"תעשי מה שאת רוצה, אני לא אגיד לך לא", אמר לי יואב בבוקר, אחרי ששמע שלגיל ולי היה מאץ' ושאנחנו מתכננים להיפגש. ערב לפני, בזמן שיואב נפגש עם שמרית, לי ולגיל בעלה היה מאץ' בטינדר ולאחר התכתבות החלטנו להיפגש למרות הקרבה הפוליאמורית. אני חייבת לציין שמטרת הפגישה לא הייתה ברורה לי. גיל מצא חן בעיניי, אבל לא ידעתי אם זו פגישה או דייט. עכשיו, אחרי שסיפרתי ליואב "איזה קטע היה לי אתמול", המתח חותך את האוויר בחדר השינה כמו סכין לא משוננת. "אני לא אגיד לך לא", זה המשפט הכי פוליאמורי והכי פולני שיש. בשם הפוליאמוריה, האפשור הוא ערך עליון. בשם הפולניות, הקורבנות היא ערך עליון.
איך אדע למה הוא מתכוון? נראה שיואב מגלם פולני בעור של פוליאמורי. אני שותקת ומוסיפה: "זה רק לשבת לקפה ולדבר, לא יותר מזה". אבל אז הוא יוצא. לא יואב הפוליאמורי ולא יואב הפולני - יואב שמבטא רגשות. "מה כל כך לחוץ לך? לא ברור לך שזה יסבך את המצב? את בכלל מעלה על דעתך סיטואציה שבה הכול מעורבב ככה? זה יכול לעשות לך רע". אני מקשיבה ומבינה. סיטואציות עולות לי בראש: מה יקרה אם אתחיל קשר עם גיל בזמן שיואב בקשר הרציני שלו עם שמרית, ופתאום הוא לא ימצא חן בעיניי ואצטרך לחתוך? מה יקרה אם ארצה להיפגש עם גיל פעם בשבועיים בזמן שיואב ושמרית נפגשים פעם בשבוע? מה יקרה אם גיל יספר לי דברים על שמרית שאני לא רוצה לשמוע?
לא יכולתי שלא להרגיש ניצנים של תחושת בגידה. יואב חשב על שמרית ולא עליי. ראיתי מולי יואב שמגן בחירוף נפש על הקשר שלו עם שמרית - ואני הייתי האויב
"למה בכלל התחלתם לדבר? מבין כל האנשים דווקא איתו את חייבת? חסרים גברים בעולם?", יואב ממשיך נוכח שתיקתי המהורהרת. "זה לא היה ככה. זה פשוט התגלגל, אתה עושה מזה יותר מדי", אני מנסה להפחית בסיטואציה. "ניסית לחשוב מה זה יעשה לי? לשמרית? חשבת כמה זה אגואיסטי מצידך? זו חדירה למרחב הפרטי שלנו". אני שומעת אותו ומתכווצת, פתאום אני רואה שיש חזית חדשה בחיים שלי, החזית של יואב ושמרית. "שלנו חדש", שאני לא חלק ממנו. "ככל שאני חושב על זה, זה פשוט לא יעבוד. הקנאה תגיע מכל הכיוונים. את תהרסי לי את הקשר עם שמרית", יואב נהיה תקיף.
נעלבתי. העצבנות שלי התעוררה כמו סיר מים שמוכן לפסטה. שוב הרגשתי במשחק שחמט של ההיגיון והלב. ההיגיון הסכים עם יואב. הוא צדק. ידעתי שקשר עם גיל יביא לכאב לב של אחד מאיתנו או אולי של כולם באחוזים גבוהים, אבל לא יכולתי שלא להרגיש ניצנים של תחושת בגידה. יואב חשב על שמרית ולא עליי. ראיתי מולי יואב שמגן בחירוף נפש על הקשר שלו עם שמרית - ואני הייתי האויב. "אז עכשיו שמרית זה מה שחשוב", אמרתי. "עכשיו זה הזמן שאת לא תחשבי על עצמך. תחשבי עליי. אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, תעשי מה שאת רוצה", הפעם זה היה פולני בלבד.
יואב יצא מהחדר. זה היה הריב הפוליאמורי הראשון שלנו. ריב אמיתי. כזה שמרימים בו קולות, כזה שהוא מעבר לקונפליקט שמלבנים, ריב שבו הרגשתי בפעם הראשונה ששנינו במחנות שונים. שנינו הרגשנו נבגדים. קראתי שוב את ההתכתבות עם גיל מליל אמש. ראיתי את המשפטים המפלרטטים, הבטתי בתמונות ששלחנו. זה לא היה תמים. זאת לא הייתה שיחת חולין. מה שקבענו היה דייט. ידעתי שלמרות כל העלבון שלי, אני צריכה לעשות את הדבר הנכון וכתבתי לגיל שחשבתי על זה ושזאת כנראה תהיה טעות להיפגש, זה רק יסבך את העניינים. "זה בגלל שיואב לא מסכים?", שאל גיל. "לא, זאת אני שלא רוצה לבלבל את עצמי", עניתי. "את יודעת, שני מבוגרים שנפגשים לקפה", ניסה גיל. "זה לא מפריע לשמרית?", שאלתי. "שמרית רוצה לפרגן לי", ענה. "אני מצטערת, אבל אני לא יכולה", כתבתי. גיל ענה: "מה שתחליטי, אבל ברור לי שיואב לא רוצה שזה יקרה". "זה לא יואב, זאת אני, רק אני", הגבתי.
>> לפרק הקודם: אמא'לה, יצא לי מאצ' בטינדר עם קרוב משפחה
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
