תמונה מהאלבום של ציפי פינס, מנכ"לית ומנהלת אמנותית של תיאטרון בית ליסין:
"התמונה צולמה במרפסת הבית שגרנו בו ברמת־השרון. גיא היה אז בן שנה וקצת. הוא היה ילד טוב וישן לילה שלם מרגע שנולד. בגיל ארבע הבאנו לו בייביסיטר שתשמור עליו כשאנחנו יוצאים. הוא אמר לי, 'אני לא צריך מישהו שישמור עליי'. מאז הוא נשאר לבד. אבל אני ארגיע, לא יצאנו הרבה. לא היו הרבה מקומות בילוי אז ברמת־השרון.
הפכתי לאמא בגיל 20, צעירה שלא הספיקה לעשות כלום בחיים. לא ידעתי מה אעשה עם עצמי ולא הייתי מסוגלת לשבת בבית - חודשיים אחרי הלידה כבר חיפשתי עבודה. התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין כמעבירת דירות בטאבו. במבט לאחור, מזל שנולד לי ילד בגיל צעיר. כשאת צעירה, יש לך כוח ואת מגדלת ילד בלי מאמץ. זה פינה אותי בהמשך לעשות דברים שאני אוהבת, כמו תיאטרון. אני גם לא מצטערת שאין לגיא אחים, הוא היה כל עולמי. אמנות זה כל מה שרציתי לעשות, והיו לי המשפחה הקטנה שלי והמקצוע האהוב עליי בעולם.
אחרי הגירושים גידלתי את גיא לבד. סיימתי לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב והתחלתי בעשייה בשדה התיאטרון. גיא היה בא איתי הרבה לעבודה ונכנס אל מאחורי הקלעים. זה השפיע עליו. כשהוא ראה בטלוויזיה את 'אני קלאודיוס' הוא החליט שהוא רוצה להיות קיסר. הוא היה לובש סדין ושם על הראש זר עלי דפנה. אני לא יודעת מאיפה היה לו. הבת של השכנים הייתה משחקת את הקיסרית. בגיל עשר הוא ביקש שנקנה לו מילון לטיני ולמד את השפה.
סביב גיל עשר הוא התחיל לשחק באופן מקצועי. מפיקה ראתה אותו ואמרה, 'למה שלא נעשה לו אודישן?'. משם זה רץ והוא קיבל עוד תפקידים. הוא נהנה להיות שחקן, לנסוע בוואן עם השחקנים להצגות. יש המון קסם בחיי התיאטרון, וזו הייתה האווירה בבית. חשבתי שכשיגדל הוא ימשיך בזה, כמו שבנים של רופאים הופכים לרופאים. הוא לא הפך לשחקן, אבל בחר תחום לא מאוד רחוק ממה שאני עושה".
