שבועיים לפני שעלתה עינת שרוף לשיר במחזמר "האמיני יום יבוא", משהו קרה לגרון שלה. הרופא המומחה אבחן דימום באחד ממיתרי הקול, וגזר עליה שתיקה של שבוע.
חוויה מעניינת, לא?
"כן. התבוננתי על כל העולם קצת אחרת. תחשבי שאת מסתובבת בעולם עם פלסטר על הפה. היום אני שומרת על הגרון. מאחורי הקלעים אני לא מדברת".
אלה ימים מרגשים ומאתגרים עבור שרוף (61), שיזמה את המחזמר "האמיני יום יבוא" לפני שלוש שנים, המבוסס על חייה של יפה ירקוני, וכעת רואה את החלום שלה מתגשם – המחזמר עלה בתיאטרון הבימה (בבימוי אלדר גרויסמן). מצד שני, המלחמה כל הזמן בבית והלב שלה במצב רגיש. הטלוויזיה בבית שלה ושל בן זוגה, תמיר הרפז, כל הזמן פתוחה על חדשות, וכשהם לא מתעדכנים במצב הם נוסעים להופיע מול תושבים מפונים.
שרוף נכנסת לנעליים של ירקוני
(צילום: איתן טל)
מכל הזמרות בארץ, למה יפה ירקוני?
"יפה הייתה קווקזית במוצאה והמשפחה שלה מגבעתיים. היה להם את 'קפה צליל' והיא הייתה רוקדת שם. היא הייתה עולה לבמה עם בגדים מיוחדים וגם שרה ומציגה ומספרת בדיחות ומחזקת את הקהל, ולזה אני מאוד מתחברת. אני עולה לבמה כדי לשמח אנשים. שנים שואלים אותי, 'למה את לא שרה שירים שלך?', ואני אומרת, 'אלה שירים שלי כולם'. אני שרה שירים שמחברים אותי. כשאני שרה היום 'לא תנצחו אותי', יש לי דמעות בעיניים".
שרוף פנתה לגיא מרוז, שלקח את הרעיון הראשוני שלה, התיישב לתחקיר וכתב מחזמר יפהפה, שבו מגלמת גילה אלמגור את יפה ירקוני הבוגרת. את דמותה של יפה הצעירה משחקת אילי עלמני. שרוף עצמה, לסירוגין עם גלית גיאת, משחקת את יפה בתקופה שלה כ"זמרת המלחמות" (ההצגות הקרובות בכיכובה עולות ב־11-14 במרץ).
זו תקופה מורכבת לעמוד על במה ולשיר שירי מלחמה.
"יש קטע בהצגה שחיים גורי (שמגלם טל קלאי) מביא ליפה את השיר 'באב אל וואד'. היא לא רצתה לשיר אותו, והוא הסביר לה שהיא צריכה לשיר בשביל הצבא והמדינה. לימים השיר הזה הפך להמנון. היא אמרה: 'אני משמחת את העם', וזה גם המשפט שלי".
מאז פרוץ המלחמה הופיעה שרוף אינספור פעמים בהתנדבות מול כל מי שהתקשר וביקש שתגיע. "בערב שלפני ה־7 באוקטובר היינו בחתונה של חברים טובים, רקדתי ולא רציתי לחזור הביתה, ותמיר שאל, 'נו מה יהיה? את בת 15?'. היום, כשאני מדמיינת את השעה האחרונה בחתונה הזו, חצות, אני חושבת איך כשאנחנו צחקנו ושרנו, מחבלי החמאס היו בשיא ההתארגנות שלהם, העלו נשק למכוניות וצבעו את עצמם. עד היום אני לא מפסיקה לחשוב על זה. באותו בוקר שבת, כשראיתי את הטויוטה בשדרות, הבנתי שמה שהיה כבר לא יהיה. זה גמר אותי".
תמיר ואת ירדתם מיד להופיע בדרום.
"כמה שבועות לפני 7 באוקטובר הופעתי בקיבוץ בארי. לפני ההופעה עוד נכנסתי לחדר האוכל ואפילו עזרתי להכניס כלים למדיח. יומיים אחרי השבת השחורה תמיר קיבל שיחה ממישהי מבארי, שאמרה, 'אנחנו במלון בים המלח ורוצים שעינת תבוא'. אמרתי, ברור! ומיד התארגנו, עלינו על האוטו ונסענו אליהם. ראיתי אנשים לבנים וחיוורים. כל שמחת החיים שלי הפכה למועקה ולחנק. מדי פעם מישהו ניגש, 'את זוכרת שאשתי עלתה איתך לשיר? היא נרצחה'. בהתחלה לא הצלחתי לשיר. הרגשתי שזו זכות עבורי לתת יד ולחבק ולהיות איתם".
מה נותן לך כוח?
"זה אופי להיות אופטימית, ואני אופטימית מרגעים קטנים. השבוע הופענו בפני מפונים מברעם וקריית־שמונה ששוהים בטבריה. רציתי לדעת איך הם עוברים את זה. ישבנו בלובי חצי שעה לפני ההופעה ודיברנו. העצב מלווה אותי כל יום. אין יום שאני לא מתפללת שהחטופים יחזרו ושהחיילים יחזרו בשלום. אני אופטימית כי אני יודעת שאנשים יחיו כאן ביחד הכי טוב שאפשר. כמו שיפה ירקוני הייתה אומרת, 'האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך'".
הריאיון המלא עם עינת שרוף מתפרסם בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
- תודה לרותי סוויסה ירקוני על הפריטים מהאוסף הפרטי של יפה ירקוני
