ערב שבת אחד ישבה לאה מסלו בארוחה עם חבריה. כשסיפרה על אחת מהשותפים שלה לדירה, התעוררה שיחה קולחת. "כל אחד סיפר על השותפים שהיו לו", היא נזכרת. "הבנתי שזה נושא שנוגע להרבה אנשים. כשחושבים על זה, זו סיטואציה הזויה שאנחנו גרים עם אנשים שאנחנו לא מכירים באותו בית".
היא חיפשה ספרים על הנושא ולא מצאה. "חיפשתי פוסטים עם סיפורים על שותפים בפייסבוק, והייתי בשוֹק. כשהקראתי כמה מהם לבן זוגי, שמתי לב שזה תופס גם אותו".
כך הבינה שיש כאן בסיס לפרויקט גמר במסגרת לימודיה במגמת תקשורת חזותית בבצלאל. היא עצמה אמנם גרה בחמש דירות שותפים, החל מגיל 21, אבל התמזל מזלה ולא היו לה סיפורים הזויים שחורגים מוויכוח על כלים בכיור. לכן פרסמה קול קורא בפייסבוק ובו ביקשה לשמוע סיפורים מטורפים מדירות שכורות. "קיבלתי יותר מ־1,000 תגובות לפוסט ועוד 200 הודעות בפרטי", היא נזכרת, "לקח לי שבוע לעבור על כולן".
"מישהי סיפרה שהשותף שלה היה אובססיבי לרכב שלו. הוא התקין מצלמה בחזית הבניין, ובמשך 24 שעות ביממה תצפת עליו דרך הטלוויזיה"
מה כתבו לך?
"'השותפה שלי גידלה נחש בבית. מכל החיות הקיימות, זה מה שהיא בחרה כחיית מחמד. הבנתי שהבית כבר לגמרי לא מקום בטוח, כשהיא החזיקה עכברים בכלוב במטבח, כדי שיהיה לנחש מה לאכול'".
משעשע.
"מישהי אחרת כתבה: 'השותף שלי היה אובססיבי לרכב שלו בקטע קיצוני. התחלתי לחשוד כשראיתי אותו קורא ספר הדרכה לנהגים, ומשם זה רק הלך והידרדר: הוא קנה מצלמה והתקין אותה בחזית הבניין כדי לוודא שלא שורטים לו את המכונית, ובמשך 24 שעות ביממה הוא היה יושב מול מוקד הבקרה שלו - הטלוויזיה (שהייתה של שנינו) ופשוט בוהה בה כמו תצפיתן ששומר על הגבול בצבא".
"הייתה מישהי שסיפרה: 'יום אחד נשרפה הנורה בשירותים שלנו. לא היה לי זמן לקנות חדשה, אז ביקשתי מהשותף שיקנה. כנראה שזו הייתה בקשה מוגזמת מצידי, כי אחרי זה, בכל פעם שהוא סיים להשתמש בשירותים הוא היה מנתק את הנורה ולוקח אותה לחדר שלו'".
לא חשדת שאולי כמה מהסיפורים מומצאים?
"לא, אם מישהו רוצה לשתף בסיפור, כנראה שזה באמת קרה. זה יותר מדי מאמץ להמציא סיפור כזה".
את הסיפורים שאספה הפכה לאיורים ממגזרות נייר, ובעקבות התגובות לתערוכת הגמר איגדה אותם לספר בשם "בנסיבות משמחות". כעת היא מנסה להוציאו לאור באמצעות מימון המונים באתר הדסטארט (עד 2 ביוני).
מסלו (28), מאיירת ומעצבת מיתוג, מתגוררת בירושלים. היא בת למשפחה דתית ויש לה חמישה אחים ואחיות. היא נולדה בוושינגטון, וכשהייתה בת שלוש עלתה המשפחה ארצה, לקיבוץ כפר־עציון שממנו עברו למושב בית־גמליאל, שם הקימו הוריה משק: "הם מגדלים כבשים, עיזים, תרנגולות, טווסים, פסיונים", היא מספרת. "המשפחה שלי אוכלת ביצים מהלול, ירקות מהגינה, דבש מהכוורת ושמן זית ממטע הזיתים".
בילדותה הייתה שחיינית מקצועית וזכתה באליפויות ארציות. אחרי שירות צבאי כספורטאית מצטיינת נרשמה למכינה לאמנות, שבה למדה ליצור במגזרות בריסטול - והתלהבה. "את מתחילה לגזור ונוצר משהו שהוא לא בהכרח מה שתכננת", היא משתפת. "העובדה שאי־אפשר לחזור אחורה נותנת תחושת חופש, ותוצאות מפתיעות. יש קסם בראשוניות. כשאת מוותרת על שליטה, נוצרות צורות מעניינות".
מתוך הספר: "גרתי עם שותף למל״מ - לא מועיל, לא מזיק. בסוף החוזה שלו סגרנו בינינו התחשבנויות חשמל, מים, ארנונה, הדברים הרגילים. ואז הוא הכניס לרשימה את מספר קוביות נייר הטואלט שכל שותף השתמש בהן במהלך השנה"
לתיק העבודות שהגישה כדי להתקבל לבצלאל יצרה ספר פופ־אפ (תלת־ממדי), שבו כיכבו חיות המשק של אביה. בגיל 23 החלה ללמוד, ובשנה השלישית חזרה למגזרות הנייר, בקורס שבו יצרה פוסטרים לסרטיו של הבמאי האהוב עליה, מישל גונדרי. בסמסטר שאחרי כן איירה ספר ילדים שזכה בפרס על שם קרול מנהיים ובשנה הרביעית יצרה משחק מחשב שנבנה ממגזרות נייר.
למה קראת לספר שלך "בנסיבות משמחות"?
"זה משפט גנרי שהרבה אנשים כותבים ברשתות החברתיות כשהם עוזבים דירת שותפים ומחפשים מחליף. זה סוג של 'כדאי לכם לגור פה', אבל לא בהכרח אומר שהדברים נגמרו בטוב בדירה...".
כשקיבלת סיפורים בפייסבוק, איך בחרת מה לאייר - לפי איכות הסיפור או לפי איך שדמיינת אותו ויזואלית?
"שניהם יחד. קודם חילקתי את הסיפורים לקטגוריות, ואז בתוך כל קטגוריה מחקתי סיפורים דומים זה לזה, ומתוכם בחרתי את 28 הסיפורים המצחיקים ביותר והאיוריים ביותר".
בנושא הניקיון, היא מספרת, הגיעו הכי הרבה סיפורים. קטגוריות נוספות בספר עוסקות בשותפים שמשתלטים על הרכוש של השותפים האחרים, שלא חולקים שום דבר, שמצרפים דיירים נוספים ועוד.
הפכת את כל הדמויות בספר לחיות - קרנף, פיל, צב. למה?
"גם כי הייתי רגילה לאייר חיות וגם כי דירות שותפים זה כמו ג'ונגל. אי־אפשר לצפות מה יקרה. כשאת נכנסת לדירה, יכול להיות שתפגשי חיות מכל הסוגים. לכל חיה יש את התכונות שלה, ובכל זאת, כל חיה יכולה להפתיע אותך ולהיות משהו קצת אחר. זו גם דרך להשאיר את תורמי הסיפורים אנונימיים, כפי שרובם ביקשו".
איך התאמת חיה לסיפור?
"קרה שבחרתי חיה לפי האופי שלה: לסיפור על השותף שזרק שקיות אשפה מהחלון בחרתי לאייר עצלן; לסיפור שקשור לחושך בחרתי ינשוף, והיו גם חיות שלא קשורות לסיפור. עיצבתי את כל החיות כך שיהיו דומות לאנשים: כולן עומדות על שתי רגליים ועושות תנועות של בני אדם".
בנית כל פרק בצבעוניות אחרת. יש לזה משמעות?
"לרובם כן. את הפרק שנקרא חינוך חובה בניתי באדום, שחור ולבן, שהתחברו למשטרים דיקטטוריים. בפרק אקונומיקה, שעוסק בניקיון, בחרתי בצבעוניות עזה כדי להמחיש את הבלגן שקורה בדירות".
אהבתי את משפט הפתיחה של הספר, פרפרזה על הפתיח המפורסם של "אנה קרנינה": "כל השותפים הטובים דומים זה לזה, אך כל השותפים הנוראים, נוראיים בדרכם שלהם".
"זו הברקה של בן זוגי, דין גרין, שגם נתן את כל השמות לפרקי הספר".
מה המסקנות שלך בנוגע לבחירת שותפים? איך יוצרים אווירה טובה בדירה שכורה?
"חלוקת חלל עם אנשים זרים היא דבר לא קל. כל אחד מגיע עם ההרגלים שלו, ולא מובטח לנו שזה יהיה כיפי ומצחיק כמו בסדרה 'חברים' ושנישאר חברים בעתיד. השותף הטוב ביותר הוא זה שנמצא בדירה כמה שפחות. ואני ממליצה לקבוע חוקים ברורים לפני כניסה לדירה, כדי שלא יהיו הפתעות".
