לק ג'ל, מכון כושר, מנקה. אלה הדברים שוויתרתי עליהם כשהתגרשתי. זה היה קשה. בעיקר המנקה. וואי וואי, כמה אני שונאת לנקות. ועדיין, אף פעם לא אמרתי "אני מצטערת שהתגרשתי". הבנתי שזה המחיר שצריך לשלם עבור החופש, עבור הידיעה שאני מתעוררת כל בוקר עם האמת שלי. ההחלטה הזו ניקתה ממני את כל הכעסים והטינה, יצרה בי הלימה בין גוף לנפש.
אז נכון. כשהחברות שלי התחילו לעשות בוטוקס וחומצות למיניהן, התחלתי לקנא. גם אני רציתי! ועלתה בי השאלה: "אולי לא הייתי צריכה להתגרש...?". כי סביר מאוד שאם עדיין הייתי נשואה, הייתי עושה זאת בלי לחשוב פעמיים. כשהיינו יחד, היינו די מסודרים. לא ברמה של בית בקיסריה, אבל בהחלט בשביל לק ג'ל, מכון כושר, מנקה (אוף, כמה אני מתגעגעת למנקה) ובוטוקס! הוא בטח היה אומר שאני לא צריכה, אבל היה מפרגן. הוא תמיד פרגן. וגם אז המשפט הזה, "אולי לא הייתי צריכה להתגרש", בא עם סימן שאלה. ועוד עם סימן שאלה מבדח כזה. סימן שברור שאני לא מתכוונת לזה.
אבל יש רגע מסוים, שקורה אולי פעם בשנתיים, שהמשפט הזה בכל זאת יוצא ממני בלי שום סימן שאלה. אפילו עם נקודה עצובה בסופו - זה כשאני חולה וקודחת מחום.
עכשיו תבינו, אני ממש לא הגרושה הבודדה הטיפוסית. אמנם אני גרה בגני־תקווה, אבל חיי מזכירים יותר סוג של קומונה קיבוצית. בבניין מולי גרה אמי ומעליה חמותי (היא תמיד תישאר חמותי), בבניין מימין גר הגרוש ובבניין משמאל גר אחי עם אשתו וילדיו. כולנו בקשר מצוין ממש כמו משפחה רק בלי ה"כמו".
וכשאני חולה, כולם מתנדבים לעזור. הגרוש מציע לקחת את הילדה אליו ולהכין מרק עוף. אמא שלי מודיעה שהיא כבר הכינה מרק עוף. חמותי וגיסתי מתקשרות כל שעתיים לברר אם אני צריכה משהו מהסופר. אבל רוב היום אני לבד, והכי קשה זה אמצע הלילה כשכואב לי כל כך הגרון, אני רועדת מתחת לשמיכה, וכל מה שבא לי זה להגיד לבעל שישן לצידי: "אתה יכול בבקשה להכין לי כוס תה?". רק שאופס: אין ממי לבקש. אני נותרת במיטה סובלת. לבד. בחושך!
בבוקר אני כותבת לחברות המתעניינות בשלומי: "לעולם אל תתגרשו". זאת כמובן עד שחולפים הימים, אני מחלימה, החברות מספרות כמה הן כועסות על הבעלים שלהן, ואני שוב מחייכת וחושבת: "כמה טוב שהתגרשתי". אלא שאז אני מסתכלת על הפנים היפות ונטולות הקמטים שלהן ו.... נו, עזבו, לא משנה.
