"היה זה יומה הראשון של רינה בלונדון. הצעירה חטובת הגו שהייתה עדיין יגעה מן המסע הארוך ברכבת מפאריס, ידעה כי נכונה לה בלונדון פגישה עם האדם ששיחק תפקיד מכריע בחייה, אדם לו הייתה חייבת הרבה – ליתר דיוק, את כל חייה – אדם לו ביקשה להודות אישית מאז שיחרר אותה בעזרת צבאותיו ממחנה ההשמדה הנאצי בברגן בלזן", כך כתבה עיתונאית "לאשה" שליוותה את רינה וייס בלונדון.
וייס, ילידת צ'כיה, הייתה אז בת 19 וסגנית מלכת היופי. היא יצאה ללונדון לייצג את את ישראל בתחרות מיס עולם. ביוזמת העיתון "הדיילי מייל" היא נפגשה עם רג'ינאלד הארדינג, "אחד ממפקדי הצבא הבריטי הגבוהים והפעילים ביותר", כפי שהוגדר ב"לאשה".
וייס ואמה נסעו לקולצ'סטר, לבית הגנרל, שם פגשו אותו ואת בנות משפחתו. "הגנרל המתין לה בטרקלינו", דווח. "היא (וייס) השתדלה לעצור בעד רגשותיה... לבטח בכתה בלבה פנימה". בכתבה סופר על האירוח הנעים ועל כך שהנוכחים הניחו לווייס ולגנרל לדבר ביחידות. "בנוכחותנו ניאות הגנרל לשוחח על כל נושא פרט לבלזן", סיפרה העיתונאית (ששמה לא צוין). "'זו הייתה החוויה האיומה ביותר בחיי', אמר לי... 'זה היה מבצר של רפאים בהגיעי לשם". הגנרל העדיף לשוחח על התקופה שבה שירת בישראל, בסוף שנות ה־30, ועל תקוותיו לחזור ולבקר בארץ. "מרת הארדינג הייתה טרודה במלאכת האירוח", נכתב, "היא לא גילתה אף שמץ של קנאה שעה שרינה נשקה לגנרל, כשם שהבטיחה לעשות בעודה בישראל".
בתחרות עצמה זכתה וייס בתואר סגנית שנייה למיס עולם. במקום הראשון זכתה נציגת גרמניה. התקשורת דחקה בהן להצטלם מתנשקות, אך וייס סירבה. "מובן מאליו שאין לי סיבה לאהוב את הגרמנים", אמרה, "אך אין לי כל טינה אישית כלפי נציגת גרמניה".
בריאיון ל"לאשה", כמה חודשים קודם לכן, סיפרה וייס זיכרונות מימי המלחמה: "בדרך מסענו אל המחנה זכור לי מומנט איום שחוששתני שלעולם לא אהיה מסוגלת לשכחו: עברנו ליד מגרש גדול וחרוש, שעשן קל התאבק מתוך אדמתו. שמעתי קולות בכי חרישים ואנחות חנוקות הבאות כאילו ממרחקים. ריח של שיער שרוף עמד באוויר. לאחר מכן סופר לנו כי באותו מקום נורו מאות יהודים, לאחר שחפרו את קברותיהם בעצם ידיהם. חלק מהאנשים היו עדיין חיים, בהכרה מלאה. זעקותיהם בקעו ממש מתוך האדמה. הגרמנים שלחו אש בשדה כדי להמיתם בחנק. כיום, כאשר אני חשה בריח שיער חרוך - עוברת בי צמרמורת".
ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע ציטטה קטע זה בעבודת הדוקטורט שלה, שעסקה בייצוג של נשים בשואה בשיח הציבורי בשנות ה־50. גבע ציינה שפרסום סיפור כזה באותה תקופה היה נדיר. לדבריה, הבלטתו המחישה את כוחו של כור ההיתוך ואת העובדה ש"לאשה" ראה עצמו כמשתתף בעיצוב הזהות הישראלית.
- כל שערי "לאשה" מאז 1947 זמינים באתר החדש: laishacovers.ynet.co.il
