"חשוב לי כאמא, כדוסית, כאישה, לספר איך אני עשיתי את זה. השיחה עם הבכור שלי הייתה לפני שנה. החלטתי שאדבר איתו לפני יום הולדת תשע. שישמע את זה ממני לפני כל מקור אחר (בהינתן שהילד גדל ביישוב קהילתי די תמים ולומד בתלמוד תורה ושיש לנו אינטרנט עם הגנה, לא טעיתי. הוא באמת לא שמע את זה משום מקור אחר לפניי. אנחת רווחה). למה אני ולא אבא שלו? כי אבא שלו היה נבוך יותר ממני ומהרעיון... לקחתי סלסילת ענבים מהמכולת של צלי והלכנו לספסל ליד חורשת הפיקניק. ישבנו בשישי בצהריים מול הנוף ואמרתי לו שהוא מספיק בוגר וחכם כדי לשמוע איך באים ילדים לעולם. 'זה חיבוק מיוחד', אמרתי לו. חיבוק שעושה נעים בכל הגוף, שרק אבא ואמא עושים. הם עושים את זה בשקט, בלי שאף אחד יֵדע (זה הסוד שלהם). הם עושים את זה רק כשהם נשואים והם עושים את זה מאהבה. 'גם אתם עושים את זה?', הוא שאל. 'מישהו לימד אתכם איך לעשות את החיבוק הזה?'. לקחתי מחברת ועט וציירתי לו ביצית וזרע שנפגשים".
את הפוסט הזה כתבה אשת התקשורת והסופרת אמילי עמרוסי ב־2015, כשעוד התגוררה בטלמון. "זה היה פוסט ויראלי", היא אומרת, "ובעקבותיו קיבלתי המון פניות של הורים נבוכים. הם שאלו אותי, 'מאיפה להתחיל?', 'תני לנו תסריט שיחה' ו'מה לענות אם ישאל אותנו אם גם אנחנו עושים את זה'. כל שנה מגיעות אליי פניות חדשות בנוסח 'הילד הגיע לגיל תשע, תשלחי לנו את הפוסט ההוא'. אני לא פסיכולוגית ילדים. סיפרתי סיפור אישי. אבל הבנתי שיש הורים שישמחו לקבל את המילים שידברו במקומם".
"אני מדברת עם הילדים על מיניות בלי שהעיניים מושפלות לרצפה. הילדים שאלו אותי: 'גם משה רבנו עשה את זה?', 'גם ראש הממשלה? והרב שלי?' עניתי שכן"
כך נולד ספרה החדש, "איך באים ילדים לעולם" ("ידיעות ספרים"). מדובר בספר משפחתי, לא מנוקד בכוונה, שלוקח ביד אחת את ההורה הנבוך וביד השנייה את הילד, ומעביר אותם בבטחה לגדה השנייה. "בדמיוני, זה לא ספר במדף הספרים שאח גדול שולף, מעלעל ומקריא לאחיו הקטן. זה ספר שיושב בבוידעם, עם הסכו"ם של פסח, עד שההורה מרגיש שהגיע הזמן. הוא לוקח סולם, מוריד את הספר, מכחכח בגרון ברוב טקס ומקריא".
איך הלכו השיחות עם הילדים שלך?
"הילדים הגדולים אמרו לקטן שלי כשהיה בן שמונה וחצי שעוד מעט תגיע השיחה עם אמא. הם יודעים שאסור למסור מידע לפני. אני מדברת איתם על מיניות בלי שהעיניים מושפלות לרצפה. אני מביטה בעיניים ואומרת לילד לשאול כל מה שהוא רוצה. הילדים שאלו אותי: 'גם משה רבנו עשה את זה?', 'גם ראש הממשלה? והרב שלי?' עניתי שכן".
"כל הורה נבוך על מיניות עם הילד שלו"
עמרוסי (43), שמתגוררת בירושלים, היא אם לארבעה ונשואה בשנית. כבר שש שנים היא מגישה תוכנית שבועית של אקטואליה רכה בתאגיד כאן, "אמילי והפרופסור" (עם פרופ' יובל אלבשן). בשנה האחרונה היא גם משדרת בדמוקרטTV, כותבת טור במגזין "פנימה", יועצת תוכן ותקשורת בארגונים ציבוריים ופרטיים, כותבת נאומים, מנחה, מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה. ואם כל זה לא מספיק, היא לקחה על עצמה פרויקט שאפתני בשם "הפרשה" (ידיעות ספרים), שבמסגרתו עיבדה את חמשת חומשי התורה לגרסה לילדים. "'הפרשה' נמכרה בעשרות אלפי עותקים ותורגמה לאנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית. יש עכשיו מגעים לרכישת זכויות והפיכת הספרים לסדרת אנימציה", אומרת עמרוסי. "אם יש משהו שרשום על שמי בשמיים זה חמשת הספרים האלה. זה המפעל הכי חשוב שעשיתי עם כישרון הכתיבה שלי". עכשיו היא מתחילה לעמול על גרסת נביאים ואגדות חז"ל לילדים.
בואי נחזור לספר החדש. קשה לי להאמין שילדים חילונים מגיעים לגיל תשע בלי לדעת את עובדות החיים.
"בניסיון שלי, כשסיפרתי לילדים בגיל הזה, הלסת נשמטה בהלם. אנחנו מייעדים את הספר לגילאי שש עד עשר, ושכל הורה יחליט בעצמו מה הגיל הנכון. זה תלוי בחברה שבה חיים. זה מרוץ שבו אתה רוצה לספק את הידע לילד שלך לפני שמגיע אליו מידע מעוות או בוטה מבחוץ.
"כל הורה, דתי או חילוני, נבוך לדבר על מיניות עם הילד שלו. הוא בולע רוק, מסתכל לצד השני. מילים של אדם אחר מפיגות את המבוכה. אגב, אל תניחו מראש שלהורה דתי קשה יותר בשיחה כזו. כבר ביסודי הילדים לומדים עם הרב שלהם הלכות שקשורות לסקס. למשל, מתי אדם הולך למקווה לפני שנכנס לבית המקדש. מדברים על טומאת קרי (שפיכת זרע) או דיני עריות. ב־20 השנים האחרונות נפתח הסכר בציבור הדתי בכל הקשור למיניות. יש היום בדיחה שכל מי שהייתה מורה ועובדת סוציאלית הפכה להיות מעצבת מטפחות או מדריכת מיניות".
"התלבטתי בבחירה של איך לתאר את המעשה, הביטוי 'יחסי אישות' משויך לדוסים ו'יחסי מין' נשמע לי ביטוי כבד ומאולץ. בחרתי בחיבוק כי זו מילה ידידותית"
המסרים הם הטרונורמטיביים. סיפור על אבא ואמא, נשואים. יש הרבה בתים שזה פחות יתאים להם.
"המילים שכתבתי הן תמציתיות, סיפור המעשה כהווייתו. מבחינתי, הספר הוא שטיח הכניסה לדלת. התחלה של שיחה. כל הורה ימשיך משם. יהיו בתים שידברו על יחסים חד־מיניים, יהיו בתים שידברו על מקווה והלכות נידה, ויהיו בתים שידברו על הפריות מבחנה ופונדקאות. הספר הוא לא אאוטסורסינג. להורה יש אחריות. הוא צריך להיות נוכח שם בשלווה, ביציבות ובעיניים מישירות מבט".
כמו בפוסט ההוא, בחרת לא להגיד במפורש "יחסי מין", אלא לכנות את האקט "חיבוק". תסבירי את הבחירה.
"היו לי מלא מילים שהתלבטתי לגביהן. לכתוב 'זין' או 'בולבול'? בחרתי במילים הניטרליות פין ופות. גם בבחירה של איך לתאר את המעשה, הביטוי 'יחסי אישות' משויך לדוסים ו'יחסי מין' נשמע לי ביטוי כבד ומאולץ. בחרתי בחיבוק כי זו מילה ידידותית שלילד קל להשתמש בה אחר כך. יש בה גם את המרכיב הרגשי של לפני האירוע הפיזי. בכלל, לא התיימרתי לכתוב ספר מדעי או אנטומי. כתבתי שהתינוק יוצא מהבטן, כמו שסיפרו לסבתותינו. רציתי לתת רושם ראשוני שמדובר במשהו חיובי, שמח, נעים. לא מלוכלך ואפילו קדוש".
אפרופו קדוש, את מזכירה את אלוהים כמי ששותף במעשה יצירת הילד. לא בכל בית יזרמו עם התיאור "יצירה חדשה ומתוקה שהיא חיבור של אמא, אבא ואלוהים".
"בתשתית של התרבות שלנו, באתוס, מוזכרים שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. היה לי חשוב כמעשה חינוכי להגיד שהדבר הזה לא רק יפה ומלא בקסם, אלא גם אלוהי. כשאני אומרת שאלוהים נמצא בזה, אני אומרת בעצם שזה מעשה גבוה שיש בו ממד של קדושה. בכלל, בכל סקר שעושים, רוב הציבור מאמין שיש אלוהים. עכשיו, מה זה אלוהים? הוא יכול להיות המון דברים. זה אקס פקטור, שאר רוח, המשהו מעבר שאנחנו לא יכולים לראות בעיניים".
"גירושים זה להפיל על הילדים תקרת בטון"
היא נולדה וגדלה בירושלים ("דור 12 בעיר"). בחצר בית הוריה התגלה, במהלך שיפוץ, אתר ארכיאולוגי, ובעקבות הגילוי הם חזרו בתשובה כשהייתה בת 12. "יש לי שני אחים חילוניים, שניים חרדים ואני. המשפחה שלי הצביעה למפלגות על כל הרצף, מהרשימה המשותפת עד לסמוטריץ'", היא מחייכת.
איך נראית היום החצר בבית ההורים שלך?
"יש שם בור שאפשר לרדת אליו בסולם, נמצאה שם מערת קבורה מתקופת בית שני. לפי המחקר קבורים שם אנטיגונוס בן אריסטובולוס, אחרון מלכי בית חשמונאי ואבא הכהן, מאחרוני הכוהנים. חלק מהממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו, כמו כתובת בכתב עברי עתיק, הועברו למוזיאון ישראל, וחלקם נשארו באתר. אבא שלי המשיך לחפור וגילה עוד חדר. הוא משקיע מכיסו לשמר את המקום. הוא אוהב את תפקיד שומר המערה".
"הרבה פעמים מי שמתגרשת הופכת להיות פרזנטורית של חיי הגירושים, גורו החיים הטובים. אני מדברת על העוקץ. את משלמת מחיר כבד בגירושים, והילדים משלמים"
כשהייתה בת 20 התחתנה עם בעלה הראשון ויש להם ארבעה ילדים (17, 15, 11, 9). "הכרנו בבני עקיבא והתחתנו אחרי שנתיים שנות חברות", היא מספרת. "הרווחתי מהנישואים האלה ארבעה ילדים ואני לא מצטערת על זה. אמנם התחתנתי עם מישהו שלא התאים לי, אבל הוא פרטנר מצוין ואבא מעולה".
עמרוסי מפתיעה כשהיא מספרת שהיום היא מייעצת לזוגות לפני גירושים. "הרבה פעמים מי שמתגרשת הופכת להיות פרזנטורית של חיי הגירושים, גורו החיים הטובים. אני מדברת על העוקץ. את משלמת מחיר כבד בגירושים, והילדים משלמים. הגרוש שלי ואני במשמורת משותפת. הילדים ישנים כל לילה על כרית אחרת. כדתייה, את לא מדברת במשך כל השבת עם הילדים שנמצאים אצל אבא שלהם. אני לא יודעת עם מי הילדה בעזרת נשים בתקיעת שופר. התחושה היא שכשהם איתי הם יתומים מאב, וכשהם עם אבא שלהם, הם יתומים מאם. גירושים זה להפיל על הילדים תקרת בטון. בעיניי, זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לילד".
ובכל זאת עשית את זה.
"לא הכל היה תלוי בי. אני גם לא יודעת מה היה קורה אם הייתי יודעת היום את כל מה שאני יודעת. הכי קל להיות ורדה רזיאל ז'קונט כזו ולהצדיק את מה שעשית, שבחרת במימוש של עצמך ושחיים רק פעם אחת, אבל אני נותנת ציון נמוך למה שעשיתי".
"התחושה היא שכשהילדים איתי הם יתומים מאב, וכשהם עם אבא שלהם, הם יתומים מאם. אני לא מדברת איתם כל השבת ולא יודעת עם מי הילדה בעזרת הנשים בתקיעת שופר"
לנשים שמגיעות אליה, מייעצת עמרוסי לשאול את עצמן שתי שאלות. "אני לא מדברת על מצבים של אלימות או הקטנה שלך", היא מבהירה. "אלא על נישואים שבהם התשוקה דעכה. אני אומרת להן לשאול קודם כל: מה היית עושה עבור הילד שלך? היית נותנת לו כליה? את כל הכסף שלך לטיפול רפואי? אז לא תנשכי שפתיים ותיתני לו עשר שנים של להישאר עם אדם שמשעמם אותך, כדי שיחווה ילדות באותו בית עם ההורה האחר? לא תיתני לו את חוויית האוהל בכנרת כמשפחה, את שולחן החג והורים מאוחדים שמחזיקים אותו, כדי שיהיה פנוי להתפתחות וללמידה?
"השאלה השנייה היא - האם את מוכנה לעזוב בידיעה שאולי תהיי לבד? אם את מוכנה לעזוב רק כדי לא להיות איתו באותו חלל, גם אם זה אומר שתישארי לבד, קומי ולכי. אם את עוזבת כי את חושבת שמשהו טוב יותר יגיע אלייך לפרק ב', שתדעי שאת מייבאת אלייך בעיה של מישהי אחרת. במובן הזה שתהיי בזוגיות עם גבר שמגיע עם השק שלו, העבר שלו ולפעמים גם עם הפוסט־טראומה שלו".
ולמרות כל המניפסט היוקד הזה, ב־2019, במלאת שנתיים לגירושיה, עמרוסי כבר עמדה בשנית מתחת לחופה. בכלל, עמרוסי היא אישה מעניינת, מורכבת, שמחזיקה בתוכה סתירות פנימיות. כתושבת השומרון וכדוברת יש"ע לשעבר היה לה ברור שהיא ממשיכה להגן בלהט על מפעל ההתנחלויות, גם כשהפכה לעיתונאית. בשנים האחרונות עברה לכתיבה אישית. הרגישה שמיצתה את הפוליטיקה ואת הכתיבה הפובליציסטית. אבל כשהיא נשאלת על כך, היא ממשיכה לדקלם את המסר "מעריצה את האדמה של החלוצים" (המתנחלים, ת"ב). מצד שני, היא אומרת, "לא יכולתי יותר עם הסימון שלי כמי שחיצונית לישראליות, כי אני מתנחלת. הרגשתי שאני נושאת את ההר על כתפיי - הפחד, הריחוק מהכל. הכספומט נמצא במרחק של חצי שעה מהיישוב; קשה להתקדם מקצועית; אפשרויות החינוך לילדים מצומצמות ולעומת זאת, לעיר יש הרבה מה להציע. בחרתי בחיים נוחים".
"הרעש הפוליטי לא עניין אותי יותר. זה היה חלק מהתהליך שעברתי אחרי 18 שנים בשומרון. אני עדיין חושבת שצריך רכבת לאיתמר, אבל אני לא עסוקה רק בזה"
גם כשעברת לירושלים יכולת להמשיך להגיע לאולפנים ולריב עם נציגי השמאל.
"הרעש הפוליטי לא עניין אותי יותר. זה היה חלק מהתהליך שעברתי כשירדתי מההר, אחרי 18 שנים בשומרון. שלא תטעי, אני עדיין חושבת שצריך רכבת לאיתמר ושקריית־ארבע הוא מטרופולין שאי־אפשר להתעלם ממנו, אבל אני לא עסוקה רק בזה יותר. הזהות שלי מורכבת מעוד אלפי רסיסים. אני אישה ויוצרת ולא רק ימנית".
4 צפייה בגלריה
"לא יכולתי יותר עם הסימון שלי כמי שחיצונית לישראליות, כי אני מתנחלת"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מאה אחוז במד הדלק
היא נישאה לשייקה הולנדר (50), מנהל פרויקטים בתחום המיחשוב, גרוש ואב לחמישה. "כשהתגרשתי, אמרתי לעצמי שאני בין בעלים. את הסבתא של הילדים שלי כיניתי חמותי הראשונה. הייתי נחושה לייצר לעצמי גשר לחיים שהיו לי, להקים שוב משפחה".
איך נראית סצנת הגרושים הדתיים?
"זו עיר תת־קרקעית שמתקיימת במקביל. יש בתי כנסת של גרושים וגרושות ומקווה של גרושות שהבלניות נותנות לגרושות לטבול בו".
ספרי איך הכרת את שייקה.
"בשבתות, שהילדים לא אצלי, הייתי נוסעת לעשות שבת עם גרושים דתיים אחרים מקבוצת פייסבוק של גרושים. היה לי חשוב להמשיך לשמור שבת, אבל כשארבעה ילדים הולכים מהבית יש שקט, אין כוח למפה לבנה ואת נשארת בפיג'מה ולא יוצאת, כי מבאס לראות זוגות או את החברים של הילדים, והמרחק בינך ובין השלט של נטפליקס מתקצר.
"שייקה אירח אצלו בשבת שישה אנשים שלא הכיר והם לא הכירו אחד את השני. בקבוצת הווטסאפ שהוקמה, כל אחד כתב מה הוא מביא. אני העליתי תמונה של הבלגן שאני משאירה מאחוריי: ערימת כלים, תחתונים של הילדים, ספר חשבון וקוטג'. בלגן ביתי של אמא עסוקה. שייקה, שחשב לעצמו 'מי זו אשת החיל שלא מתביישת להראות את הטינופת בבית?', כתב בהומור בקבוצה: 'אמילי, האם תתחתני איתי?'".
"סצינת הגרושים הדתיים זו עיר תת־קרקעית שמתקיימת במקביל. יש בתי כנסת של גרושים וגרושות ומקווה של גרושות שהבלניות נותנות לגרושות לטבול בו"
תני לי לנחש, עד צאת השבת כבר הייתם מאוהבים.
"כשהתגרשתי עשיתי זימון. כתבתי רשימה של תכונות של הגבר שאני רוצה. הדבר הראשון שכתבתי היה 'שיער'. שייקה קירח. הסתכלתי עליו בשבת ואמרתי: 'אחלה גבר, אבל לא עונה על שום דבר מהרשימה שלי'. חשבתי שאפול על יוצר מקומט, שרוט. שייקה הוא איש מחשבים, מגוהץ מאוד בפנימיותו. לא מזמן מצאתי את הרשימה הזו. שום דבר ממה שתיארתי שם לא מתקיים. אני לא בטוחה שאני עניתי על מה שהוא ביקש, אולי גם הוא רצה לשנות. ובכל זאת, אנחנו באהבה יציבה ומיטיבה".
אז איך קרה הסוויץ'?
"הפכנו לידידים טובים. הכרתי לו חברה שלי והם יצאו לשני דייטים. הוא גם רצה להכיר לי מישהו, אבל לא רציתי. ואז הגיע החופש הגדול וירדנו לחמישה ימים לסיני בחבורה גדולה ואקלקטית. אני זוכרת שאמרתי לחברה, 'שייקה בא, אז אני לא צריכה להוריד שערות מהרגליים'. הייתה ארוחת ערב ולא הפסקנו לדבר. בשתיים בלילה חברה נגעה לי בכתף ואמרה, 'אמילי, מה קורה?'. רק אז הבחנתי שחדר האוכל התרוקן, הכיסאות מורמים, והמנקים שוטפים את הרצפה. חזרנו מסיני כזוג. לא נפלנו בשבי של פרפרים ולא שמעתי קליק. החלטנו להתייחס לזוגיות כמו למד דלק: כל עוד זה עובר את החצי, די לנו בזה. אם ירד מתחת לחצי נפרדים. אמרנו אז שאנחנו לא רוצים מאה אחוז. אהבה עד כלות גורמת להתעוור ולבחור באדם שלא מתאים לך. התחלנו בהכי חלש שלנו, ולאט־לאט האהבה הלכה וגדלה. אומרים שכל מה שצריך באהבה זה שיחזיקו את הנפש שלך בעדינות בכף היד. אני מצליחה להחזיק את הנפש של שייקה והוא את שלי. כשהגענו למאה אחוז במד הדלק, החלטנו להתחתן".
"כשהתגרשתי עשיתי זימון. כתבתי רשימה של תכונות של הגבר שאני רוצה. הדבר הראשון שכתבתי היה 'שיער'. שייקה קירח"
מקסים.
"הייתה לנו פרידה אחת של חמישה שבועות לראות שאנחנו באמת מסוגלים להתחתן. אז יצאתי לדייטים. רציתי למצות את מה שקורה בחוץ. קבעתי דייט שני עם מישהו שהיה צריך להגיע אליי מהצפון. כשהוא היה בדרך לירושלים, אמרתי לו שאני רוצה לחזור לחבר שלי. הוא עשה יו טרן וחזר הביתה. הייתה לי תוכנית לכתוב ספר '40 דייטים ראשונים בגיל 40', אבל חזרנו לפני".
4 צפייה בגלריה
עם הבעל הנוכחי, שייקה הולנדר. "לא התחתנתי מטעמים כלכליים ולא ביקשתי שמישהו יבוא להציל אותי"
(צילום: אלבום פרטי)
התחתנתם והפכתם לליאור שליין ומרב מיכאלי של העולם הדתי. אתם גרים בשני בתים נפרדים.
"אצלנו זה לא הבדל של קומה, זה מרחק של 60 קילומטר. אנחנו צוחקים שאנחנו גרים על כביש 1. אני גרה בירושלים ושייקה בגבעת־שמואל. בשלב זה של חיינו, שנינו הורים לפני שאנחנו בני זוג. לו יש ילדים מגילאי 13 עד 25. היה חשוב לשנינו לגדל את הילדים ליד ההורה האחר שלהם. אי־אפשר הרי להזיז את הגרוש או הגרושה. די מהר הבנו שלא נאחד את כל הסלט הזה. לחבר ילדים לוואן ביג הפי פמילי זו אשליה.
"אני פוגשת את הילדים שלו והוא את שלי, ורק לעתים רחוקות אנחנו מפגישים בין כל הילדים. הם מחבבים זה את זה, אבל לא פשוט לוגיסטית לארגן מפגש עם תשעה ילדים. בתחילת הנישואים עשינו שבתות במשותף איתם, עד שראינו שזה כבד על כולם. יש מחיר שהם שילמו כשהתחתנתי עם שייקה ולא שאלתי אותם. אמא התחתנה וזה עושה אותה שמחה. מכאן, להחליט שכל שבועיים הם יעקרו לבית אחר עם ילדים אחרים ולא יהיו עם חברים שלהם, המרחק גדול".
"רק לעתים רחוקות אנחנו מפגישים בין כל הילדים. הם מחבבים זה את זה, אבל לו יש חמישה ילדים, לי יש ארבעה, זה לא פשוט לוגיסטית לארגן מפגש"
למרות שהתחתנת נשארת עם שם המשפחה של הגרוש שלך.
"רציתי לחזור לשם נעוריי שהוא יפהפה, דלהרוזה. בדקתי את זה עם יועצת מיתוג והבנו שעמרוסי זה מותג מוכר שעובד ושווה הרבה מאוד כסף. כשהתחתנתי, הוספתי הולנדר בפייסבוק כאקט סמלי".
איך בעצם חיי הנישואים מתנהלים?
"יש בינינו הפרדה כלכלית, כל אחד מנהל משק בית נפרד. כשאני מגיעה אליו זה כמו להגיע לצימר. לפעמים אני פותחת עיניים וצריכה להיזכר איפה אני. אני פתאום מבינה איך הילדים שלי מרגישים כשהם נעים בין שני בתים. אם נופל החשמל אני קוראת לבעל מקצוע. אני סוחבת קניות מהסופר. לקחתי השנה משכנתה לבד. יש כל הזמן מחוות של רצון טוב, אבל אין לי ציפייה. לא התחתנתי מטעמים כלכליים ולא ביקשתי שמישהו יבוא להציל אותי".
"אין לנו מודל של זוג דתיים שגדולים מאיתנו ב־20 שנה ומתגוררים בשני בתים. אין לנו את מי לשאול ועם מי להתייעץ. אבל אני עושה דברים בדרך שלי"
אז מה בעצם נתנה לכם החותמת של "נשואים"? זה עניין הלכתי?
"אני מחבבת את מוסד הנישואים. יפה לי לבן ואני אוהבת מסיבות", היא צוחקת. "היה לי ברור שאם אכיר מישהו זה יוביל לחתונה. אומרים לנו, 'אה, התחתנתם בגלל שאתם דתיים'. עניינים דתיים אפשר לפתור. כבר הזכרתי מקווה לגרושות. התחתנו כדי לכרות ברית. יש לנו אחריות אחד לשני. כשאתה מתחתן אתה משרטט תמונת עתיד עם מי תזדקן. שנינו הגענו פצועים מקשר שנגדע, ואין תעודת ביטוח, אבל אנחנו בונים את העתיד שלנו בזהירות".
יש יתרונות לזוגיות שכזו?
"הרבה. יש כמיהה והתרגשות. צריך להתאמץ ולנסוע בפקקים כדי להיפגש, וגם אחרי חמש שנים ביחד אני שמה בושם ומתאפרת לפני. כשאומרים לי, 'איזה אומץ לבחור דבר כזה', אני עונה שלא בחרתי בזה. מציאות החיים שלי מורכבת. אין לנו מודל של זוג דתיים שגדולים מאיתנו ב־20 שנה ומתגוררים בשני בתים. אין לנו את מי לשאול ועם מי להתייעץ. אבל אני עושה דברים בדרך שלי".
