"עד שהספר 'מה קרה להגר באילת' קיבל רשות מהוועדה להיות מוגש, בכלל לא האמנתי באפשרות שאזכה בפרס ספיר לספרות, כי הוא חריג מאוד בנוף הספרותי", מספרת הסופרת עופרה עופר אורן בת ה-73. "דקל שי־שחורי, עורכת מחלקת המקור בהוצאת 'כנרת זמורה דביר', כתבה מכתב מפורט ומנומק לוועדה למה הספר ראוי להיות מועמד, וביום שהם הסכימו התחלתי להאמין, אם כי ברגשות מעורבים. מצד אחד האמנתי שיש לו סיכוי, ומצד שני זה היה טו גוד טו בי טרו. אמרתי שאם הספר ייכנס לרשימת המועמדים הארוכה, זה מספיק לי. כשהוא נכנס לרשימת ה־12 נורא רציתי להיכנס לרשימה הקצרה, וכשהוא נכנס גם אליה, החמדנות גדלה, אבל פחדתי להאמין כי לא רציתי להתאכזב".
איך הרגשת כשהכריזו עלייך?
"קפאתי על מקומי, לא כל כך ידעתי איך להגיב, עד שבן זוגי נישק אותי והעיר אותי כמו את היפהפייה הנרדמת. קיבלתי עצה מנעה ידלין, זוכת פרס ספיר ב־2013, שראיינה אותי לקראת הפרס ואמרה לי 'תתלבשי יפה'. נעתרתי ובאתי בשמלה שמבחינתי היא גרנדיוזית, ואם לא הייתי זוכה הייתי מרגישה איתה קצת במבוכה. אני מוצפת בכל כך הרבה אהדה, הזדהות ופרגון, שאני ממש לא יודעת את נפשי מרוב התרגשות".
אז מה קרה להגר באילת?
"המון דברים קרו לה. הספר נפרס על פני 30 שנה, מ־1969 עד 1999. הוא מתחיל באונס קבוצתי של צעירה בשם הגר, שנקלעה לחוף הים באילת וחיילים מהבסיס הסמוך עטים עליה. חניכים בקורס חובלים שהגיעו מהים ראו את ההתרחשות המזעזעת ועצרו את הזוועה. זה אירוע שקרה באמת. אריק, בן זוגי, שהיה בקורס חובלים, היה עד לו. הרבה מאוד שנים הסיפור הזה טרד את מנוחתי, וכשאירע האונס הקבוצתי של הצעירה הבריטית באיה־נאפה בקפריסין, הרגשתי שהגיע הזמן להיכנס פנימה, להיות הגר, להבין מה עבר עליה ולאן האירוע הזה הוביל אותה".
עד כמה הגר זו את?
"היא קצת אני, חלק ממה שעבר עליה עבר גם עליי, אבל הרוב זה לא אני. לא עברתי אונס קבוצתי, אבל בנעוריי עברתי תקיפות מיניות בתוך המשפחה על ידי אבי, שהיה מפקד טייסת".
"פעם אבי ראה תוכנית דוקומנטרית על נפגעות תקיפה מינית ושאל אותי, 'רציתי להבין עד כמה פגעתי בך, כמה הרסתי לך את החיים?'. סירבתי לנהל איתו את השיחות האלה בצורה אגבית כל כך"
באיזה גיל זה התחיל?
"נדמה לי שמאז ומתמיד, ואני גם לא זוכרת בדיוק מתי זה הפסיק. יש דברים שאני לא זוכרת עד הסוף למרות שיש לי ראיות לקיומם, אבל מה שאני זוכרת מספיק גרוע. אף פעם לא הסתרתי את זה. דיברתי על זה עוד הרבה לפני שזה נעשה מקובל ושגרתי, תמיד ראיתי בזה שליחות".
יצא לך להתעמת איתו על הנושא?
"כן, לפני 20 שנה. זה קרה כשכתבתי את הספר 'שירה והירושימה' שבו יצאתי עם זה לעולם, סיפרתי לבני המשפחה והם פשוט ניתקו איתי את הקשר. אבי עצמו חלה בסרטן והלך לעולמו חודשיים לפני שהספר התפרסם, אמנם הספקנו לדבר על זה, אבל הוא מעולם לא הודה. היו לו כל מיני הסברים משונים. למשל, 'מה לעשות? התאהבתי בך'. פעם הוא שאל מה אני רוצה ממנו ו'את זוכרת שאני ניצול שואה?', והיו פעמים שהוא ביקש ממני לספר לו מה קרה, עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שהוא פשוט מתענג על הסיפורים האלה והפסקתי".
איזו מערכת יחסים שררה ביניכם עד לרגע שפתחת את הפגיעה מולו?
"על פני השטח היה קשר יוצא מהכלל, הפסאדה נשמרה בדקדקנות. חייתי על שני איים, אחד שבו זכרתי מה קרה ודיברתי על זה, למשל בטיפול פסיכולוגי, והשני - אי של התעלמות שבו היינו משפחה נהדרת, עם סעודות חג ושירים בצוותא. הוא ידע שלא שכחתי, פעם הוא ראה תוכנית דוקומנטרית על נפגעות תקיפה מינית ושאל אותי, 'רציתי להבין עד כמה פגעתי בך, כמה הרסתי לך את החיים?'. סירבתי לנהל איתו את השיחות האלה בצורה אגבית כל כך".
"כשאירע האונס הקבוצתי של הצעירה הבריטית באיה־נאפה בקפריסין, הרגשתי שהגיע הזמן להיכנס פנימה, להיות הגר, להבין מה עבר עליה ולאן האירוע הזה הוביל אותה"
ובכל זאת שמרת על שם נעורייך.
"נכון, למרות שזה קצת מוזר שאני דבקה בו לנוכח הנסיבות. כשנישאתי לבעלי השלישי, אריק אורן, פשוט צירפתי את שמו".
מי הכי חשוב לך שיקרא את הספר?
"לספר הזה יש ערך לא רק נפשי־פסיכולוגי־חברתי, אלא גם ערך ספרותי, עובדה שגם ועדת הפרס הכירה בערכו הספרותי".
מה היו נימוקי השופטים?
"אני מצטטת חלק מתוכם: 'זהו ספר בעל עוצמה נדירה שנובעת הן מתכניו והן משליטתו באמצעי המבע הספרותי. זהו מחזור של 336 סונטות המתכנס לכדי רומן, ששוזר ביד אמן סיפור שראשיתו התעללות מינית מבית והמשכו מסע חיים אכזרי ופלאי. זהו ספר מכאיב, עוצר נשימה וחכם, ששואב את הקוראים ומאתגר תבניות סיפוריות מקובלות בספרות העברית'".
3 צפייה בגלריה
עם מנכ"ל מפעל הפיס עו"ד בנימין דרייפוס ויו"ר מפעל הפיס רו"ח אביגדור יצחקי
(צילום: סיון פרג' )
איך נולד הרעיון לכתוב ספר באמצעות סונטות?
"התחלתי לכתוב את הספר כפרוזה, וזה לא הצליח לי, הרגשתי שזה יוצא קצת בנאלי. באותה תקופה הייתי שקועה בתרגום הסונטות של שקספיר, ומאחר שהייתי מיודדת מאוד עם הצורה השירית, שיש בה משקל וחריזה, ניסיתי לכתוב כך את הספר והבנתי שזה הכיוון".
"בעקבות 7 באוקטובר חזרתי לספר 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. החיפוש אחר פשר חשוב תמיד ויכול להיות משמעותי במיוחד בעתות משבר: לא לנסות להבין את הסיבה לכאב, אלא איך להתמודד איתו".
איך הגעת לכתיבה?
"תמיד כתבתי. הייתי כתבת צעירה של 'מעריב לנוער' ולמדתי באוניברסיטה ספרות אנגלית ותיאטרון. פרסמתי עד כה 11 ספרים, מהם תשעה ספרי פרוזה וספר שירה אחד, ערכתי ספרי מקור, פרוזה ועיון, ותרגמתי מאנגלית כ־50 ספרים. עד לפני שמונה שנים עבדתי גם כמורה לאנגלית, וכשנולד נכדי הראשון יצאתי לפנסיה כי רציתי להיות זמינה לו".
ולמה החלטת לפתוח את הבלוג?
"בעבר כתבתי טור ב־xnet, ועורך האתר, אילן יצחייק, הציע לי לפתוח בלוג למרות שהוא מתכחש לאחריותו. בהתחלה לא הבנתי למה אני צריכה את זה, אבל השתכנעתי וכתבתי, ואז הבנתי כמה הייתי זקוקה לזה. כל החיים רציתי לספר לאנשים על הספרים שאני קוראת, ופתאום מצאתי את הפלטפורמה לכך".
זכית בפרס נאה של 180 אלף שקל. כבר חשבת מה תעשי איתו?
"אני חייבת להודות שהכסף פחות משמעותי לי, כי יש לי איש נהדר שחוסך ממני את כל החששות הכלכליים. נעים לקבל סכום כזה, אבל זה לא ישנה לי את החיים. אני עוד לא יודעת מה נעשה עם הכסף. הנכד שלי שאל אם אקנה לו הרבה מתנות, אז אולי נלך בכיוון הזה. בכל מקרה, נקדיש חלק מהכסף לעזרה לאנשים אחרים שזקוקים לכך".
לאן את חולמת שהספר יגיע?
"חלק מהפרס הוא תרגום לשפה הערבית ולשפה נוספת לבחירתי. לפני כמה חודשים פנתה אליי המתרגמת הנפלאה ניבה כספי, שחיה באוסטרליה, בבקשה לתרגם את הספר לאנגלית, ואמרתי - למה לא? היא התחילה את התרגום בהתנדבות, ועכשיו יש גם תקציב לזה. היא תרגמה כבר שליש מהספר והתרגום שלה פשוט נפלא. מה יקרה עם זה ולאן הספר יגיע? אני באמת לא יודעת, נותר רק לקוות שהוא יגיע לכמה שיותר לבבות בארץ ובעולם".
