בספטמבר האחרון הגיעה שקד אורבך (34) לטקס האמי בלוס אנג'לס יחד עם צוות של תוכנית התחקירים האמריקאית Frontline ו״הוושינגטון פוסט״, שחברו יחד לסרט Failure at the Fence ("הכשל בגדר") על 7 באוקטובר. אורבך, שהייתה כתבת ומפיקה שותפה בסרט, מודה שהיא התרגשה מאוד, אבל השמחה לא הייתה שלמה. ״בסופו של דבר זה לילה ארוך שבו מקריאים מלא שמות שאת לא מכירה", היא אומרת. "ויש את ההרגשה המוזרה הזאת כשאנשים שואלים אותך מאיפה את ואת עונה 'ישראל', ואת רואה את הכיווץ הקטן בפנים. אנשים מנומסים, הם לא יגידו לך שום דבר בפנים, אבל להיות ישראלית מגיע עם מטען. לא משנה מה האדם מולך חושב על המלחמה, זה אף פעם לא ניטרלי ואפשר ממש להרגיש את האוויר נהיה כבד פתאום".
הסרט אמנם לא זכה, אבל סרט אחר שעבדה בו דווקא כן. "בכלל לא שמתי לב שפרויקט נוסף שעבדתי בו כפיקסרית (מפיקה מקומית), Global Spyware Scandal: Exposing Pegasus, מועמד גם. רק אחר כך ראיתי את השם של הסרט ברשימת הזוכים, נקרעתי מצחוק ואז הרבצתי לעצמי״.
זה לא ההישג היחיד שלה השנה: בקיץ זכתה בפרס הבימוי בפסטיבל הקולנוע בירושלים על סרטה הראשון כבמאית, "ציפורים משונות" (ישודר בכאן 11 ב־9 בנובמבר).
אבל לצד ההצלחה המקצועית היא עברה טלטלה בחייה הפרטיים עם הגירושים מבעלה, המוזיקאי דניאל סלומון (50). הריאיון הזה מתקיים מדירת הסינגלית שלה באלנבי בתל אביב, שמכילה אוסף מצלמות ומסך עצום לעריכת וידיאו בחדר העבודה. ״עברתי שנה של רכבת הרים", היא אומרת, "היו מלא הצלחות ועבדתי עם גופים כמו 'ניו יורק טיימס'. מצד שני, הזוגיות שלי התפרקה״.
הבנתי שאני צריכה להיות לבד
היא גדלה ביישוב מכבים, בתם הצעירה מבין ארבעה של בעל מפעל למנעולים חכמים ושל דוקטור לביולוגיה שנפטרה מ־ALS ב־2019, שלוש שנים לאחר גילוי המחלה. במשך שנים עבדה אורבך כתחקירנית וכתבת. הרעיון לסרט תיעודי על משפחתה החל לנבוט באותה תקופת אבל. ״אמא שלי הייתה מאוד חולה וכל הזמן חשבתי שתכף לא יהיה אותה. זה הציף המון דברים לגבי מערכת היחסים שלנו, שהייתה מורכבת עם שנים קשות של נתק. כשחלתה הבנתי כמה דחוף ליהנות מהמעט שנשאר לנו. הגעתי לשבת איתה ולעבוד מהבית. אמא שלי הכחישה קצת את המחלה וחשבה שהיא מבריאה. לא היה אפשר לפתוח דברים או לנהל שיחות עמוקות אז פשוט הייתי שם ונתתי לה הרגשה שאני אוהבת אותה ורוצה להיות בקרבתה. את רואה את הצלקת הזו? השתתפתי במחקר ALS. הצלקת מזכירה לי שהחיים קצרים וצריך להפיק מהם את המיטב״.
את דניאל סלומון הכירה דרך הטלוויזיה: הוא צפה בה כששידרה ב״חמש עם רפי רשף״ מלב רמאללה, חיפש אותה בפייסבוק ולמרות פער גילים של 16 שנה הם נפגשו והתאהבו. אורבך כבר יצאה עם מבוגרים ממנו, זו לא הייתה בעיה. ״היינו מתייעצים אחד עם השני על הכול. דניאל הוא חנון של קולנוע והיה מעורב בכל תהליך היצירה של הסרט, בהתלבטויות, בקשיים. בבית שלי לא ראו סרטים, בעיקר טיפסנו על עצים, אז הוא השלים לי המון חורים בהשכלה. לפעמים הוא היה נגנב ממני, איך יכול להיות שלא צפיתי בסרטים קלאסיים. ראיתי איתו יחד בפעם הראשונה את 'אי.טי' בגיל 30. הייתי מבקשת ממנו להקליט לי קאוורים לשירים שאני אוהבת רק כדי שתהיה לי גרסה עם הקול שלו. נסעתי איתו להופעות ועבדתי מאחורי הקלעים בזמן שהוא הופיע״.
מה השתבש?
"אני בן אדם ספונטני שמחפש הרפתקאות ודניאל יותר חתול בית כזה. אני הייתי מגיעה פתאום עם איזה שיגעון של 'בוא ניסע לטיול של שנה מסביב לעולם', והוא היה מנסה להבין איך נעשה שם כביסה. השוני היה תמיד נוכח. אני רציתי כל הזמן לטוס ולהשאיר בלגן מאחוריי, והוא רצה לארגן, לתכנן, להתכרבל על הספה. פעם הוא עשה איתי צניחה חופשית, כל מי שמכיר אותו היה בהלם. ניסינו לאזן אחד את השנייה וגם ללמוד לאהוב את הפער הזה, לאורך זמן זה היה קשה כי ההבדלים היו משמעותיים".
ואז פרצה המלחמה.
"במלחמה הגיע רגע השבר. אני נכנסתי מיד למצב של פעילות: למחרת הייתי בשטח כמפיקת תוכן של רשתות תקשורת זרות, הסתובבתי בקיבוצים כשגופות עוד היו פזורות בין הבתים וחיפשתי איך להיכנס לצלם בעזה. יש לי אנגלית טובה, והמון עיתונאים זרים הגיעו בבת אחת וחיפשו מישהו שיעזור להם בסיקור. הייתי זקוקה לתחושה שאני יכולה לעשות משהו בתוך התופת. למשל, עזרתי להפיק כתבת וידיאו ל'ניו יורק טיימס' עם עינב צנגאוקר, אמא של מתן שנחטף לעזה. דניאל דאג שאני מסכנת את עצמי בשטח ולקח לו רגע להבין איך הוא מתמודד, לפני שהוא התנדב להופיע מול מפונים. מצאנו את עצמנו מתווכחים והייתה תחושה שהפער גדל. המלחמה מטיחה את החיים בפנים שלך כי פתאום את רואה מה יכול לקרות ביום אחד. השמיים באמת יכולים ליפול. מצאתי את עצמי חושבת מחדש, דווקא לא על החלומות הגדולים, אלא על היומיום".
והגעת למסקנה שפרידה היא בלתי נמנעת.
"הבנתי שאני צריכה רגע להיות לבד וגם ללמוד לדאוג לעצמי בלי שדניאל יעשה את זה בשבילי, כי דניאל תמיד היה שם לדאוג לי, מה שלא היה לי בילדות – לוודא שאני אוכלת מספיק, ישנה, שומרת על עצמי. הוא ממש היה הבית שלי. אני נוטה להזניח את עצמי, אני לא קונה לעצמי דברים ואם אין אוכל בבית אני לא אזמין, אני אוכל את חצי הגזר שנשאר במקרר או שאשאר רעבה. לא היה לי וולט בטלפון לפני שהכרתי את דניאל. הוא לימד אותי שמותר לי לבחור בעצמי לפעמים ולאכול. אמא שלי הקפידה לא לזרוק אוכל מטעמים סביבתיים, וזה השפיע עליי. הייתי בודקת מה הולך להירקב במקרר כדי להספיק לאכול את זה לפני שדניאל יזרוק לפח. הגעתי פעמיים למיון עם הרעלת מזון״.
פרידה זה אף פעם לא פשוט, בטח לא בזמן מלחמה.
״זה אכזרי לקרוע את עצמך ממישהו כי באמת היינו משפחה, בשר אחד. עברתי לבית הזה, שאין בו ממ״ד. אני לא מפחדת מטילים, למרות שהבניין הישן הזה ייפול רק מההדף. אני מפחדת לא להצליח להיות אני, לא למצוא את הדרך שלי. הפרידה הייתה קשה לא בגלל המלחמה אלא בגלל שהייתי צריכה לעקור את עצמי מהאדם שהיה הבית שלי יותר משבע שנים. אני מתגעגעת למשפחה שלו. למזלי יש לי חברות וחברים מדהימים ובמשך שלושה ימים הייתה פה רכבת של אנשים שסחבו רהיטים, צבעו וארגנו. ההורים של החברות שלי, שתמיד היו קצת הורים מאמצים בשבילי, אספו לי רהיטים ישנים, כלי מטבח ומצעים. רוב הציוד שיש לי בדירה הוא מהם״.
איך זה להתחיל מחדש בגיל 34?
"להיפרד מבן זוג שאת אוהבת והיית איתו הרבה שנים זה חתיכת צעד ואני מבינה את המשמעויות של זה, בייחוד בגיל שלי, כשיש לי את החלום הזה על משפחה וילדים. בתקופות הטובות שלנו, ילדים היו חלק מהתמונה שציירתי לעצמי בראש. אני בטיפול כבר שנים ואני מתבוננת על עצמי. מראש ידעתי שאני בן אדם הרפתקן והיה לי ברור שברגע שאהיה לבד אטייל המון. ובאמת, מאז הפרידה הייתי בדרום אפריקה, בהולנד, בגרמניה, באיים הקנריים, בארצות הברית״.
ילד גאון שמתעניין באסטרונומיה
הסרט היפה והנוגע ללב שלה, ״ציפורים משונות״, נולד לאחר מות אמה, כשכינסה את בני משפחתה לשיחות על החיים. ניר, אחיה בן ה־44, אובחן במהלך הצילומים על הרצף האוטיסטי לאחר ששני ילדיו אובחנו על הרצף. בסרט מתועדים הפרידה שלו מאשתו, אם שני ילדיו, המעבר למגורים עם אביו והסיוע של שקד לו ולילדיו.
במשך הרבה שנים אף אחד לא אבחן את המיוחדות של ניר.
"הוא היה ילד גאון שהתעניין באסטרונומיה, ולאבא שלי היה נוח עם הדברים כמו שהם. הוא ראה שהכול בסדר: הנה ניר סיים תיכון, עשה תואר ראשון ושני, התחתן, הביא ילדים, למה להפריע? או כמו שהוא אומר בסרט, ׳למה להלום עם האמת בפנים של מישהו?׳".
ואמא שלך?
"אמא שלי לא ראתה או שהיא הדחיקה דברים רעים כי היה לה קשה להתמודד והיא ייפתה את המציאות. הייתה לה התמודדות קשה כשניר היה ילד, היה ברור שהוא מיוחד כי היה לו קשה להסתדר עם ילדים אחרים והוא היה חכם בצורה יוצאת דופן. המערכת הייתה אכזרית כי לא ידעה לקבל אותו ולתת לו טיפול מתאים, ואמא נלחמה: רשמה אותו לחוגי מתמטיקה, פיזיקה וחוגי סיור, ועד היום חברים טובים שלו הם מהסיירות. ההורים שלי עשו מה שהם יכלו בנסיבות של אותה תקופה. הנושא הודחק כי אוטיסט בזמנו היה קללה, וגם כי יש משהו באוטיזם בתפקוד גבוה שהוא חמקמק. גדלנו ליד זה, ולא ידענו לשים את האצבע".
מתי הבנת שיש לזה שם?
"זה סיפור מצחיק. בשנות ה־20 היה לי תחביב – לקרוא ערכים רנדומליים בוויקיפדיה, ונפלתי על הערך על תסמונת אספרגר, שזה בעצם השם הישן לאוטיזם בתפקוד גבוה. קראתי וחשבתי, ׳אני לא מאמינה, זה ניר׳ והאסימונים נפלו. התקשרתי לבן הזוג שלי דאז, ואמרתי: ׳אתה לא מאמין, זה הכול ניר׳. באותה תקופה של שנות ה־20 שלי גרנו לבד בבית, ההורים היו בחו״ל, והיו בינינו ריבים בלתי פוסקים. מאותו רגע ניר ואני נהיינו קרובים בלי שאמרתי מילה. לפני כן, אם הייתי יושבת בבית עם חברות, ניר היה מגיע ופשוט מצטרף אלינו וחשבתי שזה חוסר רגישות ושהוא לא רואה אותי, ופתאום ראיתי אותו".
השמיים, כך נראה, לא נפלו עלייך עם האבחון.
"לא. בשבילי זו הייתה קרקע. זו הייתה חוויה טובה מאוד עבורי. אבל אני לא מקדמת אבחונים ושכל אחד יעשה מה שמתאים לו. אם נשנה יחס כלפי אוטיזם ונבין שזו שונות נוירולוגית ושצריך לקבל אותה ולא להיאבק או לתקן אותה, לאנשים יהיה קל יותר והיא לא תבוא עם מחיר גבוה של נידוי ונקודת מבט מתנשאת".
נועה, גרושתו של אחיך, אומרת בסרט שלא הרגישה כלום לגבי השונות שלו.
"צריך להבין שניר כמו שהוא היום, זה לא כמו שהוא היה לפני שהפך לאבא. הוא היה נטול דאגות ופחות עם לחצים והיה קל יותר להתבלבל או לא לראות. היא ראתה את הדברים היפים שבו – אקדמאי חכם שאוהב לטייל".
איך נולד הרעיון לתעד את המשפחה בנושא רגיש כל כך?
"לפני ארבע שנים, לפני שהתחלתי לצלם, החלטתי שאני רוצה לעשות כתבה לטלוויזיה על הורים של אוטיסטים. בתת־המודע רציתי להבין דברים על אחי. פניתי לחוקרת בתחום, ביקשתי הפניה למחקרים והיא ענתה: ׳אין לי מחקרים כאלה, אוכל לתת לך על ילדים להורים חירשים׳. התשובה שלה הכעיסה אותי. הבנתי שיש עיוורון גדול בחברה שלנו לגבי אוטיסטים ושיש לי סיפור לספר".
ופשוט התחלת לצלם?
"כן, בלי לדעת לגמרי מה אני הולכת לעשות. גם במשפחה לא ידעו. התהליך התגלגל. למדתי עריכה, עשיתי ריאיון של שבע דקות עם ניר והראיתי למפיק דן שדור ('קינג ביבי'), שעבדתי איתו כתחקירנית על סרט אחר ('המרד של עמוס', על מייסד טלגראס עמוס סילבר). דן אמר, ׳יש לך פה סרט באורך מלא ואני אפיק לך אותו׳. יצאנו לדרך ביחד ולאט־לאט אספנו את קרן מקור וקרן גשר וכאן11. זה לא מובן מאליו. זה הסרט הראשון שלי״.
התקלחנו בגיגית, מחזרנו תיונים
אורבך התחילה לצלם את אחיה ניר, שהסכים כי אף אחד לא חשב שבאמת ייצא מזה סרט. בהמשך הצטרפו אביה מיכה, שהוא טייל חובב צילום וציפורים וגם אחותה הבכורה ניצן ואחיה נעם. היא שילבה קטעי וידיאו מסרטי ילדות שצילם אביה בטיולים משפחתיים, והתוצאה מרגשת.
״בהתחלה חשבתי שהסרט הוא על ניר ולאט־לאט הפניתי את המצלמה כלפיי. הסתכלתי גם על היחסים שלי עם אמא שלי. בגלל שאבא שלי צילם אותנו כל הילדות, המשפחה קיבלה בטבעיות את המצלמה שלי, אבל אי־אפשר היה לביים אותם וקרה שאמרו לי, ׳חלאס, את כל הזמן מאחורי המצלמה׳".
את הסרט הזה צילמת כמעט לבד. למה?
"כי זה סרט אינטימי. ידעתי שלפחות בהתחלה אני לא יכולה להביא מישהו חיצוני אם אני רוצה לתפוס אותנטיות ולהראות את מה שקורה באמת. היה לי רקע בצילום כי אבא שלי מצלם ותמיד לקחתי את המצלמות הישנות שלו כשהוא קנה חדשות. בהתחלה זה היה גרוע ולאט־לאט השתפרתי והכי השתפרתי כשהבאתי את יוסי אולך, צלם מדהים מתחיל. היה לנו חשוב לשמור על טבעיות, והסרט בכוונה לא עשוי מדי. כשצילמנו במפעל של אבא שלי, אמרתי לניר ׳לא הצלחתי לתפוס שאתה אומר לאבא שאתה רעב, אתה יכול להגיד את זה שוב?׳ הוא התעצבן עליי, ׳לא, אני לא שחקן׳ והלך".
מה האתגר הכי גדול שהיה לך?
"פחדתי שהוא יגיד לי בסוף, ׳אני לא מוכן שזה ייצא׳. הוא יודע לשים גבולות. בסוף הוא הגיש לי רשימת הערות וכולן היו על אנשים אחרים, למשל, שיש מישהי לא קשורה שצריך לטשטש את הפנים שלה. והיה לו חשוב שנדייק משהו בדיבור שלו על כוכבים. זה היה ממש שולי. ברגע הזה הבנתי שהוא רוצה שאנשים ייחשפו לסיפור שלו ויבינו אותו טוב יותר. הרי למה אנחנו עושים סרטים? כי רוצים לשנות משהו בלב של אנשים. בטח לא בשביל הכסף (צוחקת)".
בחרת לשלב בסרט קטעי וידיאו קשים שלך מגיל ההתבגרות שבהם הלב יוצא אלייך.
״מגיל ההתבגרות המוקדם, 13-12, הייתי על אלכוהול, סמים, מעצרים של המשטרה בגלל סמים. עשיתי דברים מסוכנים כמו לתפוס טרמפים לכנרת לבד בלילה, חתכתי את עצמי. העיפו אותי מבית הספר ואין לי תעודת בגרות. הייתי צמאה לתשומת לב וגם כעסתי והייתי אבודה״.
ובגיל 16, שיא המרד, ההורים שלך עברו לעשר שנים לארצות הברית ואת נשארת כאן.
"אבא שלי סיפר לעצמו שהכול בשליטה, אבל אמא שלי לא ידעה מה לעשות איתי והרימה ידיים. זה לא עזר כשהם נסעו. איזו ילדה בת 16 מבינה שהיא צריכה את ההורים שלה וצריכה גבולות ושיתעקשו עליה? הבית הפך לבית מסיבות. אנשים באו והלכו, חברות ישנו אצלי כל הזמן. פעם ארגנתי הופעת פאנק בבית, קמתי בבוקר והיה קיר גרפיטי על הבית״.
את חושבת שהסרט הזה יכול היה להצטלם כשאמך בחיים?
"לא, כי הייתי יכולה לדבר עם אמא ולשאול אותה למה דברים מסוימים היו כמו שהיו, איך היא הרגישה לגביי וגם להגיד לה סליחה. עשיתי לה חיים קשים נורא. היה קשה להיות אמא שלי. עוד לא סלחתי לעצמי, לכן רציתי לעשות את הסרט, שיהיה לי דיאלוג איתה למרות שהיא לא פה".
יש בסרט מחשבות על אמא והשונות שלה.
"כן, יש לי מיליון סיפורים על מה שקראתי לו 'חוסר טקט' שלה. בחנוכה, כשהייתי בת 15, עשינו טיול בחוג הסיור באזור מודיעין. כמה שבועות לפני כן הרסו שם אתר ארכיאולוגי שאמא נלחמה לשמור עליו. היינו קבוצה של מדריכים ואמא עומדת בכניסה מחופשת לסביבון ענק וכתוב עליו, 'נס לא היה פה', עם תמונות ארכיאולוגיות של האתר. רציתי למות ממבוכה. פעם אחרת ישבתי עם אמא שלי באוטו מחוץ לבית, ובדיוק היה לי חבר חדש, ואמא שלי פנתה אליי ואמרה, ׳שקדי, אני רוצה שתדעי שכאשר מקיימים יחסי מין חשוב לוודא שמשתמשים באמצעי מניעה ולוודא ששני הצדדים מעוניינים׳. אמרתי לה, ׳אמא, עוד לא התנשקנו בלחי. אני בת עשר'. היה בה איזה חוסר התאמה או מודעות.
"היא הייתה פעילת סביבה נחושה ומחויבת. במכבים היינו הבית היחיד שהיו בו כבר לפני 30 שנה מלא פחים שונים למיחזור. אפילו שקית תה הפרדנו, הנייר לנייר והתיון לאורגני. היינו מתקלחים בתוך גיגיות כי אמא רצתה לשמור את המים האפורים והורדנו עם זה את המים בשירותים. בסופר, אם מישהו לקח שקית פלסטיק היא הייתה מרצה לו על שינויי האקלים. היא נחשבה למשוגעת של הכפר. היא לא ראתה או שלא היה לה אכפת איך אנשים רואים אותה. היו בזה צדדים מביכים אבל גם צדדים מדהימים. היא הייתה מי שהיא במיליון אחוז, עם מחויבות קיצונית למה שהאמינה בו ולא היה אפשר להזיז אותה במילימטר מהליבה שלה. אני אומרת את זה ויש לי צמרמורת״.
כשאנחנו יוצאות יחד מביתה לרחוב, אורבך מספרת שהיא נוסעת לירושלים לאסוף את הילדים של ניר ונשארת לישון שם. אביה טס לאנטארקטיקה בעוד יומיים לצלם ציפורים. ״בגלל כל מה שהעברתי את אמא, יש לי אשמה ורצון לכפר בלהיות עם המשפחה. אבא בורח לפעמים. אפשר להגיד לו משהו? הוא בן 75 ואומר, 'זה העשור האחרון שלי בבריאות טובה׳ ורוצה להגשים את החלומות שלו״.
