון עצובים, את החטופים ששבו ואת החטופים שעוד לא חזרו. הסרט הבא יהיה שיר פרידה, אבל אני עדיין לא יודעת ממה אני נפרדת".
