אם מגיעים למצפור אוכברג בדיוק בשעת הקסם, נגלית מול העיניים השקיעה הכי יפה ביערות מנשה - ורוד, סגול, אדום וצהוב מעל שדה חרוש שמסתיים בשורת עצי ברושים. כאן, במשולש שבין הקיבוצים דליה, עין־השופט ורמת־השופט, הוקמה האנדרטה לזכרו של יצחק אוכברג ועליה שמותיהם של 187 ילדים יהודים יתומים, פליטי פוגרומים ממזרח אירופה, שהוא הציל לפני מאה שנה. מ־18 עד 21 באוגוסט (אם ירצה פרויקטור הקורונה) ייערך כאן פסטיבל "סנטרל פארק מגידו" מבית יערות מנשה - ארבעה ערבי הופעות מהשקיעה אל תוך הלילה. בין היתר יופיעו בו נגה ארז, אביתר בנאי והפרויקט של עידן רייכל. השדה ישנה פניו לחלוטין, תקום בו במה ענקית, יהיו דוכני אוכל, ומפיקי המופע כבר מתכננים איך לחלק את השטח, איפה להציב את ההגברה והיכן להעמיד את האבטחה.
לאירה חייט יש תוכניות משלה. אירה, תושבת משמר־העמק, משתפת פעולה עם הפקת הפסטיבל ומתנדבת בייעוץ להנגשתו: דואגת לחניות נכים, לשבילים נאותים, לתאי שירותים נגישים ולמקומות ישיבה מסודרים. כך, למרות הטרשת הנפוצה, היא תוכל ליהנות מכל מופעי הפסטיבל, וכמוה ייהנה כל מי שמתנייד על כיסא גלגלים או יגיע עם עגלת תינוק.
חייט (53), אמנית, מורה לציור ומלאכות יד, גרושה ובזוגיות, אמא לבת 26, מצלמת את הפסטיבל מראשיתו, וההיסטוריה הרפואית שלה שלובה בו. "לפסטיבל הראשון ב־2009 הגעתי עם קב אחד, עדיין לא הייתי צריכה נגישות. חשבו שיגיעו המון אנשים, אבל הגיעו מעט, והאמפי נראה כמעט ריק. בת הזוג שלי הייתה חברה בצוות המייסד, אחראית על הבמה המרכזית והאמנים, ואני צילמתי את ההופעות כדי לקדם את הפסטיבל ואת האמנים, השתתפתי בפיסול פסלים סביבתיים ענקיים, תרמתי בכל צורה שיכולתי.
"הפסטיבל גדל, ואת ההידרדרות בניידות שלי הרגשתי כל שנה מחדש. לפסטיבל השני כבר הגעתי עם שני קביים, וזה היה קשוח. הוא התקיים ביער, בשטח הררי קשה, במשך שלושה ימים מעייפים וחמים של קיץ, אבל אני התייחסתי לזה כאל מאמץ מרוכז שאחריו אוכל לנוח.
"אחרי חמישה פסטיבלים עברתי לכיסא גלגלים ידני, ורק אז הבנתי עד כמה השטח לא מונגש לנכים. בהתחלה חיפשתי פתרונות לעצמי. הייתה שנה שבה עוד לא היה לי כיסא גלגלים חשמלי, אז קניתי בטרייה כזאת של אופניים חשמליים, שהתחברה לכיסא שלי עם כידון ממונע, והתהפכתי כמה פעמים על האדמה. לפסטיבל הקרוב אגיע בכיסא הגלגלים החשמלי שלי. לקח לי כמה שנים להתרגל אליו ולמחשבה שאלה הם חיי".
4 צפייה בגלריה
יופיעו בפסטיבל. אביתר בנאי, רמי פורטיס וברי סחרוף, נגה ארז
(צילום: אורית פניני, שי פרנקו)
התעוררתי משותקת
מחלתה התפרצה לפני 14 שנה. "תמיד אהבתי ספורט שיש בו כדור: כדורסל, כדורגל, פינג־פונג, כדור עף", היא מספרת. "ב־2007 השתתפתי באימון כדורגל שגרתי. יום אחריו התעוררתי מוקדם בבוקר משותקת בחצי גוף. הבהילו אותי לבית החולים, ובבדיקת MRIראו בבירור שיש לי MS, טרשת נפוצה. השיתוק השתפר בעזרת סטרואידים, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ונשארה לי רגל אחת לא בסדר ויד קצת חלשה.
"המחלה הזאת פוגעת במעטפת העצבים במוח, והם לא מעבירים פקודות לשרירים. אין לה ריפוי, היא לא עוצרת, היא פוגעת בכל אחד בצורה אחרת, ולכן התרופות לא עוזרות לי. המחלה שלי במצב מתקדם, ועוד מחלות הצטרפו לטרשת. לא אכביר בתיק הרפואי שלי, כי בראש שלי אני לא נכה ולא בת 53".
מה הרקע שלך בהנגשה?
"אני פעילה בנושא הזה כבר כמה שנים. התנדבתי ב'נגישות ישראל' והקמתי את ועדת הנגישות בקיבוץ שלי, כי זה הבית שלי וחשוב שהוא יהיה נגיש, וכי קשה מאוד לצאת מפה - יש אוטובוס רק ארבע פעמים ביום והוא לא נגיש לי. אם אני רוצה לעלות לרכבת, אני צריכה להודיע באיזו שעה ובאיזה יום אני מגיעה ולהגיע רק לתחנות ספציפיות, כדי שיהיה שם מעלון. לכן מאז שיש לי רכב נכים אני נמנעת מתחבורה ציבורית. יש בישראל אחוז גבוה מאוד של נכים, אבל אתם לא רואים אותם כי המדינה לא נגישה להם".
"קשה מאוד לצאת מהקיבוץ - יש אוטובוס רק ארבע פעמים ביום והוא לא נגיש לי. אם אני רוצה לעלות לרכבת, אני צריכה להודיע באיזו שעה ובאיזה יום אני מגיעה ולהגיע רק לתחנות ספציפיות, כדי שיהיה שם מעלון"
שעה לפני כן היא אספה אותי מצומת מגידו בוואן הגדול שלה ולקחה אותי לסיבוב בקיבוץ - הראתה לי את מפעל הפלסטיק והרשתות המשגשג, הכלבו, המדשאות המוריקות, המכבסה, מרפאה עם עבודת קרמיקה מעניינת.
"הקיבוץ הזה עודנו שיתופי. הקצבה שלי נכנסת לקיבוץ, אני נותנת לקיבוץ מה שאני יכולה והקיבוץ עוזר לי במה שאני צריכה. מטפלים פה היטב".
היא חונה מול הסטודיו לאמנות שלה, שמלא בציוריה - פוליטיים, פיגורטיביים וטבע דומם. היא מתיישבת על כיסא הגלגלים, והרכב מוציא אותה החוצה בתנועות מכניות ארוכות ועדינות.
4 צפייה בגלריה
הסטודיו מלא בציורים פוליטיים, פיגורטיביים וטבע דומם. אחד מציוריה
(צילום: אלעד גרשגורן)
"במזל מצאתי חניה מתאימה הבוקר. רוב חניות הנכים לא מותאמות לרוחב של האוטו שלי, שהמדינה החליטה שהוא מתאים לנכים. לפעמים אני מצליחה להחנות, אבל לצאת מהאוטו עם הכיסא? זה כבר לא. אין בארץ מודעוּת, אנשים חונים על הקווקווים המסומנים לצד חניות הנכים, הם חושבים שזו חניה לאופנועים או לקלנועיות. לכן, כשאני יוצאת מהקיבוץ אני צריכה איתי מטפלת עם רישיון, שקודם מוציאה אותי לכביש ורק אז מחנה את הרכב. לפעמים גם אין לי דרך לעלות למדרכה, אז אני ממשיכה בנסיעה על הכביש. זה הזוי.
"אני אוהבת לטייל באירופה, הכל שם כל כך נגיש, והפתרונות כל כך חכמים. חלפתי על פני בית קפה שהיו לו כמה מדרגות בכניסה, הם ראו שאני ממשיכה כי אין לי איך להיכנס, אז עובדת יצאה וקראה לי לחכות, הוציאה שתי מסילות טלסקופיות, הניחה אותן על המדרגות, והופ - נכנסתי. אין כאלה בארץ. הנגישות פה על הפנים. אדריכלים אוהבים יופי ואסתטיקה ולא אכפת להם שלא כולם יכולים להגיע לבניינים שלהם. אני לא רוצה להיות חצי בן אדם, אני רוצה להגיע לכל מקום שאתם מגיעים אליו, אבל חצי מדינה סגורה בפניי.
"אדריכלים אוהבים יופי ואסתטיקה ולא אכפת להם שלא כולם יכולים להגיע לבניינים שלהם. אני לא רוצה להיות חצי בן אדם, אני רוצה להגיע לכל מקום שאתם מגיעים אליו"
"אני כבר לא הולכת לקולנוע. הוא כאילו נגיש, אבל אפשר לשבת רק בשורה הראשונה ונשבר לי הצוואר. אפילו בבתי חולים ובקופות חולים אין אף פעם מספיק חניות נכים. הייתי רוצה לחזור לטייל ביער. אני לא זוכרת מתי הייתי בכנרת או באיזשהו חוף ים. נסעתי פעם לחוף ים מונגש, אבל היה בו רק שביל אחד והיו צריכים לדחוף אותי כמו בריקשה".
את דואגת מהעתיד?
"כן. אני לא מפחדת מהמוות, אני מפחדת להתעוור ושלא להצליח לעבוד יותר, ואני מפחדת להיות פחות ופחות עצמאית. כבר לפני 20 שנה החלטתי שאני אחליט מתי מספיק לי ומתי ללכת".
"את הולכת לקולחוז?"
חייט גדלה ב"עיר בגודל של חיפה עם שם מסובך וארוך" ליד אודסה, אוקראינה. הוריה, מהנדסי בניין, מתגוררים היום בנוף הגליל (נצרת־עילית). אחיה, מהנדס אף הוא, גר באשדוד עם משפחתו. היא למדה באודסה הוראת אמנות ופסנתר ועלתה עם משפחתה אחרי קבלת התואר.
"כל המשפחה של אמא שלי עברה לארצות־הברית, אבל אחי היה ציוני, הוא למד באולפן באודסה. הגיעו לשם מהסוכנות וסיפרו לו אגדות על איך הוא יקבל בית ויסדרו לו עבודה. הוא עלה לארץ כמהנדס ובאמת סידרו לו עבודה - בלסחוב בלוני גז. אמא שלי מצאה עבודה כבייביסיטרית, ואבא שלי סחב שקי קמח במאפייה. דירה דווקא שכחו לסדר לו, אז אחרי שעלינו ארצה ב־1991 גרנו כולנו בדירה עם שני חדרי שינה בנצרת־עילית - אבא, אני, אחי, אשתו, הבן שלהם, התינוקת שנולדה וההורים של אשתו. הוריי ואני גרנו יחד בסלון, כולם עברו דרכנו, וזה היה סידור מאוד לא טוב".
איך הגעת לקיבוץ?
"היו לנו שכנים מהעלייה הקודמת שאמרו לי שאם אני רוצה ללמוד עברית שאלך ללמוד בקיבוץ, כי בנצרת־עילית אפשר להסתדר טוב מאוד רק עם רוסית. כעבור חודש בישראל נכנסתי לאולפן בקיבוץ משמר־העמק. הם צדקו, אמא שלי, שנשארה שם, מדברת רק רוסית עד היום".
מה חשבת על הקיבוץ בהתחלה?
"מכיוון שהגעתי מאודסה, בהתחלה חשבתי שזה די חור, מרוחק מהכל, מצד אחד שדה ומצד שני יער, אבל היו פה אנשים נחמדים והתייחסו אליי יפה. פיזרו אותנו בין משפחות שהתנדבו לארח אותנו, יצאנו לטיולים אחת לחודש, הכרתי עולים מטורקיה, ארגנטינה, ברזיל, וכולנו למדנו עברית כדי למצוא שפה משותפת. התאהבתי באנשים ובטבע, אז נשארתי פה. חברים שלי התפלאו: 'מה, את הולכת לקולחוז?'. גם אחי אמר דברים ברוח הזו, אבל אז מצאתי לו עבודה במסגרייה של הקיבוץ, והוא עבד פה כמה שנים והבין שזה ממש לא אותו דבר. בעוד חודש אחגוג 30 שנה בקיבוץ".
מול מגפת הקורונה, השגרה של חייט נעצרה בבלימה. כל הטיפולים שעברה מדי שבוע בבית החולים שיבא והעבודה שלה בקבוצות ועם קשישים פסקה. "בדיוק נשברה לי היד. עשו לי שחזור וניתוח, ואחרי שבועיים נסגרה המדינה. הרגשתי הרבה יותר נכה מבדרך כלל וקצת השתגעתי בבית, אז עבדתי על גוף תאורה משורש של עץ ענק וכבד ולא ידעתי מה עוד לעשות עם עצמי".
מתוך הריק והעצירה המוחלטת מצאה לעצמה עיסוק חדש, כמעט אקסטרימי מבחינתה. היא הפכה לבַּלפוריסטית אקטיביסטית, ותמונות שלה על כיסא הגלגלים עם כרזות פוליטיות שיצרה בסטודיו סימנו עבורה רגע חדש בחיים בישראל.
"בהפגנות הרגשתי שדווקא בגלל שאני נכה יש לי יותר כוח. אני יכולה לגשת לשוטר ולהגיד לו שהוא לא מתנהג בסדר, והוא לא יעשה לי כלום. אני יכולה גם לגשת ולדבר עם הצד השני, שמקלל אותנו"
את נמנעת מלהגיע לים, למסעדות ולקולנוע - לא היה לך קשה לצאת להפגנות?
"כן. אבל היה לי יותר קשה לשבת בבית ולהרגיש שחזרתי אחורה, לשחיתות שהרגה את ברית־המועצות. הרגשתי שהריקבון פשט סביבנו. עכשיו סוף־סוף התחלף השלטון ואני מקווה שדברים יתחילו להשתנות לטובה, אבל לא הפסקתי להפגין. בהפגנות הרגשתי שדווקא בגלל שאני נכה יש לי יותר כוח. אני יכולה לגשת לשוטר ולהגיד לו שהוא לא מתנהג בסדר, והוא לא יעשה לי כלום. אני יכולה גם לגשת ולדבר עם הצד השני, שמקלל אותנו".
השתתפת בהפגנות הנכים בשבוע שעבר?
"לא. לא. אני לא הולכת להפגנות סקטוריאליות. אני מאמינה שכולנו צריכים להפגין יחד, לכן הגעתי כל שבוע לבלפור, ולפעמים יותר מפעם אחת בשבוע. אני לא מאמינה שקבוצה קטנה יכולה לקבל משהו מהמערכת הגדולה. לכן לא השתתפתי גם בהפגנות הנשים ובהפגנות למען ניצולי השואה. הנושאים האלה מאוד קרובים ללבי, אבל אני חושבת שזה לא יעבוד. הדרישה להעלות את קצבאות הנכות לא תשפר את הבעיות המהותיות יותר: התאמת הסביבה לנכים.
כסף לא עוזר להחנות בחניות לא מותאמות, ולא לעלות במדרגות בכיסא גלגלים ולא להיכנס לשירותים קטנים במסעדה. צריך להיפגש עם נציגי הממשלה שאחראים על הסקטור הזה בשביל להסביר מה חסר ומה לתקן, ולרתום לכך את התקשורת שלנו שצריכה להעלות את המודעות לבעיות בחברה במקום להתעסק בפרק האחרון של 'האח הגדול'.
"לא השתתפתי בהפגנות הנכים כי אני חושבת שזה לא יעבוד. כסף לא עוזר לחנות בחניות לא מתאימות ולא להיכנס לשירותים קטנים במסעדה"
"חוץ מזה, המשרדים הממשלתיים התחילו לעבוד רק לפני חודש. זה אומר שהם צריכים ללמוד את השטח, לבנות תוכניות. צריך להחליף או לשלוח ללימודים את מי שעד עכשיו ישבו בכל המשרדים ורק קיבלו כסף בלי לשנות כלום".
4 צפייה בגלריה
"קשה לי לי לצאת מהקיבוץ, כדי לעלות לרכבת אני צריכה להגיע לתחנות ספציפיות עם מעלון". בסטודיו שלה
(צילום: אלעד גרשגורן)
חתונה בהודו
חייט חיה עם האישה שהיא אוהבת בבית נגיש בקיבוץ (היא שומרת על פרטיותה ולא רוצה לחשוף את שמה), אבל בעבר הייתה נשואה לגבר. "הכרתי אותו בחוג לריקודים סלוניים בברית־המועצות. הוא היה בן הזוג שלי לריקוד, הודי ממוצא הינדי. אחרי הלימודים הוא חזר להודו, אני עליתי ארצה, אבל נשארנו בקשר של מכתבים וטלפונים. אחרי שנתיים החלטנו להתחתן, אני טסתי לאודסה מהקיבוץ והוא ממאדהיה־פרדש בלב הודו. נרשמנו באודסה כנשואים וחגגנו עם כמה חברים טובים מהלימודים.
"הוא עלה לארץ בעקבותיי ונכנס גם הוא לאולפן בקיבוץ. הציעו לנו להישאר פה, ונשארנו. היה די טוב בהתחלה, אני עבדתי במפעל כטכנאית מכונות סריגה, וכשנכנסתי להיריון עברתי לבית התינוקות. אחרי שש שנים התגרשנו, אבל נשארנו חברים. אשתו השנייה מהודו ויש להם שלוש בנות, כולן היו אצלי בחוגי אמנות עם אמא שלהן, הם גרים בקיבוץ. אנחנו בקשר טוב, חוגגים יחד חגים וימי הולדת, ועל כך אני שמחה מאוד, בעיקר עבור הבת שלי".
מה קרה לזוגיות שלכם?
"לפני 21 שנה טיפלתי בילדה קטנה, בערך בגיל של הבת שלי, שחלתה ונפטרה. לקחתי את זה מאוד קשה. נכנסתי לדיכאון, וזה פגע בקשר שלנו. לפני כן לא נזקקתי לטיפול, ובמקרה הזה אושפזתי. היה לי קשה לצאת מזה. הרבה רופאים מאמינים שיש קשר בין מחלות אוטואימוניות לסטרס פיזי או נפשי, ואני חושבת שמה שיש לי עכשיו זה תוצאה של הסטרס הנפשי שהיה לי אז. מאז אני בטיפול".
"אני הייתי הראשונה בקיבוץ שחיה עם אישה בגלוי. היו עוד כמה לפניי, אבל הן הסתירו את זה. בהתחלה התמודדנו עם קשיים בקבלה לחברות, אבל הקיבוץ הרבה יותר פתוח לזה עכשיו"
ובכל זאת, פתחת את הלב ומצאת אהבה.
"כן. כמה שנים אחר כך הכרתי בחורה, והבנו שהקשר בינינו הוא מעבר לחברוּת רגילה. החלטנו להיות יחד בלי להגדיר מה אנחנו, כי באתי ממדינה שאין בה הגדרות. בברית־המועצות אמרו שאין איידס, אין הומואים ואין לסביות. מחקו אותם וכולם התחתנו, ככה שבכלל לא ידעתי מה זה, לא הכרתי את האפשרות הזאת. "אני הייתי הראשונה בקיבוץ שחיה עם אישה בגלוי. היו עוד כמה לפניי, אבל הן הסתירו את זה. בהתחלה התמודדנו עם קשיים בקבלה לחברות, אבל הקיבוץ הרבה יותר פתוח לזה עכשיו, יש פה הרבה זוגות מודרניים, כמו בכל המדינה. התקדמנו. הדור הצעיר מדבר במונחים אחרים מבחינת זוגיות והראש שלהם יותר פתוח.
"אנחנו יחד יותר מ־16 שנה, יותר ממה שהייתי נשואה לגבר. לא התחתנו או משהו כזה, ומבחינת המדינה אנחנו ידועות בציבור. אולי בגלל שאנחנו לא עושות מזה עניין אז אין עניין? אף פעם לא חשבתי שאני עושה משהו לא בסדר".
