"מתי את חוזרת?", שואלת מיקי באחד הבקרים כשאנחנו משוחחות בטלפון. "חוזרת מאיפה? הנסיעה שלנו לצפון בשבוע הבא", אני עונה. "מתי את מסיימת עם הסיבוב הזה של הפתיחה שלכם?". אני שותקת, והיא מוסיפה: "מתי נגמרת ההרפתקה ותחזרי להיות את?". "אני עדיין אני. מה זאת אומרת?", אני מנסה להצטדק. "גם עליי עוברים דברים ובחצי השנה האחרונה אני מרגישה שאת לא איתי. בשבוע שעבר, כשנפגשנו עם נועה, הרגשתי שכבר אי־אפשר לדבר כמו פעם". אני נפגעת. מרגישה ננזפת על עצם היותי אני ולא הדס של פעם, הדס המונוגמית. "אני מרגישה שאני איתך במה שאת עוברת", אני אומרת ויודעת שזה לא משנה כי מיקי מרגישה אחרת. "אני לא רוצה לפגוע, הדסי, אבל אני חייבת להיות כנה איתך. את חסרה לי".
יום אחרי הדברים קצת נשכחים. חמותה של נועה נפטרה וכולנו נפגשים בהלוויה. אני מגיעה לבד כי יואב בנסיעת עבודה בחו"ל. אני חוברת אל מיקי ורועי בקהל המתאסף. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת את רועי לאחר שמיקי סיפרה לו עלינו ולאחר שהבריז מהדאבל דייט בפאב לפני חודש. החלטתי שאגיע בחיוך לומר שלום. חיבוק ונשיקה על הלחי. רועי עדיין נראה מסויג. בחודש האחרון גם נועה סיפרה עלינו לבעלה, הראל. נראה שבגזרה שלהם הדברים עברו חלק חוץ מהשאלות הקבועות: "הם לא מפחדים להתגרש?", "איך אפשר לעשות את זה?" ו"מה עם הילדים?". נועה סיפרה שהראל מקבל את זה טוב.
לשבעה של אמא של הראל הגעתי יום אחרי. מיקי ואני לא הצלחנו לתאם מועד, והיא הגיעה כמה שעות לפניי. כשהגעתי ירד גשם, לבשתי את מעיל היוניקלו השחור של יואב שנשאר באוטו. נכנסתי, הבאתי עוגה שאפיתי והתיישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק, קרוב לנועה והראל כדי לדבר כמו שעושים בשבעה. לידי ישב חבר מהצבא ועוד בחור חייכן, חבר מהעבודה.
"החייכן התחיל איתי באופן אלגנטי, אבל עדיין היה לי ספק: אולי הוא פשוט נחמד"
התפתחה שיחת שבעה רגילה על החיים. צחקתי על המעיל שלי ואמרתי שחזרתי מתדרוך צבאי בצפון. החייכן צחק והשתהה עם העיניים שלו עליי. הייתה שם כימיה שקורית לפעמים באופן מיידי. התחילה שיחה, פלרטוט עדין שיכול להתפרש כמו נחמדות יתרה. מפה לשם השיחה התגלגלה לדרכונים פורטוגליים, והחייכן לקח את המספר שלי כדי להעביר לי שם של מישהו שמטפל בנושא. הוא התחיל איתי באופן אלגנטי, אבל עדיין היה לי ספק - אולי הוא פשוט נחמד. כשסיימתי לאכול בורקס פטריות ולשחק עם האחיינים של נועה, כמיטב טקס השבעה, נכנסתי לאוטו. בווטסאפ חיכתה לי הודעה מהחייכן. "אתה נשוי?", שאלתי. "כן", הוא ענה. "ביחסים פתוחים?", הוספתי. "לא. הלוואי שיכולתי. ואת?", הוא שאל. "אני נשואה ביחסים פתוחים, אבל לא נפגשת עם נשואים שלא".
בוקר אחרי, שיחת הבוקר בנוהל עם מיקי: "נועה דיברה איתי אתמול. היא והראל היו מוטרדים מאוד". "אל תשאלי מה קרה לי בשבעה אתמול", אמרתי תוך כדי. "שמעתי. הם ממש נלחצו מהמצב. היה ברור שקורה ביניכם משהו". "הוא התחיל איתי", אמרתי למיקי. "אני הייתי בשבעה שעתיים לפני ואף אחד לא התחיל איתי", ענתה. "הוא חבר של הראל ויש לו משפחה", הסבירה את הלחץ של הראל ונועה. "ובגלל זה לא יקרה שום דבר", השבתי תוך כדי שגלגלי המוח שלי מסתובבים. הבנתי שנועה, הראל, רועי ואולי גם מיקי חושבים שאם פתחתי את היחסים, איבדתי את כל הערכים שלי והפכתי לטורפת גברים שלא רואה בעיניים. "תשמעי, אני לא יודעת מה היה שם. אני מנסה להקשיב לשתיכן, אבל זה מתחבר לי גם עם זה שרועי אמר לי שנתת לו נשיקה בצוואר בהלוויה. אני בטוחה שלא הייתה לך כוונה, אבל זה מרגיש שמשהו במה שאת משדרת לא מתאים". הייתי בהלם. הרגשתי בסיפור קפקאי. חובת ההוכחה עליי שאין לי כוונות זדון. "את יודעת, זה שפתחתי את היחסים לא אומר שאיבדתי את המוסר שלי", אמרתי. "את צודקת", סיכמה והיה לי ברור שהיא יודעת שזה כך, אבל מרגישה אחרת. "פשוט לוקח זמן להיפרד מהדס של פעם". "אז תאכלי בורקס", אמרתי וניתקתי את השיחה.
>> לפרק הקודם: כשהחברה הכי טובה שלי התאהבה בשניים
