יולי מאירי ישבה בביטחון מאחורי הפסנתר, שכמעט הסתיר את כולה. מלוּוה במנטורית שלה, הזמרת והיוצרת רייצ'ל אטיאס, יולי נתנה נאמבר כל כך מושלם באנגלית, שקשה להאמין שהפרפורמרית הצעירה היא רק בת חמש.
יולי, ששרה את השיר Everythings That Makes Me Happy, פתחה את מופע הסיום של פרויקט "יוצר נולד", שהתקיים לאחרונה בתל-אביב.
אחריה עלו ונתנו בראש הסולנים תמרה פוקס (שבע וחצי), נועה דגן מורים (שמונה), רון בקר (שמונה וחצי), עמית אבין (שמונה), יהב בקר (שבע וחצי), ברי כנעני (שבע), תומר כהן (תשע), ארי גרסנר (שבע) ועוד חמש להקות רוק לוהטות: "הכוכבים הרעשנים", "5,000 פאונד", "מידנייט", "השורדים" ו"החור שבגרב" - כל חבריהן בני 8-13.
אם חשבתם שבשל גילם הצעיר הם שרו "בוא אליי פרפר נחמד", תחשבו שוב. האנרגיה על הבמה הייתה יותר בכיוון של רוקנרול מחשמל ובועט. למשל, הזמרת והיוצרת רון בקר ששרה את "רגישה זו לא חולשה", ושמישהו ינסה לעצור אותה: "תנסו להיזהר / מהג'ינג'ית בחצר / אל תדליקו אותי / אני אתחיל להשתולל / רגישה זו לא חולשה / כבר בפעם השלישית / אמרתי את זה כבר / ואתם לא מבינים", שרה רון הקטנה. הקהל הרב שגדש את המועדון, רובו ככולו הורים ובני משפחה נרגשים, הריע לה בהתלהבות.
ספריי לשיער כמיקרופון
אטיאס (46), האישה שמאחורי כל הטוב הזה, הייתה בעצמה ילדת רוקנרול שכתבה והלחינה שירים עם אחיה, מוטי, מאז שהיא זוכרת את עצמה. בגיל 14 הקימה את להקתה הראשונה, "רייצ'ל ושתיקת התוף". בגיל 20 עברה לתל-אביב והקימה את צמד הרוק הנשי "פלסטר". בימים אלה היא עומדת להוציא אלבום ראשון בהפקתו של יהודה כחלון, שמתוכו יצאו שלושה שירים: "עושה לי טוב", "שאריות של אהבה" ו"תמיד אותו דבר", שזכו לביקורות טובות והשמעות רבות.
היא נולדה וגדלה בחיפה: "משפחה ממוצעת, ארבעה ילדים בבניין רב־קומות שמשקיף אל הוואדי, קופסת גפרורים", היא מתארת את בית ילדותה. "ברגע שלמדתי לכתוב, כתבתי שירים וסיפורים. כשכל הילדים שיחקו למטה, אני ומוטי עשינו מוזיקה. הייתי אאוטסיידרית, לא היו לי חברות בכלל, לא היה לי על מה לדבר איתן כי לא עניין אותי כלום, רק מוזיקה. מוטי היה עוטף את עצמו בכריות, לוקח שני מקלות ואיזה פח ומתופף שעות בחדר, ואני הייתי אוחזת בספריי לשיער של אמא שלי בתור מיקרופון ושרה. היינו מדמיינים שאנחנו בהופעה, מסריטים את עצמנו במצלמת וידיאו ועפים על זה".
למה דווקא רוקנרול?
"מוטי ואני היינו מתפלחים להופעות בבית אבא חושי בשכונה. ההופעה הראשונה שראינו הייתה של סי היימן. הייתי רק בת 11 ובשוק ממנה. ראיתי זמרת רוק עומדת במרכז הבמה וסביבה ארבעה בנים, לא האמנתי שזה משהו שיכול להיות. היום אנחנו חברות כבר הרבה שנים, אבל אז היא אמרה: 'לכי תקימי להקה', וזה מה שדחף אותי לעשות את זה. בזכותה האמנתי שזה אפשרי".
באיזה שלב נכנסה הגיטרה לחייך?
"כשמצאנו גיטריסט ללהקה ידעתי להגיד בדיוק מה אני רוצה, אבל לא ידעתי לנגן. הסתכלתי עליו ולמדתי מה הוא עושה, הייתה לנו בבית גיטרה קלאסית של אחי הגדול, אז לקחתי אותה וניסיתי לנגן כמוהו. בפעם הראשונה שהצלחתי לנגן את הפתיחה לשיר הראשון שכתבתי, הרגשתי שזכיתי בלוטו. באותו רגע הבנתי שאני יכולה לבד ולא צריכה אף אחד".
"היו לי רק ציוני נכשל כי לא הגעתי לבית הספר, וכשהגעתי לא הקשבתי, כתבתי שירים בשיעור. החלום שלי היה שהמורה תתפוס אותי ותגיד לי: 'בואי תקריאי לכולם'"
למה עזבת את בית הספר בכיתה י'?
"כשאת יודעת מה את רוצה לעשות עם עצמך, את מבינה שבית הספר סתם מבזבז לך את הזמן. היו לי רק ציוני נכשל כי לא הגעתי לבית הספר, וכשהגעתי לא הקשבתי, כתבתי שירים באמצע השיעור. החלום שלי היה שהמורה תתפוס אותי ותגיד לי: 'בואי תקריאי לכולם'. זה לא קרה. היה לי מאוד לא טוב שם, לא היו לי חברים. לא היה עניין משותף, לא מצאתי ילדים שמנגנים, אולי פה ושם בחוג חלילית או אורגנית. לא מעניין".
איך קיבלו את זה בבית?
"זה לא עבר חלק. אבא שלי התעקש שאלך לבית הספר, אבל אמא שלי הבינה אותי. כשהיועצת הציעה לשלוח אותי לפנימייה, אמא שלי אמרה לה: 'תכניסי את הבת שלך לפנימייה, הבת שלי אוהבת לכתוב שירים, תעזבו אותה'".
מתי הופעת בפעם הראשונה?
"בגיל 15, במרתון להקות רוק ב'מוזה' בוואדי סליב. זה היה וואו אחד גדול".
ההורים קראו את היומן
היום אטיאס נשואה לאיל רכס (50), בעל פנסיון לכלבים, ואם לשניים: רואי (שש וחצי) ורומי (חצי שנה), אבל האהבה הראשונה שלה הייתה דווקא לאישה. זה קרה בגיל 15, כשנסעה לחופשת קיץ אצל דוד שלה בתל־אביב. "כל שנה הייתי נוסעת אליו בחופש הגדול, הבת שלו היא בת גילי וגם היא אהבה מוזיקה כמוני", היא מספרת. "הכרתי את אחת החברות שלה כשכבר הייתי אמנית־יוצרת, וזה הדליק אותה, כי זה גם היה החלום שלה. התחברנו, כל הזמן היינו יחד, יצאנו למועדוני רוק כמו 'רוקסן', ולאט־לאט נרקם בינינו סיפור אהבה. היינו ביחד תקופה, גם אחרי שחזרתי הביתה. באיזשהו שלב ההורים שלי קראו את היומן שלי וגילו את זה. הם נכנסו להיסטריה, סיפרו להורים שלה שהיו עוד יותר היסטריים. זה היה בניינטיז, היה מאוד קשה לקבל דבר כזה באותה תקופה, ההורים לא נתנו לנו להיפגש ונפרדנו".
איך המשכת מפה?
"שתינו המשכנו הלאה, אחריה יצאתי רק עם בנים וגם היא. לא ראיתי אותה 13 שנים, ואז נפגשנו באירוע משפחתי של בת דודה שלי. היא כבר הייתה נשואה ואמא, והגיעה עם המשפחה שלה. אני באתי עם החבר שהיה לי באותה תקופה. באותו לילה קיבלתי ממנה טלפון שאנחנו חייבות להיפגש. אחרי חודשיים עזבתי את החבר שלי, היא פירקה את המשפחה שלה ועברנו לחיות יחד. עדיין היינו בארון, כי שתינו היינו בטראומה מהילדות. אחרי שבע שנים החלטתי להפסיק להסתתר, אבל היא לא הסכימה לצאת מהארון, ונפרדנו שוב".
"הפרידה מבת הזוג הייתה קשה. הייתי בת 36, רווקה זקנה מבחינת המנטליות שגדלתי בה"
איך הרגשת עם הפרידה?
"הפרידה הייתה קשה, נלקח ממני הכל. הייתה לי משפחה חדשה, גידלתי איתה את הבת שלה במשך שבע שנים, ופתאום נשארתי לבד, רק הכלב נשאר איתי. הייתי בת 36, גיל שמבחינת המנטליות שגדלתי בה זה רווקה זקנה, נכנסתי ללחץ ולא היה לי איפה לגור. לא יכולתי להיות עם אף אחת אחרת, כי לא באמת הרגשתי שאני נמשכת לנשים, רק אליה".
מה עשית?
"הסתדרתי אצל חברות, יום פה יום שם, אבל לא מצאתי פתרון לכלב, אז שמתי אותו בפנסיון לכלבים של איל בהרצליה וככה בעצם הכרנו. הזמן עבר ולא הצלחתי לשכור דירה, המחירים בתל־אביב התחילו לעלות בטירוף, ובינתיים הייתי באה כל שבוע לבקר את הכלב ולהוציא אותו לטיול. כל פעם הפרידה ממנו הייתה יותר ויותר כואבת. אחרי שלושה חודשים איל הציע לי לשכור יחידת דיור קרובה - דירה קטנה ונחמדה עם גינה. לקחתי אותה, רציתי לדומם מנועים. כשהוא הביא לי את הכלב לדירה, גיליתי שהוא פריק של מוזיקה, איש מדהים, מעצב פנים ותכשיטן. התאהבתי בו. אחרי שלוש שנים התחתנו, נכנסתי להיריון עם רואי וחשבתי שזהו זה, שיהיה לי ילד אחד.
"בגיל 45, כשגיליתי שאני בהיריון, הרגשתי שאמא שלי הגיעה לשמיים ואמרה לאלוהים: 'תן לה עוד ילד, היא לא תעבור את האבל בלי זה'"
"ההיריון של רומי קרה במקרה, בגיל 45. לא האמנתי שזה עוד יכול לקרות לי, בלי טיפולים ובלי כלום. חודש לפני שגיליתי שאני בהיריון אמא שלי נפטרה מקורונה והעולם שלי קרס. כשגיליתי שאני בהיריון הרגשתי שהיא הגיעה לשמיים ואמרה לאלוהים: 'תעשה טובה, תן לה עוד ילד, היא לא תעבור את האבל בלי זה'. אמא שלי הייתה כל העולם שלי, מגיל צעיר היא עודדה אותי ותמכה בי, אני חושבת שבזכותה הקמתי את המיזם המופלא 'יוצר נולד'".
רואי כבר מגלה נטיות מוזיקליות?
"כן, הוא כבר מוזיקאי קטן, בגיל שלוש וחצי הוא כתב טקסט כל כך בוגר ומרגש, ושר אותו לפי מנגינה שהוא המציא. לא פשוט לו לראות שאני אמא לכל כך הרבה ילדים בעבודה, כל יום הוא מבקש שאעזוב את הפרויקט, כי קשה לו".
2 צפייה בגלריה
מימין: רייצ'ל אטיאס, אורי וישניה, אדם פייגנבוים, רועי פיק ורפאל טבנקין, "החור שבגרב"
(צילום: יהודה כחלון)
בזכותכם אני פה
"יוצר נולד" התחיל לגמרי במקרה, כשאטיאס ביקרה את אחיה מוטי בבית הספר למוזיקה שבבעלותו בכפר־שמריהו. אחד המורים לא הגיע לשיעור, ומוטי ביקש ממנה להחליפו. "מעולם לא חשבתי להיות מורה, מורה זו מילה שקשה לי איתה באופן כללי, אז לא הסכמתי", היא מספרת. "לא ידעתי מה לעשות עם התלמידה, במקום שיעור גיטרה רגיל כתבנו שיר. משיעור של חצי שעה הוא התארך לשעה וחצי. אחרי שבוע אמא שלה התקשרה למוטי ואמרה שהבת שלה רוצה רק אותי. הסכמתי ללמד אותה לכתוב שירים, ומשם זה התפתח, חבר הביא חבר. כולם רצו לעבוד איתי, מוטי שיבץ אותי לסדנאות קיץ, ומשנה לשנה הביקוש גדל".
לפני ארבע שנים החל המיזם לפעול בארבעה מוקדים בתל־אביב: בית יד לבנים, מתנ"ס בבלי, מרכז ביכורי העיתים והמרכז הקהילתי ע"ש יוסי בנאי ברמת ישראל־ביצרון. "בהתחלה פחדתי שזה יהיה על חשבון הקריירה ועל חשבון השירים שלי, כי מה אני אם לא זמרת רוק?", היא תוהה. "לאט־לאט הבנתי שמדובר בשני דברים שמשלימים. בסופו של דבר המיזם הזה נותן לילדים האלה את מה שלי לא היה: חבר מוזיקלי שילמד אותם, יכשיר אותם ויעזור להם להביע את עצמם ולהגשים את החלומות שלהם. את לא מבינה כמה פניות אני מקבלת, אמהות וילדים שולחים לי סרטונים שלהם מנגנים ורוצים שאגיע גם אליהם".
מה מטרת המיזם?
"המטרה הסופית היא להביא אותם לרדיו, לטלוויזיה. אצלי הם לומדים מגיל צעיר לעמוד על במה, להשתפשף ולהתמודד עם קהל. זה לא קורה בן־רגע, הם עוברים תהליך הכנה ארוך כל השנה ומגיעים מוכנים למופע הסיום. אנחנו עושים כמה הופעות בשנה, הילדים באופוריה מזה, וגם אני. לפני שנה עליתי עם עיניים דומעות לבמה, אחרי שאמא שלי נפטרה. הייתי כבויה, לא הופעתי שנה, לא הייתה לי אנרגיה להופיע למרות שאני חיית במה. כל הזמן בכיתי, הייתי בסערת רגשות, ואז הגיע המופע של הילדים. עליתי לבמה ואמרתי להם: 'אתם מצילים אותי, אתם הכוח שלי, בזכותכם אני פה'. נתתי שני סינגלים וזה התפוצץ.
"הייתי בטוחה שלא נהיה מספיק מוכנים בגלל כל מה שעברתי, אבל יצא מופע מדהים. זה פשוט קורה לבד, כי בשירים של הילדים נמצא הלב שלהם. המיזם מאפשר להם להוציא את הרגשות שלהם, הם לומדים לכתוב ולהביע את עצמם. יש ילדים שעברו מהפכים בחיים בזכות זה - ילדים שהיו במצוקה רגשית בגלל הורים שהתגרשו, חרם וכו'. ההורים קוראים לי 'הלוחשת לילדים', ולא מעט אמרו לי: 'הצלת לי את הילד'. כולי צמרמורת מזה".
