6 באוקטובר. רחל אדרי מאופקים הולכת לישון בידיעה שלמחרת בבוקר בעלה דוד חוגג יום הולדת 68. בשעות הצהריים עוד הספיקה לקנות עוגת יום הולדת. במוצאי שבת ילדיה ונכדותיה היו אמורים לקפוץ, לעשות לו שמח. היא לא תיארה לעצמה שהיא תתעורר בשבת בבוקר למציאות אחרת לגמרי, מציאות שרק בזכות האופי המיוחד וחוכמת החיים שלה הפכה אותה לגיבורה בישראל.
"עדיין קשה לי להתאושש", היא אומרת יומיים אחרי אותה שבת. "אני לא מצליחה לישון. בכל פעם שאני עוצמת עיניים אני רואה את המחבלים. אני ובעלי ישנים כרגע אצל הבן שלי אביתר. אני לא יכולה לחזור לבית שלי. אין כבר ממש בית, עשו ממנו פוגרום. אני זוכרת את כל הדם שהיה בו כשסוף־סוף הוציאו אותי ממנו. קשה לי לראות את עצמי חוזרת לשם שוב".
חנית, בתה של רחל: "היא תמיד הייתה כמו אמא לחיילים. צוחקת איתם, מדברת איתם, עוזרת להם".
אדרי (65) הפכה זמן קצר אחרי תחילת המלחמה לאשת השעה ולכוכבת רשת. זאת לאחר שסיפרה איך הצליחה למנוע מאנשי החמאס שפלשו לביתה להרוג אותה ואת בעלה. בראיונות שנתנה לערוצי הטלוויזיה שיתפה איך במהלך 17 השעות שבהן שניהם הוחזקו כבני ערובה, הצליחה לתעתע במחבלים, לדבר ללבם ואף הציעה להם תה, קפה ועוגיות. הם אולי היו אורחים מאוד לא רצויים, אבל היא עדיין הייתה המארחת המושלמת. מפתיע? בני משפחתה יאמרו שבמקרה שלה זה דווקא נשמע הגיוני לגמרי. "תמיד היה לנו בית פתוח", מספרת חנית כהן, בתה הבכורה של רחל. "אמא הייתה מבשלת לכולם: גם לדודים שלנו, לשכנים ולחברים. כל מי שהיה רעב, ידע שהוא יכול לבוא לבית של רחל".
4 צפייה בגלריה
משפחת אדרי. מימין: אביתר, חנית והנכדות, רחל ודוד, טל ובת זוגו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
ראיתי חמישה רוטוויילרים
אדרי נולדה וגדלה באופקים, בת להורים שעלו מאיראן. היא גדלה בבית קשה יום עם 12 אחים. בגיל 12 כבר עבדה בניקוי חדרי מדרגות כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובכיתה י"א נאלצה לפרוש מבית הספר. בעוד שרוב חברותיה נישאו כבר בגיל 18, היא התעקשה להתגייס. "שירתי בטייסת 102 בתור פקידה טכנית", היא מספרת. "זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי". בגיל 24 נישאה לדוד, נהג משאית (היום בפנסיה), והם הביאו לעולם שלושה ילדים: חנית (40), נשואה ואם לשתיים, רכזת חוגים ממושב תלמים (ליד שדרות); אביתר (37), קצין במשטרה, גרוש ואב לילדה מאופקים; וטל (27), גם הוא שוטר ומתגורר באופקים, שנמצא בימים אלה בחופשה בחו"ל.
בגיל 23 החלה לעבוד בשק"ם בבסיס צאלים, שבו היא עובדת עד היום – כבר 42 שנה. "היא תמיד הייתה כמו אמא לחיילים", מספרת חנית, "צוחקת איתם, מדברת איתם, עוזרת להם". ביוני האחרון אדרי אף קיבלה אות הצטיינות על מסירותה רבת השנים, בטקס שנערך בבית הנשיא.
"אני לא מצליחה לישון. בכל פעם שאני עוצמת עיניים אני רואה את המחבלים. אני לא יכולה לחזור לבית שלי. אין כבר ממש בית, עשו ממנו פוגרום"
רחל זוכרת את השעה המדויקת שבה היא ובעלה יצאו מהמיגונית ונכנסו חזרה לביתם. "השעה הייתה תשע ושש דקות בבוקר", היא מספרת. "איך שנכנסנו הביתה ראיתי חמישה רוטוויילרים עם נשקים נכנסים אליי הביתה דרך החלון. הם התחילו לצעוק לעברנו 'שהידים, שהידים, תנזים'. חשבתי לעצמי, מה אני עושה עכשיו? חשבתי לברוח לכיוון דלת הכניסה, אבל ידעתי שהם יכולים לירות לי בגב. החלטנו לעשות מה שהם אומרים. הם לקחו מאיתנו את הטלפונים, שברו אותם, ואז העלו אותנו במדרגות לקומה השנייה כשהם מאיימים עלינו עם הרובים. הם פתחו ארונות, השליכו מהם את כל הדברים, ואז ראו מדים וכובעי משטרה של הבנים שלי. הם התחילו לצעוק: 'איפה הילדים שלך?'. שיקרתי ואמרתי להם 'באמריקה'".
באותו בוקר הסתובבו שלוש חוליות של מחבלים בעיר ופתחו בירי על אזרחים. חמישה מחבלים שברחו מכוחות המשטרה הם אלה שנכנסו לביתם של בני הזוג אדרי. כוחות המשטרה הקיפו את הבית, אבל ידעו שפריצה אליו עלולה להביא להריגתם של בני הזוג. וכך השוטרים, ובראשם יחידת החילוץ, עמדו בפתח הבית כשהם מנסים במשך שעות ארוכות לנהל משא ומתן עם החוטפים, בזמן שבני הזוג כלואים בקומה העליונה.
רגע המפגש בין אביתר אדרי לאימו רחל
(צילום: אילנה קוריאל)
"בהתחלה הייתי בטוחה שהם יהרגו אותנו על המקום", משחזרת אדרי. "תפסתי את היד של בעלי ואמרתי לו, 'בוא שב לידי, ומה שיהיה יהיה'. התחלתי לומר 'שמע ישראל', אבל אז הסתכלתי על המחבלים וראיתי שהם לא עושים כלום. שמעתי את השוטרים למטה, אז בשלב מסוים אמרתי למחבלים שאני חולת סוכרת וצריכה לרדת למטה כדי להזריק לעצמי אינסולין. הם הסכימו. ארבעה מהם נשארו עם דוד ואחד מהם ירד איתי במדרגות, כשהוא מכוון מעליי רימון וקלצ'ניקוב.
"אחד המחבלים אמר לי: 'את מזכירה לי את אמא שלי'. אמרתי לו, 'אני באמת כמו אמא שלך. אני אעזור לך, אני אטפל בך. מה אתה צריך?'"
"אחרי שהזרקתי לעצמי אינסולין, שיחקתי אותה כאילו התעלפתי על הכיסא. המחבל, שדיבר איתנו בשילוב של ערבית ועברית, אמר לי 'קומי, קומי'. קצין המשטרה שהיה בכניסה לבית אמר לו: 'אתה לא רואה שהיא חולה? שחרר אותה'. המחבל אמר לו: 'לא, אתה רוצה שנשחרר אותה? תביא לנו בתמורה כמה שבויים'. הקצין אמר, 'אני מבטיח לך שאעשה את זה, רק תשחרר אותה קודם'. ככה הם התחילו לנהל משא ומתן. כשפתחתי את העיניים ראיתי פתאום לצד השוטרים בפתח את הבן שלי אביתר. הוא מיד עשה לי סימן שלא אדבר, שלא אראה שום סימן שאני מכירה אותו, או חלילה שאני אמא שלו.
"המחבל, שראה שפתחתי עיניים, ציווה עליי שוב לעלות לקומה השנייה. לא רציתי. אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב, שאני חייבת אוויר, אבל הוא התעקש. עליתי איתו, אבל כבר הייתה לי תוכנית: להגיד כל חצי שעה שיש לי פיפי ושאני צריכה לרדת למטה לעשות. ככה השוטרים יוכלו לראות כל הזמן שאני עדיין בחיים".
מה אתם עושים בחיים?
ארבע שעות אחרי שהיא ובעלה נלקחו כבני ערובה החליטה אדרי להציע להם כיבוד: "שאלתי אותם אם הם רוצים תה, קפה ועוגיות. הם אמרו לי 'תביאי'. חלק מזה נבע מהרצון שלי לשחד אותם, אבל חלק מזה נבע מהטבע שלי. אני רגילה תמיד לארח ולכבד אנשים. ירדתי שוב עם אחד מהם למטה. הוא החזיק אותי קרוב לצד של המדרגות כדי שלא אתקרב לשוטרים, אז אמרתי לשוטרים בכניסה (שקרובה למטבח, י"מ), שיכינו להם והסברתי להם איפה כל דבר נמצא. בזמן שהשוטרים הכינו להם לשתות, אחד מהם שאל את המחבל: 'כמה חברים אתם בבית?'. המחבל ענה: 'מה אכפת לך?'. הבנתי מיד שזו שאלה חשובה, אז הנחתי את כל כף היד שלי על הלחי, לסמן להם שהם חמישה. המחבל קלט מה אני עושה וצעק: 'רחל, לא בעיות'. אמרתי לו: 'לא, פשוט כואב לי הראש'. הוא נתן לי מכה בראש עם המחסנית שלו. אז באמת כאב לי הראש".
כולם רוצים לדעת איזה עוגיות אלה היו. מה היה בהן?
"אלה היו עוגיות מכונה. עוגיות מרוקאיות שהכנתי ליום כיפור כדי לאכול עם כוס התה. הם באמת אהבו אותן מאוד. בהתחלה הם ביקשו ממני לטעום אותן כדי לוודא שאין בהן רעל, אבל אחרי שהם שתו ואכלו, הם נעשו הרבה יותר רגועים. שאלתי אותם בני כמה הם. אחד מהם היה בן 40 והיתר היו בני 25 עד 30. היה אחד שהיה ממש רע. שטן. הוא כל הזמן אמר שהוא שהיד. אבל עם האחרים התחלתי לנהל שיחות, ובשלב מסוים אפילו שכחתי לרגע שהם מחבלים".
כמה שעות לאחר מכן התבצע ניסיון החילוץ הראשון מהבית. במהלך קרב היריות אחד המחבלים ("הרע מכולם") נהרג ואחד נוסף נפצע ביד. אדרי הבינה שמצב רוח נסער של המחבלים יפעל לרעתה, ומיהרה להרגיעם. "אמרתי לפצוע: 'בוא, תראה לי', ואז חבשתי לו את היד לעצור את הדימום. נתתי לו כוס מים ואמרתי לו 'תנוח'. הם ראו שאני דואגת להם, שאני כביכול לטובתם. אחרי שעתיים המחבל הפצוע קם והיה כולו חיוור. אמרתי לו שהוא חייב משהו מתוק. ביקשתי מהשוטרים למטה שיביאו לי קופסת שימורים של אננס, והאכלתי אותו עד שהוא נרדם שוב.
"אני מפחדת מאוד עכשיו להיכנס לטלפון ולאינטרנט. אני מפחדת לראות את הפנים של המחבלים"
"לקראת השעה ארבע אחר הצהריים ראיתי שהמחבלים שוב מתחילים להיראות עצבניים. תיארתי לעצמי שהם בטח רעבים ושרעב רק מוסיף לעצבנות. שאלתי אותם, 'אתם רעבים?', הם ענו לי 'כן'. אמרתי להם, 'אל תדאגו, אני אדאג לכם לאוכל'. שוב ירדתי עם המחבל שליווה אותי עם נשק במדרגות, וביקשתי מהשוטרים שיביאו להם לאכול. מיד אחרי זה הם שוב היו רגועים יותר".
בשלב הזה המחבל הפצוע היה בקושי בהכרה, אחד נוסף הלך לישון, ואדרי נותרה לשבת לצד שניים מהם. "הייתה לי תחושה שברגע שיגיע הלילה יצליחו לחלץ אותי ושאני צריכה למשוך זמן. אמרתי להם: 'בואו, אתם תלמדו אותי ערבית ואני אלמד אתכם עברית'. אחד מהם התחיל לשיר שירים של ליאור נרקיס, ואני שרתי להם שירים של אום כולתום".
זה נכון ששאלת אותם מה הם עושים בחיים?
"כן. אמרתי להם: 'תגידו, חוץ מלהיות שהידים, מה עוד אתם עושים?'. אחד סיפר לי שיש לו שלושה בנים ושתי בנות, ושניהם ענו: 'אנחנו שהידים, אנחנו בתנזים'. שוב ניסיתי ליצור פיוס בינינו. אמרתי להם: 'חבל שאנחנו כל הזמן רבים. בואו נחיה בשלום, במקום שאצלכם כל הזמן נהרגים ואצלנו כל הזמן נהרגים'. אחד מהם זרם איתי ואמר: 'כמו שלכם יש חיילים גם לנו יש חיילים'. אמרתי לו, 'אבל החיילים שלנו טובים. החיילים שלנו לא יפגעו בחיילים שלכם אם הם לא יתחילו'".
רק לקראת שתיים בלילה, אחרי כ־17 שעות כבני ערובה, התבצעה פעולת חילוץ נוספת שהביאה לשחרור בני הזוג, ובמהלכה חוסלו המחבלים. בזכות כך שאביתר שרטט עבור השוטרים את הבית, הם ידעו מהיכן אפשר להיכנס כדי לכתר את המחבלים בהפתעה.
הבנת שהפכת מאז לכוכבת? ראית את כל הדברים שעלו לרשת בהשראתך?
"האמת היא שלא. אני מפחדת מאוד עכשיו להיכנס לטלפון ולאינטרנט. אני מפחדת לראות את הפנים של המחבלים".
את יודעת שבישראל רואים בך גיבורה?
"אחרי שחילצו אותי, לא הפסקתי להודות למחלצים ולראש צוות החילוץ, ארקדי שוסטר. הוא אמר לי, 'רחל, את גיבורה'. אמרתי לו 'למה?'. הוא אמר: 'ראינו איך דיברת עם המחבלים וטיפלת בהם, עשית להם פסיכולוגיה הפוכה. היית חכמה וככה ניצלת'. אבל אני אמרתי לו: 'אני ממש לא מרגישה גיבורה. אתם, החיילים והשוטרים, הגיבורים האמיתיים'. אני יודעת שבסופו של דבר, בזכותם ניצלתי".
הריאיון המלא עם רחל אדרי מתפרסם בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
