איילת זוסמן, מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית שזכתה במדליה, מספרת על השנה המטלטלת שעברו מאמנות הנבחרת ועל הזכייה במדליה הנכספת באולימפיאדת פריז.
ברכות על ההישג המטורף. מה הדבר הראשון שעשיתן אחרי הזכייה?
"רקדנו ושרנו שירים ברגע שיצאנו מהמשטח ובמשך חצי שעה רק חיפשנו את צוות המאמנות, אלה סמופלוב ונטשה אסמולוב שישבו בקהל, כדי להתחבק איתן, כי בתחרות נותנים רק לשתי מאמנות להיכנס לאולם. כשהגענו לכפר האולימפי פתחנו שמפניה, רקדנו והזמנו פיצות. הבנות אוכלות פיצה פעם בחודש".
זו מדליה שנייה שלך כמאמנת אחרי שלינוי אשרם זכתה בזהב בטוקיו. יש הבדל בהתרגשות?
"כשזכינו במדליית זהב עם לינוי אשרם, זו הייתה אופוריה מטורפת. הפעם כולנו בתחושת גאווה ונחת. את יודעת איך רצתי עם הדגל באולם ההתעמלות אחרי שהבנות זכו? כל הזמן אמרו לנו להסוות את הזהות שלנו, לא להסתובב עם חולצה של דגל ישראל. במחנה האימונים, שהגענו אליו חמישה ימים לפני תחילת המשחקים האולימפיים, בכלל אסור היה לדבר בעברית, אסור היה לצאת מהמחנה ואסור היה לנו לשתף שום דבר בתקשורת, באינסטגרם ובפייסבוק. אפילו בווטסאפ אסור היה לנו לכתוב לאנשים איפה אנחנו נמצאות. אז אחרי הזכייה סוף־סוף יכולתי לנופף בדגל שלנו".
כשהגעתן לפריז עלה בך החשש מ"מינכן 2"?
"לגמרי! עד היום האחרון הייתה לי המחשבה הזו. שמרנו מכל משמר על עצמנו. כמו שבטוקיו שמרנו לא להידבק בקורונה, עכשיו שמרנו על עצמנו מפני טרוריסטים. וכן, זה מפחיד ואת צריכה להראות לבנות שאת חזקה וששום דבר לא יפריע לנו. היינו חדורות מטרה ובכל זאת ההתמודדות לא הייתה פשוטה. אני רק רציתי להגיע לארץ לאנשים שמחכים לי כאן ולהרגיש שוב בטוחה, כי אין מקום שאני מרגישה בו יותר בטוח מאשר בישראל".
בשנה שעברה התמודדתן עם שתי טרגדיות, איך אספתן את עצמכן?
"הבעל של נטשה סטפנובה, מנהלת הקבוצה, נפטר מדום לב מיד כשסיימנו תחרות במילאנו. כעבור חודש בעלה של רגינה דוידוב, אחת המאמנות, נהרג ממפולת אבנים במהלך טיול באלפים הצרפתיים. עברנו גיהינום. אחרי שאת עוברת קשיים כל כך גדולים, הכול אפשרי. הבנו שאנחנו נשים חזקות כשבהמשך זכינו עם הנבחרת במדליית זהב באליפות העולם, ודריה אטמנוב זכתה במדליית ארד באותה תחרות. בכינו מאושר וכאב יחד".
ואז הגיע 7 באוקטובר.
"לא נתפס כמה אנשים שאני מכירה נרצחו. במשך שבועיים היינו בלוויות, באי־ודאות ובכאב מטורף. חברת ילדות שלי, שרון שנקר, איבדה את אחותה למחלת הסרטן, חמש שנים אחרי שאני איבדתי את אחותי הגדולה, שחלתה גם היא. חלקנו כאב ושותפות גורל. כשאחותה נפטרה לפני 20 שנה היא הותירה תאומות בנות שנה, שני ועמית לוי. שתיהן היו ב'נובה'. ב־7 באוקטובר שרון פרסמה הודעה בפייסבוק שהאחייניות שלה נעדרות. עזרתי לה לחפש אותן והתפללתי. אחרי כמה שעות שני נמצאה. ב־12 באוקטובר קיבלנו הודעה שעמית נרצחה. איבדנו גם את מתן זנטי, בן של חברה, שנרצח ב'נובה'. גם רן יעבץ שנהרג בעזה מפגיעת נ"ט הוא קרוב משפחה שלי".
"באימונים עשינו סימולציות של צעקות 'עזה' ו'פלסטין'. תדרכנו אותן שגם אם יזרקו חפצים למשטח, הן לא מפסיקות את התרגיל"
חששת שלא תהיי מוכנה רגשית ופיזית לאמן בשנה כל כך קשה?
"לא חשבתי על זה. ב־7 באוקטובר חשבתי שזה סוף העולם ושאין שום דבר אחר מלבד מה שקורה עכשיו. לא התעניינתי בהתעמלות. רק דאגתי לבנות הנבחרת שהן בסדר ושהקרובים שלהן בסדר. המעטתי בחשיבות האולימפיאדה באותה תקופה".
מתי חזרתן להתאמן?
"כשהמלחמה פרצה הבנות התפרקו. חלקן לא אכלו, אחרות אכלו אכילה רגשית. נתנו להן ארבעה ימים וחזרנו להתאמן. פסיכולוגית הגיעה לשיחות עם כולנו ולאורך השנה עשינו ערבי גיבוש וסדנאות. אח של דריה אטמנוב נלחם בעזה ולא יצא חודשיים הביתה. אמרנו לבנות: 'חיילים נלחמים בעזה ואתן הלוחמות של כל מדינת ישראל, אתן צריכות להמשיך, כל אחת במשימה שלה'. כל ספורטאי ישראלי שרגלו דרכה באולימפיאדה רצה להסב קצת נחת לישראלים אחרי כל מה שעברנו פה".
מאיפה את שואבת את הכוחות שלך?
"מהדגל שלנו ומהוריי שמחכים לי בחולון ורוצים לחבק אותי. הם מבוגרים מאוד וחולים ואני רק רוצה להסב להם נחת. אני מקבלת כוח גם מהצוות הנפלא שלנו שעובד 11 שעות ביממה. אנחנו תומכות אחת בשנייה".
נתקלתן בגילויי אנטישמיות במהלך השנה הזו ובמהלך המשחקים האולימפיים?
"הבנות קיבלו באינסטגרם הודעות ומיילים מתומכי פלסטין. העברנו מיד את העניין לטיפול אנשי הוועד האולימפי. ההנחיה הייתה לא להגיב להודעות ולהישאר ממוקדות בעשייה שלנו. יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי הרגיעה אותנו שיש סביבנו אבטחה כבדה ושאנחנו עטופות מכל כיוון. כשנחתנו בפריז לא ראינו הפגנות או שלטים. באימונים בארץ עשינו לבנות סימולציה של צעקות 'עזה' ו'פלסטין' מהקהל. אימנו אותן שגם אם יזרקו דברים למשטח הן ממשיכות ולא עוצרות לרגע. ההנחיה הייתה 'אם לא עוצרים אתכן, אתן לא עוצרות'. אגב, אחד מנהגי האוטובוס שלנו לבש חולצה עם דגל פלסטין, זה היה לא נעים, אבל גם לזה הבנות היו מוכנות".
3 צפייה בגלריה
זוסמן עם דריה אטמנוב, שהגיעה למקום החמישי והמכובד בגמר האולימפיאדה
(צילום: עוז מועלם)
לְמה לא הייתן מוכנות?
"בשלב המוקדמות הבנות היו לפני תרגיל עם חישוקים, בפוזה הראשונה שלהן ואז איזה ישראלי צעק מהקהל 'תביאו מדליה'. הרגשתי שהרגליים רועדות לי. הלב שלי דפק בצורה לא נורמלית. גם ככה כל תרגיל היה קשה מאוד, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. ממש התפללתי שהן לא שמעו את זה ושהן מרוכזות. מי שצועק כך לא מבין מה זה עושה למתעמלות צעירות, שעומדות לפני תרגיל חייהן במעמד הכי גבוה שיש ובשיא הקריירה שלהן".
למה לא הופעתן עם סרטים צהובים?
"לא היה אצלנו שום סממן פוליטי, כי ידענו שזה אסור לגמרי ויוריד ציון. קיבלנו הוראות מאוד מפורשות מה מותר ומה אסור. לדריה אטמנוב היו תווים שחורים על החישוק כי התרגיל שלה היה בהשראת פסנתרן ודרכו בחיים. אבל אפילו אותם מחקנו כי לא רציתי להסתכן. את מה שאנחנו מרגישות אנחנו מעבירות בדרך שלנו וברור שכל אחת מאיתנו מצפה ומקווה להחזרת החטופים, אבל בספורט צריך להתנהג כמו ספורטאים".
בריאיון קודם אמרת שאת משלמת מחיר על הקריירה ואין לך זוגיות, והנה את בזוגיות תומכת ויפה.
"ואין לי ילדים, אבל אני לא בטוחה שזה בגלל המחיר שהספורט הזה גובה. קשה לי להגיד לך את זה באופן חד־משמעי. כן, אני בזוגיות שהיא פרטית. אני אוהבת ונאהבת ונמצאת במקום טוב מאוד בחיים, שלמה עם מה שאני עושה ומרגישה".
מי בחר את "שיר למעלות" לתרגיל של דריה ואת השילוב של "אחד מי יודע" לתרגיל הגמר של הנבחרת?
"לפני שלוש שנים, איך שנטשה אסמולוב התמנתה למנהלת הקבוצה של המתעמלות, היא אמרה שיש לה ויז׳ן ש'אחד מי יודע' ילווה את התרגיל. ניסינו לרקוד לצליליו אבל זה היה בלתי אפשרי. אז יחד עם המלחין שלנו, מיכאל לידס, הכנסנו קטעי דקלום, שישתלבו עם השיר. את 'שיר למעלות' אני בחרתי לאחר שהוא הושמע בלוויה של סטף, בעלה של רגינה. אנחנו כבר חושבות על שיר לאליפות העולם הבאה בברזיל".
"בלתי נתפס כמה אנשים שאני מכירה נרצחו ב־7 באוקטובר. במשך שבועיים היינו בלוויות, באי־ודאות ובכאב מטורף"
מי מהבנות תמשיך הלאה?
"תקשיבי, הן מתאמנות מגיל שש בענף הכי תובעני שיש. מדליה כזו היא שיא של קריירה וקשה להתחיל מחדש עוד ארבע שנים. חלק מהבנות הולכות ללמוד או לטייל. אנחנו עוד לא יודעות סופית מי ממשיכה ומי פורשת, אבל יש לנו גם את הנבחרת הצעירה".
איך אתן שומרות עליהן מהפרעות אכילה?
"אנחנו לא אומרות להן מה לאכול, לא מנענו מהן כלום ואנחנו לא מסתכלות להן בצלחות. יש להן תזונאי צמוד שמנחה כל אחת לפי בדיקות הדם שלה ולפי ההנחיות של ד"ר לובה גליצקיה, רופאת ספורט ממכון וינגייט. הבנות יודעות מה הן צריכות לאכול כדי להיראות ולהרגיש בצורה הטובה ביותר כספורטאיות. אם יש מתעמלת שרזתה או עלתה במשקל, מיד מטפלים בזה באופן מקצועי. הן מבינות שבקריירה הזו צריך לוותר על הרבה דברים ושחשוב, למשל, לא לאכול פיצה לפני אימון, כי זה פוגע בשרירים".
ולסיום שאלה קלילה: איך הגולגול שלהן לא מתפרק במהלך התרגיל?
"הן עושות אותו לבד ומיומנות מאוד. הן גם מתאפרות לבד. פעם דריה אטמנוב אמרה לי שהיא צריכה לקום בחמש וחצי בבוקר כדי להתאפר ולעשות גולגול. הסברתי לה שהיא צריכה ללמוד לעשות את זה בחמש דקות. גם זה עניין של תרגול".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"להילחם. זה לא נגמר עד שזה נגמר".
מה העצה הכי גרועה שקיבלת?
"היו שאמרו לי להקל בדרגת הקושי של התרגילים למתעמלות. הם חשבו שזה לא אפשרי לביצוע, אבל בזכות התרגילים האלה יש לנו מדליות".
