באמצע הנפילה, כשעדיין התעופפתי באוויר, חשבתי לעצמי - אוהו, זה לא בסדר. וזהו. זה מה שעבר לי בראש. החיים שלי לא חלפו לנגד עיניי, הזמן לא עצר מלכת. זה קרה, וראיתי את זה קורה. הבנתי שאני בתאונה. שנייה לפני כן רכבתי כרגיל על האופניים כשהבן שלי יושב בכיסא שלו מאחור, הכול היה סבבה, הכביש היה פנוי והרמזור היה ירוק, אלא שאז קורקינט חשמלי טס לתוך הצומת ברמזור אדום ונאלצתי לדפוק את הברקס של החיים שלי. לצערי, האופניים שלי נבהלו אפילו יותר ממני והחליטו שהם לא מעוניינים לשתף פעולה, עשו שמיניות עם הגלגל הקדמי ושלחו אותי ואת הילד להתנשק עם הקרקע. בום. נמרחנו על הכביש. בזווית העין ראיתי את הבחור על הקורקינט דוהר משם ונעלם. עברה שנייה. עברו שתי שניות. ואז התפקסתי. קמתי וגררתי את הבן שלי למדרכה. אנשים רצו אלינו. מישהו הרים את האופניים שלי והשעין אותם על עץ. התכופפתי אל הילד ושאלתי, "קיבלת מכה?" והוא בכה ואמר, "לא יודע, אולי קצת בכף היד", והראה לי אותה. היא הייתה מאובקת, אבל עבדה. הורדתי לשנינו את הקסדות. מישהו שאל אם צריך להזמין אמבולנס. אמרתי שהכול בסדר. הבן שלי קם על רגליו. כולם התפזרו. נשארנו שם לבד. ואז בבת אחת הרגל שלי כאבה, ובשרוול של החולצה שלי ראיתי כתם דם. הילד נבהל. אמרתי לו שזה שטויות. לקחתי את האופניים ביד והלכנו הביתה ברגל.
בערב שכבתי במיטה עם שקית של קרח על הרגל ותחבושת על המרפק וחשבתי על מר קורקינט. מה איתו באמת? גם אצלו הכול בסדר? הוא בכלל שם לב שהתרסקתי עם הילד שלי על הכביש בגלל שהוא כל כך מיהר? מעניין מה היה כל כך דחוף. הימור שלי - הוא רצה להספיק לעבור באדום גם ברמזור הבא. חס וחלילה שלא יעבור בירוק, כל המהות שלו תתנפץ, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ואולי הוא בסך הכול בחור בסדר, תמיד נחמד לכולם, קיבל ממוצע של 80 בבגרויות ומעביר זקנות את הכביש ב־200 קמ"ש על הקורקינט. ככה תופס אותן בצווארון ו"יאללה, גברת, לאן את צריכה? לקצה השני של מעבר החציה? הופ! שיהיה יום טוב, קומי ותסדרי את השיער". איזה איש. מי אני שאכעס על מר נסיך על גלגלים? אני צריכה להתנצל בפניו על זה שנדחפתי לקשר האינטימי שלו עם הצומת. באמת סליחה. אני אחשוב איך לשפר את עצמי, מבטיחה.
בתכלס יצאנו מזה בנס. הילד למעשה נפל עליי ואני ספגתי את החבטה. אחלה. אני כאן בשבילך, כפרה. כמה ימים אחר כך הנפיחות ירדה והפצע הגליד וזה נגמר. אבל באמת נגמר. הודעתי לילדים שאני לא לוקחת אותם יותר על האופניים שלי. מעכשיו נזחל עם האוטו בפקקים. נכנעתי באופן רשמי לטרור הקורקינטים. בהתחלה עוד הייתה תקווה שמשהו ישתנה ושיעיפו את הכלים האיומים האלה מהחיים שלנו, אבל במקום זה העדיפו לתת להם להתרבות תוך כדי שהוציאו להם כל מיני חוקים שאף אחד לא אוכף. פעם שוטר אמר לי שאסור להם לרדוף אחרי קורקינטים מחשש שהרוכבים ייבהלו ויסכנו את עצמם. פנטסטי. אז קורקינטים נוסעים באדום, ואופניים חשמליים גם הם נוסעים באדום, ואז מכוניות מצטרפות לחגיגה ומפה לשם אפילו אוטובוסים נוסעים באדום. ומה קורה בינתיים ברמזור ירוק? כלום. אף אחד לא נוסע. כולם בטלפון. ככה כל יום, כל הזמן. וכולם מתעקשים שיהיה בסדר. כי מלבד לקוות, אין לנו יותר מדי מה לעשות. זו שגרה. זו תרבות. זו המציאות. נדמה שהדרך היחידה למנוע מנסיכי ארצנו לטוס ברמזור אדום היא לבטל את המצאת הגלגל. או לכל הפחות את הצבעים של הרמזורים. או את הצמתים. והכבישים. והמדרכות. אבל בעיקר את הגלגלים.
פורסם לראשונה: 23:19, 07.11.24
