לפני כעשר שנים, שלושה חודשים לאחר שילדה את בנה נתנאל, הגיעה ענת זיו רושני (כיום בת 44) ללשכת התעסוקה. היא בדיוק סיימה את חופשת הלידה הרשמית שלה והתפטרה מעבודתה במטרה לקבל דמי אבטלה שיאפשרו לה להישאר עוד בבית. את מה שקרה אחר כך היא לא הייתה יכולה לדמיין.
״מול הפקיד קיבלתי שיחת טלפון. ׳שלום ענת, מדברת עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד, יש מישהי מהעבר שלך שרוצה לפגוש אותך'״.
כך התברר לה שהבת שמסרה לאימוץ 18 שנה קודם לכן החליטה לפתוח את תיק אימוץ ולפגוש אותה. ״חטפתי בום״, היא נזכרת, ״הכול הסתחרר. במשך 18 שנה חיכיתי לטלפון הזה. כמה חודשים קודם התקשרתי לשירות למען הילד ועדכנתי את מספרי הטלפון שלי. ופתאום מול פקיד, כשאני עומדת לחתום דמי אבטלה, קיבלתי את שיחת הטלפון שכל כך חיכיתי לה. בכל פעם שאני מדברת על זה, הדמעות עולות".
איך הגבת?
"אמרתי לה: ׳את בטוחה? את לא צוחקת עליי? אני באה עכשיו, לא מעניין אותי כלום, אני רוצה לראות אותה'. כמובן, לא הבנתי שאני לא יכולה לפגוש אותה מיד. בכיתי את חיי כשיצאתי מלשכת התעסוקה, ואף אחד לא הבין מה קרה לי. תשמעי, אלה 18 שנה שאת יושבת ומחכה ולא יודעת מה קורה איתה, איך היא נראית ומה היא עושה. לא הייתה לי אפשרות להגיד 'אני רוצה לפגוש אותה', כי ברגע שמסרת את הבת שלך, אין לך כל כך הרבה אפשרויות. שנים הסתובבתי בעולם בלי לדעת איפה היא״.
בעקבות ההודעה מהשירות למען הילד נסעה עם בנה התינוק לפגוש את העובדת הסוציאלית. "הבת שלי לא הייתה שם, כמובן, זה תהליך. קודם את מגיעה לפגישה ובודקים מי את, שלא תעשי נזק לילדה. העבירו את המידע הלאה לבת שלי, והיא הייתה צריכה לחשוב אם היא רוצה לפגוש אותי. למזלי הטוב היא רצתה. אמנם היו הגבלות: לא יכולתי לשאול כל דבר ולא לבקש את הטלפון שלה, אבל רציתי שיח, לא משנה באיזו צורה".
ספרי על המפגש הראשון איתה.
"אחרי חודש מאותה שיחה הגעתי לשירות למען הילד ביפו, ופתאום ראיתי אותה מולי. בפתיחת דלת אחת הכול נפתח. מרגע שראיתי אותה חשבתי, יואו, כמה דמיון. היא עמדה במדי חיילת. ממש ראיתי את עצמי במדים. כאילו גלגול שלי חוזר חזרה. ילדה ביישנית, עדינה, מתולתלת, גבוהה כמוני, אחת שפניה לשלום.
"חיבקתי אותה חיבוק של מי שחיכיתי לה 18 שנה. בהתחלה לא ידעתי מה להגיד. היא כבר לא ילדה קטנה, אבל היא רצתה להכיר אותי. לשמחתי היא לקחה את הטלפון שלי, ועם הזמן הצלחנו יותר ויותר לדבר על איך ולמה הדברים קרו. זה לקח זמן. קודם רצינו להכיר אחת את השנייה, 'מה את אוהבת לעשות? בואי נצא ביחד לעשות דברים, נכיר את הילדים שלי ביחד, ניצור קשר אישי'".
שוכנעתי שאתחרט על הפלה
ענת זיו רושני היא מדריכה שיקומית, מטפלת בשיטת NLP, מאמנת אנשים לתהליכי שינוי, ואף כותבת במקומון תל־אביבי שכונתי. היא נולדה וגדלה בכפר שלם בתל־אביב ומתגוררת שם גם היום. היא בתם השנייה מבין חמישה של עובד התעשייה האווירית ועובדת בחברת ניקיון. אביה נפטר לפני 15 שנה.
מגיל צעיר נפגעה מינית על ידי קרוב משפחה שנהג לבקר בבית הוריה, וכיום היא מתמודדת עם פוסט־טראומה מורכבת. ״זה לא היה אונס מלא, אבל הייתה פריצה של גבול״, היא מספרת. ״הייתי ילדה, והוא היה גדול יותר ממני ועשה לי דברים שכילדה את לא אמורה לחוות. בהתחלה הייתה תחושה שזה בסדר ושזה הגיוני שאנשים יכולים לפרוץ את הגבולות שלך. את ילדה ואת לא ממש מבינה".
סיפרת למשפחה?
"כן, אבל בזמני לא הייתה מודעות גדולה לדברים, ובסביבה שלי לא עשו עם זה הרבה. אני אוהבת את אמא שלי וסולחת לה ואין לי כעס עליה. לא הייתי רוצה להיות בנעליה".
"לרגע לא שכחתי את הבת שלי. כשהייתי הולכת לישון בלילה זה הדבר היחידי שהייתי חושבת עליו: איפה היא, מה היא עושה. הייתי מתפללת לאלוהים שהיא במקום טוב"
איך זה השפיע עלייך כילדה?
"התחלתי לסבול מקשיי הירדמות בלילה, הייתי כל הזמן בדריכות. בשלב מסוים הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך לחיות בבית הוריי, שבו הדברים קרו. הרגשתי שזה או לצאת משם או שאאבד את עצמי בתוך הבית״.
כדי לברוח מבית הוריה החלה לצאת בגיל 15 עם גבר מבוגר ממנה שהכירה בכיכר דיזנגוף ונתן לה תחושת ביטחון. ״הייתי קטינה, והדברים לא היו צריכים לקרות, אבל בגלל המצוקה שלי מצאתי אצלו מפלט. בגיל 15 וחצי עברתי לגור איתו בדירתו בתל־אביב. סיפרתי לו שעברתי פגיעה מינית, והוא הלך להרביץ לקרוב המשפחה הזה על מה שעשה לי".
כעבור כמה חודשים גילתה ענת שהיא בהיריון. ״לא לקחתי אחריות, הייתי בגיל ובסיטואציה שהרצון שלי לצאת מהבית היה חזק, וכל דבר עבד, גם היריון. רציתי לעשות הפלה, אבל החבר שלי הצליח לשכנע אותי שאם אעשה את ההפלה הזו, אני אתחרט כל חיי".
ומה ההורים שלך אמרו?
"הם כעסו וביקשו שאחזור הביתה, אבל לא רציתי לעשות את הצעד הזה, כי לא חשבתי שיהיה לי טוב יותר. מרגע שנכנסתי להיריון עזבתי את הלימודים בתיכון. במהלך ההיריון קלטתי שעשיתי חתיכת טעות ושאני הולכת ללדת ילדה כשאני בעצמי ילדה וכל מה שבא לי זה ללבוש בגד ים וללכת לים עם חברות שלי בשבת. רציתי לצאת לדיסקוטק במקום ללדת. היו עולות בי כל מיני מחשבות, ׳מה את הולכת לעשות? החיים שלך עומדים להשתנות וליפול. את לא תחזרי ללימודים, תצטרכי לצאת לעבוד. מה יהיה על החיים שלך?׳".
התרסקתי, בכיתי, הייתי בקהות חושים
בתה נולדה בבית החולים תל־השומר. ״הלידה הגיעה והתינוקת יצאה ממני. זה היה מוזר שיש לך ציצי של ילדה בת 16 ופתאום מישהו יונק ממנו. הרבה מהדברים שקרו באותה תקופה לא זכרתי, כי המוח שלי בחר להדחיק. היום אני משחזרת אותם לאט״.
איך עלתה ההחלטה למסור את התינוקת לאימוץ?
"זה קרה אחרי שבועיים, כשהתינוקת הייתה איתי ועם החבר שלי. היו בינינו המון קשיים להתנהל אחד עם השני. אני הייתי ילדה והוא היה כאמור מבוגר יותר. הרצונות שלנו היו שונים לגמרי. אני זוכרת רגע שהיא שכבה בעריסה, נתקפתי פחד מה יהיה והבנתי שזה לא יכול להימשך. היה לי גם פחד שיקרה לה משהו, כמו שקרה לי, כי אני גרה בבית עם גבר ואיך אני אשמור עליה שלא יקרה לה כלום ושאף אחד לא ייגע בה. בית היה מקום מאיים עבורי.
"דיברתי עם אמא שלי ואמרתי לה שאני חושבת למסור את הילדה לאימוץ. הלכנו ביחד לעובדת סוציאלית ושם גם סיפרתי לה את כל מה שחוויתי בילדות ובנעורים עד שעזבתי את הבית, ואיך ההתמודדות שלי עם המצב הובילה אותי לנקודה הזו. העובדת הסוציאלית הסכימה איתי שאני צריכה ללכת לכיוון של ריפוי. התינוקת הייתה במשפחת אומנה במשך חודשיים ואז נמסרה לאימוץ".
״זה לא היה אונס, אבל הייתה פריצה של גבול. הוא היה יותר גדול ממני ועשה דברים שכילדה את לא אמורה לחוות. בזמני לא הייתה מודעות גדולה לדברים ובסביבה שלי לא עשו עם זה הרבה"
איך נראו הימים שלאחר מכן?
"לא הייתה שום הקלה. התרסקתי, בכיתי, הייתי בקהות חושים. פסיכולוגית של משרד הרווחה טיפלה בי והפכה לדמות אם עבורי. נפרדתי מהחבר שלי, חזרתי לבית הספר התיכון ולמסלול הרגיל, אבל נהייתי סוג של רובוט. נשאבתי ללימודים והחברות עטפו אותי, אבל לרגע לא שכחתי את הבת שלי. כשהייתי הולכת לישון בלילה, זה הדבר היחידי שהייתי חושבת עליו: מה קורה איתה, איפה היא, מה היא עושה. הייתי מתפללת לאלוהים שהיא תהיה במקום טוב, שההורים שלה יאהבו אותה וייתנו לה הכול. הבנתי שאני עומדת להסתובב בעולם עם ילדה שיש לי ושלא אוכל לראות אותה יותר".
עלתה האפשרות להשאיר את הילדה בטיפול אמך?
״ידעתי שגם אם היא תישאר בידיים של אמא שלי, לא אוכל להתנתק מזה ואצטרך להמשיך להיות ברקע כל הזמן. האימוץ היה האופציה היחידה בזמנו להתנתק ולעשות קאט. לסגור את הסיפור הזה".
חיפשתי אותה בכל מקום
החיים של ענת נכנסו לשגרה של בני גילה. לאחר שסיימה את התיכון התנדבה לשירות לאומי ועבדה עם ילדים בסיכון. בהמשך עברה לגור במרכז תל־אביב בדירות שכורות. ״חיפשתי את עצמי וחיפשתי גם את הבת שלי כל הזמן. כל ילדה עם תלתלים שהייתה עוברת ברחוב, מבחינתי זו הייתה הבת שלי. הייתי מסתכלת על בנות וחושבת, וואו, איך היא דומה לי, אולי זו היא? כל הזמן עברתי דירה משכונה לשכונה בתל־אביב כדי למצוא איזה קצה חוט, לדעת מה עלה בגורלה.
"כשעבדתי ב'הוניגמן', נכנסה לסניף שניהלתי ילדה עם תלתלים שחורים בערך בת עשר, שהתאימה לחישובים שלי. הסתכלתי עליה דקות ארוכות כדי לראות אם היא שלי. היה לי קשה להסיר ממנה את העיניים. שאלתי לשמה, והאמא הסתכלה עליי במבט חושד".
"היה לי פחד שיקרה לתינוקת משהו כמו שקרה לי, כי אני גרה עם גבר, ואיך אני אשמור עליה שאף אחד לא ייגע בה. בית היה מקום מאיים עבורי"
למי סיפרת עליה?
"החיים הפגישו אותי עם הרבה בחורים מאומצים במהלך התקופה שיצאתי לדייטים. בדרך כלל אחרי חמישה מפגשים סיפרתי שיש לי סיפור חיים מורכב ושמסרתי לאימוץ ילדה שלי. פתאום לא מעט בחורים ענו לי, ׳אני גם ילד מאומץ׳. זו כנראה השליחות שלי, מיד הייתי מתחילה לשכנע את הבחור ללכת לפגוש את אמא שלו, כי הוא בן 30 ועד עכשיו אמא שלו יושבת ומחכה שיפתח את תיק האימוץ שלו. יצאתי כמה פעמים עם בחור מבריק שסיפר לי שהוא מאומץ. ישבנו בבית קפה וממש התיישבתי לו על הנשמה שיחפש את אמא שלו. אמרתי לו, ׳תשמע, אני אמא, ואם הבת שלי לא תחזור אליי, החיים שלי לא שווים כלום. אתה צריך להבין איך החיים של נשים כמוני נראים. אנחנו מסתובבות ברחוב וכל מה שאנחנו רואות זה ילדים שדומים לנו. עד שלא תפתח את תיק האימוץ ותעשה את החסד הזה עם אמא שלך, זה ימשיך להיות על הגב שלך. אולי היא תלך לעולמה ואתה תמיד תדע שיכולת להכיר אותה ובחרת שלא׳. שנים אחר כך, כשכבר לא היינו בקשר, הוא שלח לי הודעה: ׳ראיתי את אמא שלי׳. אני את שלי עשיתי״.
בגיל 29, אחרי שהתגוררה חצי שנה בניו־יורק וחזרה ארצה, הכירה את מי שהפך להיות בעלה. אחרי שנה התחתנו. מנישואים אלה נולדו לה שני ילדים: נתנאל (11) ונועה (שש). לפרנסתה עבדה כאמור כמנהלת חנות ברשת הוניגמן ובהמשך כמזכירה בעיריית תל־אביב. לפני ארבע שנים, בגיל 40, החלה ללמוד NLP כדי לעזור לאחרים.
מה בעלך ידע על הרקע שלך?
״הוא הכיר ממני את סיפור חיי והכנתי אותו מראש לכך שאם הבת שלי תפתח את תיק האימוץ ותרצה להכיר אותי, היא הבת שלי לכל דבר ולא משנה כמה זמן עבר, כי אני רוצה שהיא תחזור לחיי".
התקבלתי בחיבוק אצל ההורים הביולוגיים
לאשר חודש הקשר בין ענת לבתה, הן נפגשו תחילה רק שתיהן. רק אחר כך נפגשה הבת עם משפחתה הביולוגית המורחבת (״אמא שלי וסבתא שלי קיבלו אותה בדמעות״) ובהמשך נפגשו שתי המשפחות – הביולוגית והמאמצת. ״במפגש הראשון שלנו היה המון בכי. הבנתי שלא היה אפשר להשלים פער של 18 שנה. אפשר קצת. החיים מבחינתי התחילו מאותו הרגע שנפגשנו.
״כשהיא באה אליי בפעם הראשונה הברקתי את כל הבית, ניקיתי את הפאנלים ואת החרסינות. הכנתי לה המון אוכל. כמובן, היה לי רצון שהיא תישאר לישון אצלי, אבל זה לקח זמן. אחרי כמה שנים היא גרה אצלי תקופה ואז שכרה דירה. היום יש לנו רגעים שהיא שוכבת לידי על הספה, כשהיא מבקרת אותי, ואנחנו מתחבקות סתם. אנחנו צריכות להתמלא באנרגיה מלהרגיש אחת את השנייה״.
איזו ילדה פגשת?
"שקטה וטובת לב, שהזכירה לי מאוד את עצמי. היא אוהבת אמנות ועושה ציורי קיר מדהימים. מדי פעם קיבלתי מאמא שלה איזו אינפורמציה. למשל, שהיא אוהבת לאכול את הבפנים של העוגה. אם זו עוגת פרג או שוקולד, היא תאכל רק את השוקולד, וזה משהו שגם אני כשהייתי ילדה הייתי עושה, חופרת בעוגות של אמא שלי כדי לאכול את המילוי".
"כשנכנסתי להיריון עזבתי את התיכון ואז קלטתי שעשיתי חתיכת טעות ושאני הולכת ללדת ילדה כשאני בעצמי ילדה, וכל מה שבא לי זה ללכת לים ולצאת לדיסקוטק"
איך המשפחה המאמצת שלה התייחסה לקשר שלכן?
"התקבלתי בחיבוק. יש לה הורים מדהימים, אמא שלה תמיד דיברה איתה על האימוץ ועל האפשרות של פתיחת התיק.
״אחרי שהמשפחות נפגשו, הבנתי שכל השנים שלא הייתה איתי, היו לה קרובים ליד אמא שלי שהיא ביקרה הרבה. בדיעבד היא כל הזמן הייתה לידי".
איך ילדייך קיבלו אותה?
"כשילדתי את נתנאל הפכתי בן־רגע להיות גם אמא לתינוק וגם לילדה בת 18. היה בי דיסוננס לגבי כמה תשומת לב לתת לילדה הגדולה כדי שזה יעבור אצלה בגרון סבבה, בלי שהקטנים ירגישו מחסור באמא. בהתחלה נתתי לה הכול, ואז הבנתי, שנייה, יש לי עוד שני ילדים בבית. עד שהצלחתי לאזן את הריקוד הזה לקח זמן".
היא פגשה את אביה הביולוגי?
"אני דחפתי אותה לפגוש אותו, כי בסוף הוא אבא שלה והיא צריכה לראות אותו. הוא קיבל אותה בהתרגשות גדולה. הוא אדם חם מאוד".
הפכתי לאישה שעוזרת לאחרים
בימים אלה ענת ובתה יוצאות בהרצאה שנקראת ״18 שנה בשעה״ ומגוללות את סיפור חייהן עד לנקודת המפגש המחודשת. ״כל אחת מספרת את החלק שלה״, אומרת ענת. במקביל כותבת כעת ענת את סיפור חייה בספר ״ציפור כלואה״. לצורך הוצאת הספר, בעריכת מאיה גז, היא מגייסת בימים אלה כסף בקמפיין מימון המונים בהדסטארט (עד 10 באוגוסט). ״הסיפור שלי מתאר איך במקום ליפול לתהום ולהיות במקום מתמסכן, הפכתי לאישה שייעוד חייה הוא לעזור לאחרים״, היא אומרת. ״מגיל 16 אני בטיפולים פסיכולוגיים. היום אני מקבלת עזרה מביטוח לאומי ומעמותות כמו 'מעוף' ו'רוח נשית'. כל מי שעברה פגיעה מינית יש לה דלת פתוחה אצלי, לא משנה באיזה תחום: אני עוזרת לנשים לממש זכויות, לזוז קדימה, להתמודד עם פוסט־טראומה, לכוון לעמותות הנכונות. כמה זמן שאני רק יכולה לתת, אני שם. אנשים חושבים שהתמודדות עם פוסט־טראומה היא 'קחי כדור ותרגישי טוב', וזה ממש לא כך. היום אני במקום אחר לגמרי. החוויות שעברתי על הגוף שלי והידע שרכשתי מאפשרים לי לעזור לאנשים לזוז קדימה, ולעזור לילדים מאומצים שמתמודדים עם מורכבות כזאת".
מה המסר שלך לנשים אחרות?
"לילדות מאומצות אני אומרת: פתחו את התיק, אל תחכו לרגע שאולי יהיה מאוחר מדי. יש שם אמא שיושבת ומחכה לכן, חולמת עליכן ורוצה לדעת שיש לכן חיים טובים.
"לאמהות שמסרו ילדים לאימוץ אני אומרת: זמנו במחשבה ובתפילה את הילדים אליכם, אל תתייאשו. אלוהים לא עוזב אף אמא לבד. תאמינו, והילד יגיע אליכן".
