יולי אשכנזי (24) חברה בקבוצת ווטסאפ מיוחדת. חברות בה שבע צעירות בנות גילה, שכולן אומצו באותו מחזור בבית יתומים ברוסיה. "יש בינינו נשואות, יש כאלה שכבר הספיקו להפוך לאמהות, ולמרות שנושאי השיחות מגוונים, המשותף לכולנו הוא עניין האימוץ. אנחנו רואות את עצמנו אחת בשנייה, יש לנו תנועות דומות, חתך דיבור, דברים שאנחנו אוהבות וכמובן, הרקע שלנו. אחת הבנות, לדוגמה, פתחה את תיק האימוץ שלה ברוסיה וסיפרה מה עבר עליה ואיך גילתה את הסיבה לכך שנמסרה לאימוץ. כל אחת מאיתנו הגיבה אחרת, יש כאלה שרוצות מאוד לפתוח את התיק ויש כאלה שלא".
ומה איתך?
"אני רוצה, אבל לא דחוף לי לעשות את זה בינתיים".
"אני שומעת את זה בפעם הראשונה", מעירה מהצד אמה, ד"ר תמר אשכנזי. "כשכתבתי את הספר 'לטובת הילדה', רומן שהמוטיב העיקרי שלו הוא אימוץ ומבוסס על חוויותינו, יצרתי דמויות של אמא ובת שנוסעות לרוסיה בדרכן לפתוח את תיק האימוץ. באותו זמן שאלתי אותך אם בא גם לך לנסוע לשם, ואמרת שאת לא רוצה".
"אני ממש לא זוכרת שדיברנו על זה. בכל מקרה, זה לא בוער לי", משיבה יולי.
שלושתנו יושבות ברמת־גן במרפסת דירתם המטופחת של תמר וילדיה המאומצים, יולי, מיישבת תביעות בחברת ביטוח גדולה, ויונתן - חייל משוחרר בן 20 וקצת. אבל לפני שנחזור לענייני האימוץ, כמה נקודות ציון בחייה של ד"ר (לסיעוד) תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות. היא ילידת קיבוץ בית־השיטה שהוריה היו ממייסדיו. אחרי התיכון למדה בבית הספר לאחיות בבית החולים "השרון" בפתח־תקווה ושם פגשה את אדי - אהוד בן דרור, אז בן 26, שטופל ביחידת הדיאליזה בגלל אי־ספיקת כליות סופנית. שם החל הרומן ביניהם. תמר, שסיימה קורס קצינות והוצבה בבית החולים "שיבא", התגוררה עם אדי ביחידת דיור בחצר בית הוריו בעודו ממתין להשתלת כליה. בשלב מסוים נתרמה לו כליה, אך זו נדחתה ואדי נפטר בידיה של אהובתו. הקשר ההדוק בין תמר למשפחתו נמשך עשרות שנים. היא הייתה שותפה מלאה להקמתה של אגודת "אדי" לעידוד תרומות איברים, שהחלה מחלום שהוא עצמו טיפח בחייו והוגשמה על ידי משפחתו. בהמשך עבר הנושא לאחריות משרד הבריאות, וב־1994 הוקם במסגרתו המרכז הלאומי להשתלות. משנת 1997 היא עומדת בראשו. היא עצמה לא נישאה מעולם.
מתי החל אצלך הרצון לילד משלך?
"מאז ומתמיד היה ברור לי שאהיה אמא. כשעמדתי להינשא לאדי הייתי בת 22 והיה ברור שנהיה הורים. אחרי מותו זה ירד מהפרק. הייתי עסוקה בבניית קריירה ובלימודים ולא הייתה לי זוגיות שהובילה לחתונה. באמצע שנות ה־30 לחיי התחלתי לחשוב על ילד יותר ברצינות. כמי שעבדה בנערותה בבית הילדים בקיבוץ, הרגשתי מגיל מאוד צעיר המון ביטחון עם פעוטות. בשלב מסוים הגעתי לטיפולי פריון ועברתי כמה מחזורי הפריה חוץ־גופית שלא צלחו. באחת הפעמים הרופא אמר לי: 'תמר, נראה לי שאולי כדאי לחשוב על תרומת ביציות או על פונדקאות'. הלכתי הביתה, היה לי לילה לבן, ובבוקר החלטתי לבחור באימוץ. היות שאני טיפוס של DOING מיד יצרתי קשר עם עמותה ישראלית ועברתי את התהליך הנדרש על פי החוק.
"כבר הייתה מיועדת לי ילדה שראיתי את תמונתה ועמדתי לנסוע לרוסיה כדי לפגוש אותה, אבל שלושה ימים קודם לנסיעה התברר שאני בהיריון. השמחה על כך לא גרעה מרצוני לטוס אל הילדה המיועדת, אבל הרופא אסר עליי לטוס בגלל ששינוי אטמוספרי עלול לפגוע בהשתרשות ברחם. כשהודעתי על כך למנהלת העמותה היא כעסה והעירה שלא מתחילים תהליך של אימוץ במהלך טיפולי פריון. לא נסעתי, והילדה המיועדת נמסרה למשפחה אחרת. ההיריון נפל אחרי שבועות אחדים. פניתי שוב לעמותה, וביולי 1998 יצאתי לפגוש את הילדה החדשה, שלא ראיתי צילום שלה מראש. נסענו, קבוצת הורים מאמצים עם רופא ישראלי, לבית יתומים בסנט־פטרסבורג, ופגשתי תינוקת בת שישה שבועות, עם שיער חום ועיניים חומות, ערנית מאוד, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא מביטה אל בתה, שמחזירה מבט מחויך ומעירה: "בעצם, הייתי היפראקטיבית מהיום הראשון, משהו שהתברר די מוקדם בחיי וליווה אותי לכל אורך הדרך".
"נכון מאוד", מאשרת אמה. "אילו שאלת אותי כשיולי הייתה בת 16 מה היא תעשה בחייה, הייתי אומרת שהיא תעבוד בגן או במכירות. בחיים לא הייתי מפנטזת שהיא תדע לקרוא את 'האותיות הקטנות' בחוזים ובפסקי דין, שזה, בין היתר, מה שהיא עושה במסגרת עבודתה".
תמר: "כבר הייתה מיועדת לי ילדה שראיתי את תמונתה ועמדתי לנסוע לרוסיה כדי לפגוש בה, אבל שלושה ימים קודם לנסיעה התברר שאני בהיריון"
תמר, איך את מסבירה את ההתאהבות המיידית בתינוקת שפוגשים לראשונה?
"בעצם, את מתאהבת עוד לפני המפגש, כמו בעובר ברחם. זה סוג של היריון אחר. כבר יש לך את כל הרצפטורים של האהבה. מה גם שהיא נראתה בדיוק כמו האחייניות שלי כשנולדו, והיה לי ברור מיד שהיא חלק מהמשפחה שלנו".
יולי, שקיבלה את שמה במפגש הראשון שלהן, שהתקיים בחודש יולי, נשארה בבית היתומים ברוסיה עוד חודשים ספורים, ותמר ביקרה אותה פעמיים, תוך ציפייה להליך האחרון - אישור האימוץ בבית המשפט. ואז הודיע לה איש הקשר המקומי שעומדים להחליף לה את התינוקת, כי האם הביולוגית רוצה אותה בחזרה. "הייתי בהלם. לא הייתי מוכנה לקבל את זה. נסעתי לרוסיה, הוא לקח אותי לבית יתומים אחר והראה לי תינוקת בלונדינית כחולת עיניים, שמזכירה אותי, אבל לא התחברתי אליה, כי כבר הייתי קשורה לילדה שלי. ואז, שמעתי ממנו שאפשר להגיע להסכם ויתור עם האישה שילדה אותה תמורת 5,000 דולר. כשחזרתי לישראל שלחתי את הסכום, ועד היום אין לי מושג אם זה נכון או שנסחטתי. לעולם לא נדע, אבל על כל אקסטרה ששילמתי - והיו הרבה - אמרתי לעצמי 'זה לטובת הילדה', מושג שהפך לשם הספר שלי".
חרדת נטישה ובדיקת גבול
יולי ויונתן יודעים שהם מאומצים מרגע שהיה אפשר להסביר להם. "אמא סיפרה לי כל לילה לפני השינה איך נסעה לרוסיה כדי להביא אותי, איך טסנו במטוס, אילו מתנות קיבלתי בקבלת הפנים שערכו לי כאן. כשיונתן אומץ הייתי בת שלוש וחצי ונסעתי עם אמא להביא אותו. אני לא זוכרת מה הרגשתי. בתמונות נראה ששמחתי מאוד. הדבר היחיד שאני זוכרת, כי אמא לא מפסיקה לספר לנו את זה, הוא שכשהיו בעיות באישור האימוץ של יונתן ואמא הייתה עצובה, הסתובבתי בין אנשים בלובי של המלון, משכתי להם בבגדים ואמרתי: 'אתם יודעים למה אמא בוכה? כי לא נותנים לנו את יונתן'".
תמר: "במרץ 2002, כשהגעתי עם יולי לאותו בית יתומים שממנו הבאתי אותה, זה היה אחרי הליך ארוך ובמטרה להביא את יונתן הביתה. הייתי בטוחה שנקבל אישור זריז מבית המשפט, כפי שהיה עם יולי. אבל השופטת פסלה את אימוצו בגלל סיבות ביטחוניות. כמה ימים קודם לדיון נפלו קסאמים על שדרות. בשבילי זה היה סוף העולם. הגשתי ערעור, ובינתיים היה הפיגוע במלון פארק בנתניה ואחריו החל מבצע 'חומת מגן', ואני גייסתי את כל מי שרק אפשר כדי שיסבירו לבית המשפט ברוסיה שרמת־גן רחוקה מכל אלה. בסוף האימוץ אושר ויונתן הגיע הביתה בגיל שנה וארבעה חודשים וכבר ידע לעמוד. בהמשך בהחלט ראו אצלו את ההשלכות של התקופה הארוכה שבה חי בבית היתומים".
יולי: "את העובדה שאין לי אבא, אני דווקא אוהבת מאוד. כשהייתי קטנה וראיתי חברות עם משפחות שהתפרקו ושחולקות את חייהן בין שני בתים, שמחתי מאוד שלי יש רק אמא"
יולי, מאומצים מספרים הרבה על חרדת נטישה שמלווה אותם. גם אותך?
"לא נראה לי".
נעזרת בטיפול פסיכולוגי?
יולי: "בהחלט, עד היום. גם נושא האימוץ עולה בשיחות שלי עם הפסיכולוגית, אבל לא כטראומה אלא כדבר שהוא חלק מחיי. טיפול פסיכולוגי הוא דבר מושלם מבחינתי".
אומרים שילדים מאומצים מותחים מאוד את הגבולות כדי לבדוק אם לא יעזבו אותם. גם את היית כזאת?
יולי: "לא נראה לי. הייתי אמנם מרדנית, אבל בקטנה".
תמר: "פעם, כשהייתה בכיתה א', יולי כעסה עליי ובמהלך הריב בינינו היא אמרה: 'אני עוזבת את הבית'. עניתי: 'תעזבי'. היא הלכה ללובי וחזרה. אבל אחר כך, כשסיפרתי לאחותי שהיא אשת חינוך, היא אמרה שהייתי צריכה לחבק אותה ולומר לה 'אל תלכי' ולתת לה הרגשה שאני בשבילה בכל מצב.
"באופן עקרוני היא לא בדקה גבולות, אם נתעלם מהעובדה שהתחילה לעשן בגיל 16-15 ולא סיפרה לי על זה. שמעתי על כך מאמא של ילדה מאומצת אחרת. הגבול שלי היה שלא הסכמתי שהיא תעשן בבית. היום היא ויונתן מעשנים במרפסת, ואני לא אומרת שום דבר".
תמר: "פעם, בגן, שאלו את יונתן איפה אבא שלו, והוא ענה: 'אבא מת', והתכוון לאדי. מגיל אפס הילדים שלי הכירו היטב את שמואל ודבורה בן דרור שפינקו אותם כאילו היו נכדיהם"
יולי, אמרת שאת לא ממהרת לפתוח את תיק האימוץ. לא מדגדג לך לדעת למי את דומה?
"אני דומה לאמא", היא מצביעה על תמר ושתיהן צוחקות.
ואם תחליטי שכן, היית רוצה שאמא תצטרף אלייך למסע?
"בהחלט. אם אצא למסע לפגוש את האישה שילדה אותי אני רוצה מאוד שתלווה אותי האמא־פוראבר שלי".
לא היית רוצה בית שבו יש אמא ואבא?
"את העובדה שאין לי אבא אני דווקא מאוד אוהבת. כשהייתי קטנה וראיתי חברות עם משפחות שהתפרקו ושחולקות את חייהן בין שני בתים, שמחתי מאוד שלי יש רק אמא. אף פעם לא הרגשתי חסך באבא".
איך הייתן מגדירות את מערכת היחסים ביניכן?
יולי: "אפשר לקרוא לנו חברות. אין לי סודות ממנה. היא יודעת הכל".
תמר, את מדברת איתה גם על מערכות יחסים עם גברים בחייך?
"לא ברמת המיקרו, אבל כן ברמת המקרו. אני משתפת בהחלט בדברים אישיים כדי להעביר לה מסרים חינוכיים ממרום ניסיוני וגילי".
לא מצאת במהלך השנים בן זוג שיוכל להיות אב מאמץ לילדייך?
"אני אם יחידנית מבחירה. רציתי לחנך את ילדיי בדרכי, ומערכות היחסים שלי היו מראש כאלה שהתמזגו בבחירות שלי. הסידור הזה תאם ותואם את ערכיי".
והילדים לא ביקשו ממך שתביאי להם אבא?
"פעם, בגן, שאלו את יונתן איפה אבא שלו, והוא ענה: 'אבא מת', והתכוון לאדי. מגיל אפס הילדים שלי הכירו היטב את שמואל ודבורה בן דרור שפינקו אותם כאילו היו נכדיהם וגם ידעו שאדי היה בן זוג של אמא ושהם רצו להתחתן, אבל אז הוא מת".
אמא בטלפון 24/7
כצפוי, המוות נוכח מאוד בחייה של ד"ר אשכנזי בתוקף תפקידה כמנהלת המרכז הלאומי להשתלות. "הילדים שלי נחשפו לעבודתי כבר מההתחלה. הם נולדו לאמא עם טלפון. כשיולי הייתה בת שנה בערך הייתי צריכה להיות בחדר ניתוח במהלך מבצע השתלות, והסניטרים שמו אותה על עגלה ושיחקו איתה.
"בהתחלה חשבתי שהם שומעים את שיחות הטלפון שלי אבל לא בדיוק קולטים את הדברים הנאמרים בשיחות, בהמשך התברר לי שהם קלטו, הבינו וידעו במה דברים אמורים, וגם הבינו מגיל צעיר שכשיש השתלות אני צריכה את מלוא תשומת הלב. מגיל קטן הם גם הלכו איתי למפגשים עם משפחות של תורמי איברים ומושתלים וגם לאזכרות".
איך מדברים עם ילדים כל כך צעירים על נושאי מוות?
"מרגע שהגיעו לארץ, עוד לפני שלמדו לדבר, הם שמעו אותי מדברת בטלפון על תרומות והשתלות. הם למדו את זה כמו שלמדו מה זה כלב וציפור. אם פגשו בעל חי מת בטיול, המשגתי את המילה מוות, בלי לעשות מזה עניין, כמשהו טבעי. הם הצטרפו אליי לאזכרות של אבי ז"ל בבית העלמין הירוק והפורח שבבית־השיטה, ולכן גם בבגרותם לא פחדו ללכת ללוויה.
"הכנסתי אותם למחלקה. הם היו רואים מושתל מחובר לצינורות. הסברתי שהוא עבר ניתוח ושעוד כמה ימים יוציאו את הצינורות שעכשיו רק עוזרים לו. תיווכתי להם את המצב".
תמר: "יונתן ויולי הבינו מגיל צעיר שכשיש השתלות אני צריכה את מלוא תשומת הלב. מגיל קטן הם גם הלכו איתי למפגשים עם משפחות של תורמי איברים ומושתלים וגם לאזכרות"
איך זה השפיע עליהם?
"שניהם מלאי חמלה, כל אחד בדרכו ובסגנונו".
לצד עבודתה האינטנסיבית, ד"ר תמר אשכנזי היא גם סופרת. לפני שנים ספורות יצא לאור "אבל - היום שאחרי", ספר עיון המתבסס על עבודת הדוקטורט שלה, מדריך רגשי לאנשים שחוו אובדן. באחרונה יצא לאור (בהוצאת "ידיעות ספרים") ספרה "לטובת הילדה", שגם תורגם לאנגלית ונמכר באמזון. הפעם מדובר ברומן שעוסק במשולש של האישה היולדת, האם המאמצת והילדה המאומצת. הסיפור בדיוני, כאמור, אבל חלקו הגדול מבוסס על חוויותיה כאם מאמצת שהיא, במקרה או לא, גם מתאמת השתלות, וגם על הדרמות האנושיות שהיא נתקלת בהן ביום־יום.
"כתבתי על נושא שאני מכירה ומחוברת אליו רגשית, אבל עשיתי תחקירים לעומק כדי לבנות את הדמויות ואת המצבים הפסיכולוגיים של ילדים מאומצים", היא מסבירה. "כשהתחלתי בכתיבה לא ידעתי איך זה יתפתח, אבל ידעתי שאני רוצה שיהיה מפגש בין האמא המאמצת ובין מי שמסרה את הילד לאימוץ - משהו שלא קרה לי בחיים האמיתיים".
היית רוצה לפגוש את הנשים שילדו את ילדייך?
"האמת היא שאף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. בסנט־פטרסבורג לא נהוג שהאישה שילדה והאם המאמצת נפגשות בהליך האימוץ בבית המשפט, כך שהשאלה המלחיצה הזו והמעמד המביך נחסכו ממני. עקרונית, אני לגמרי מרגישה שהשאלה אם לפגוש את האישה שילדה אותם היא עניינם של ילדיי".
