אושרה טייך (42), מזכירה רפואית מקריית־מוצקין, עמדה לעבור דירה לפני שנתיים עם בעלה ובנה. במהלך האריזות הבחינה בקופסה שנדדה איתה עוד מבית הוריה. "כשפתחתי אותה, לראשונה אחרי שנים, הופתעתי לגלות בה מכתבי פרידה שכתבו לי חברים מהצבא כשהשתחררתי. מכולם נגע בי במיוחד מכתב ממי שהייתה החברה הכי טובה שלי בבסיס. מרגע שאני והיא נפגשנו, נהיינו החברות הכי טובות. בגלל שזה היה בסיס סגור, היינו קרוב לשנתיים בלתי נפרדות. היא השתחררה זמן קצר אחריי ובהתחלה עוד שמרנו על קשר, אבל אני גרתי בצפון והיא במרכז, והקשר התחיל להתמסמס עד שנותק לחלוטין".
לדברי טייך, המכתב של אותה חברה היה כל כך מרגש, שהיא מיד הוצפה בזיכרונות נעימים. היא הסתקרנה לדעת מה קורה עם אותה חברה היום וחשבה כמה נחמד יהיה אם ייפגשו שוב. אלא שהייתה לה בעיה אחת: היא לא ידעה איך לאתר אותה. "ניסיתי כמובן למצוא אותה דרך 144, דרך פייסבוק ואינסטגרם", היא אומרת, "אבל ללא הצלחה. שיערתי שבטח כמוני, גם היא התחתנה והחליפה שם משפחה".
המחשבות על אותה חברה לא הרפו, עד שבסופו של דבר החליטה לכתוב פוסט עזרה בקבוצת הפייסבוק "קלוז'ר" (קבוצה שהוקמה ב־2020 על ידי החוקר הפרטי סאם זיברט, ובה מתנדבים עוזרים לאתר עבור המבקשים מכרים מהעבר). "היה מאתגר למצוא אותה כי לא ידעתי את השמות של בני משפחתה וגם לא כתובת מדויקת שבה היא גרה פעם", נזכרת טייך. "אבל בסופו של דבר האנשים הנהדרים ב'קלוז'ר' הצליחו למצוא את מספר הטלפון של הוריה".
אושרה טייך: "הרגשתי שהיא לא מעוניינת להיות בקשר. שאלתי אותה מה קורה איתה והיא ענתה תשובות קצרות וענייניות. בקושי שאלה מה קורה איתי"
והתקשרת.
"כן. אבא שלה ענה. אחרי שהצגתי את עצמי וסיפרתי לו במה מדובר, הוא אמר שהיא אכן התחתנה מזמן והחליפה שם משפחה. הוא הבטיח שימסור לה את הודעתי ואת מספר הטלפון שלי. חיכיתי כולי בהתרגשות לשיחה ממנה, אבל חלפו ימים, שבועות, והיא לא התקשרה. החלטתי להתקשר שוב להורים שלה. חשבתי שאולי אבא שלה שכח למסור לה את ההודעה או לא כתב נכון את הפרטים. אבא שלה שוב ענה, אמר שהוא מסר לה, אבל שימסור לה שוב. כמה ימים אחרי זה היא באמת התקשרה, אבל השיחה ממש לא התנהלה כמו שדמיינתי".
למה?
"כי הרגשתי שהיא לא מעוניינת להיות בקשר. בניגוד אליי, היא לא נשמעה נלהבת בכלל. שאלתי אותה מה קורה איתה, והיא ענתה תשובות קצרות וענייניות. בקושי שאלה מה קורה איתי. זו הייתה שיחה קצרה שבסופה סיכמנו שנמשיך להיות בקשר בפייסבוק. הצעתי לה חברות, היא אישרה, ואז כתבתי לה שם הודעה שאשמח מאוד שניפגש".
ונפגשתן?
"הצעתי כמה פעמים אפשרויות למפגש, היא תמיד השיבה שתבדוק מתי יש לה זמן ותעדכן, אבל אף פעם לא עדכנה, עד שהפסקתי להציע. הבנתי שהיא כנראה לא רוצה בזה, או לא רוצה בזה מספיק ושאי־אפשר בכוח".
התאכזבת?
"מאוד. אמנם לא ציפיתי שנחזור שוב להיות החברות הכי טובות, אבל חשבתי שכן נזכה לראות אחת את השנייה אחרי כל השנים שעברו. העובדה שהשקעתי כל כך הרבה זמן ורגש בניסיון לאתר אותה הגדילה את מפח הנפש עוד יותר. כגודל הציפייה, גודל האכזבה. עם זאת, אני לא מצטערת שניסיתי ומצאתי. לפחות אני יודעת מה קורה איתה היום, ולא עסוקה במחשבה 'מה היה קורה אם...?'. אולי אני גם צריכה להתנחם בזה שהיא זכרה אותי. הבנתי מחברים אחרים ב'קלוז'ר', ולמרבה הצער, גם מניסיון אישי, שלפעמים יש אנשים שבכלל לא זוכרים את האדם שחיפש אותם".
איזה ניסיון אישי?
"מאז שהייתי קטנה אמא שלי כל הזמן סיפרה לי על מי שהייתה החברה הכי טובה שלה בילדות. זו הייתה השכנה שלה שגדלה איתה בחיפה והן עשו הכול יחד, עד שבגיל 18 אמא שלי נישאה לאבא שלי, עברה איתו לעיר אחרת והקשר נותק. לא מזמן, לרגל יום ההולדת ה־70 של אמא שלי, החלטתי לנסות לאתר את אותה חברה. בגלל שהייתי צריכה כמה שיותר פרטים עליה, שיתפתי את אמא שלי בתוכנית שלי והיא נורא התרגשה והתלהבה. פרסמתי שוב פוסט ב'קלוז'ר' עם כל הפרטים שידעתי, והצליחו להשיג לי את הטלפון של הבן שלה. הוא נתן לי את הטלפון של אמא שלו, והעברתי את המספר לאמא שלי. אלא שאותה חברה פשוט לא זכרה את אמא שלי! זו הייתה היא ללא צל של ספק, אבל לא משנה כמה אמא שלי ניסתה להזכיר לה דברים, החברה לא זכרה. אמא שלי נורא התעצבה והתבאסה".
חיפשתי חברה שעבדה איתי
דליה פל (70), מנהלת כספים מקריית־ביאליק, אמא לשלושה וסבתא לשבעה, הצליחה לאתר אחרי מאמצים רבים חברה ותיקה מהעבר. לאכזבתה גם היא גילתה שאותה חברה אינה מעוניינת ממש בחידוש הקשר. "לא היו לי ציפיות גבוהות מדי", היא מדגישה. "ידעתי שלאור כל הזמן שעבר, לא נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו. אבל כן חשבתי שנעשה איזה מפגש, נמשיך לשמור על קשר דרך פייסבוק. לצערי, גם זה לא קרה".
פל נולדה וגדלה בחיפה למשפחה דלת אמצעים, ובגיל 16 נאלצה לפרוש מהלימודים ולהתחיל לעבוד בחברת רהיטים גדולה. בגיל 19 קודמה לתפקיד המזכירה האישית של הבוס ואז הכירה שם את מי שהפכה לחברתה הטובה. "היא עבדה כפקידה במשרד לידי, בוגרת ממני בשלוש שנים", היא מספרת. "מיד היה בינינו קליק. אכלנו כל יום צהריים ביחד, אחרי העבודה עשינו שופינג, בילינו ונהיינו חברות נפש. שנתיים אחרי זה היא התאהבה, התחתנה, ועברה לגור בתל־אביב, אבל גם זה לא השפיע על החברות. הרבה פעמים הייתי באה לישון אצלה בסופי השבוע, ואז גם אני התחתנתי ושתינו ילדנו את הילדים הבכורים שלנו במקביל. המשכנו להיפגש ולצאת לטיולים משותפים עם המשפחות שהקמנו".
דליה פל: "הסתערתי עליה בחיבוק חם וארוך, ממש היה לי קשה להרפות. לצערי, אני לא יכולה להגיד שהיא חיבקה אותי באותה התרגשות"
אז מה קרה?
"לא היה לה קל בחיים, מכל מיני סיבות משפחתיות. ניסיתי לתמוך בה, להיות לצידה, אבל היא הסתגרה והתרחקה. הייתי מתקשרת אליה והיא לא הייתה עונה לשיחות שלי. בעלה הוא זה שתמיד ענה והמציא תירוצים כמו 'היא לא בבית', 'היא ישנה'. ידעתי שהיא מתמודדת עם טרגדיה איומה במשפחתה, בגלל זה בהתחלה סירבתי להרפות. ניסיתי וניסיתי, עד שבסוף הבנתי שאני כנראה צריכה לכבד אותה ולהניח לה. עדיין חשבתי עליה כל הזמן ודאגתי לה. הכרתי קרוב משפחה שלה שגר כמוני בצפון. יצרתי איתו קשר ושאלתי לשלומה. הוא סיפר שגם איתו היא ניתקה קשר. באיזשהו שלב היא עברה דירה וכבר לא היה לי את הטלפון שלה. כמה שחיפשתי, לא הצלחתי לאתר אותה".
לפני שנה וחצי החליטה פל לנסות למצוא אותה, גם במקרה הזה, בקבוצת קלוז'ר.
למה זה היה לך חשוב כל כך?
"למרות שחלפו יותר מ־30 שנה, לא הפסקתי לחשוב עליה. כתבתי פוסט עם כל הפרטים שהיו לי עליה, ומהר מאוד חברי הקבוצה הודיעו לי שהשיגו את מספר הטלפון של אחיה. התקשרתי אליו והאח נתן לי מיד את המספר שלה. לא אשכח כמה שמחתי כששמעתי את קולה. אמרתי לה בהתלהבות: 'זו דליה!'. אבל לצערי, היא ממש לא הייתה נלהבת. שתביני, זו מישהי שהייתה חברה שלי שנים רבות, היינו בחתונות זו של זו, בבריתות של הילדים, בילינו ונפשנו יחד. כל מה שהיא אמרה לי היה: 'דליה? אה, כן. עבדנו פעם יחד'. אמרתי לה: 'מה זאת אומרת עבדנו יחד? אני זוכרת עד היום את תאריכי החתונות שלך (היא התחתנה פעמיים)'. אבל הרגשתי שזה לא הרשים אותה. נעלבתי.
"מצד שני, אני לא שופטת אותה. זו מישהי שבאמת עברה דברים קשים מאוד בחיים. במהלך אותה שיחה היא אמרה שהיא לא יכולה להמשיך לדבר כי היא נמצאת עם הנכדים שלה ושהיא תחזור אליי. היא באמת חזרה אליי, דיברנו עוד קצת, היא סיפרה שהיא עדיין גרה במרכז. סיפרתי לה שהבת שלי גרה בתל־אביב ושאשמח להיפגש איתה כשאגיע למרכז, אבל היא לא הגיבה בהתלהבות. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעשות יותר מזה. שאני לא יכולה לכפות את עצמי. למרות שהתאכזבתי, אני מתנחמת בידיעה שלפחות מצאתי אותה ואני יודעת שיש לה נכדים ועבודה שהיא אוהבת ושהיא בסדר".
חיפשתי חברה שעזבה את הארץ
גלית גדות־ניר (52), עובדת בנק מפתח־תקווה, גדלה ברעננה. "בכיתה י' פגשתי את מי שנהייתה החברה הכי טובה שלי בתקופה ההיא", היא מספרת. "היא ומשפחתה עלו לארץ כמה חודשים קודם. היא לא דיברה טוב עברית ובגלל זה הייתה הרבה לבד. רציתי לעזור לה, לגרום לה להרגיש יותר בנוח, ומהר מאוד גילינו שלמרות הבדלי השפה והתרבות יש לנו הרבה במשותף. היינו צמודות כל התיכון. רבצנו בבתים אחת של השנייה, הקשבנו כל הזמן לקלטות של הפט שופ בויז. בחופש הגדול היא אפילו הצטרפה אליי ולמשפחה שלי לנופש באילת".
החברות הטובה לא נפגעה, לדבריה, גם אחרי ששתיהן התגייסו לצבא. "לקראת השחרור פגשתי את מי שהיה בהמשך בעלי", היא מספרת. "אז כבר לא נפגשנו באותה תדירות, אבל עדיין המשכנו להיות בקשר טוב וקרוב. עד שיום אחד, זמן קצר אחרי שהשתחררנו, היא באה אליי הביתה ודיברנו על תוכניות לעתיד. היא אמרה שהיא לא יודעת מה תעשה הלאה וזרקה שהמשפחה שלה חושבת בכלל לחזור לחו"ל. כשהיא הלכה, נפרדנו כרגיל. שבוע אחרי זה התקשרתי אליה הביתה, כי אז עוד לא היו לנו טלפונים ניידים. הקו להפתעתי היה מנותק. זה היה מאוד מוזר. אחרי כמה שבועות שהיא לא התקשרה אליי ולא הצלחתי לתפוס אותה, החלטתי פשוט ללכת אליה ישירות הביתה. את הדלת פתחו לי אנשים זרים. הם אמרו לי שהמשפחה שגרה לפניהם עברה דירה".
וואו.
"הייתי בשוק. לקחתי את זה מאוד קשה. הנחתי שאולי היא באמת חזרה לחו"ל עם המשפחה שלה, אבל לא הבנתי איך היא עשתה את זה בלי להגיד לי, להיפרד ממני, לתת לי פרטים שבאמצעותם נוכל לשמור על קשר. אני זוכרת שאפילו הלכתי למשרד הפנים בניסיון להבין אם משפחתה אכן עזבה את הארץ, אבל התקשיתי להוציא מידע. בסופו של דבר לא היה לי קצה חוט. מלבד המשפחה הגרעינית שלה לא היו להם קרובי משפחה בארץ. לא היה לי למי לפנות".
מאז גדות־ניר נישאה והביאה לעולם שלושה ילדים, אבל היא מספרת שבמשך כל השנים שחלפו, מעולם לא הפסיקה לחשוב על אותה חברה אהובה שנעלמה מחייה בבת אחת. "הסתכלתי הרבה פעמים על התמונות שלנו יחד ונצבט לי הלב", היא מספרת. "תהיתי איפה היא גרה היום, מה היא עושה, ושאלתי את עצמי אם היא הקימה משפחה. אחרי שהפייסבוק נכנס לחיינו, ניסיתי לחפש אותה שם. אבל גם השם הפרטי שלה וגם שם המשפחה שלה הם שמות מאוד גנריים. זה נתן לי תוצאות של מאות נשים מרחבי העולם. נכנסתי לכל מיני פרופילים כדי לראות אם אולי אני בכל זאת יכולה לזהות לפי תמונה, היו גם פרופילים בלי תמונה שפשוט כתבתי להם הודעה: 'שמי גלית מישראל, יכול להיות שזו את שלמדת איתי בתיכון והיינו החברות הכי טובות?', אבל לא קיבלתי מענה ולא הצלחתי לאתר אותה".
איך מצאת אותה בסוף?
"באוגוסט האחרון, אחרי שהתוודעתי לקבוצת 'קלוז'ר', החלטתי לנסות את מזלי שם והעליתי פוסט. זה לא היה לי פשוט. פחדתי שגם בקבוצה לא יצליחו לאתר אותה וששוב אתאכזב. אבל אחרי כמה ימים פנתה אליי אחת המתנדבות שעוזרות בחיפושים ואמרה לי שהיא הצליחה למצוא אותה: שהיא גרה בכפר במרחק שעתיים מלונדון ושהיא השיגה את המייל שלה דרך עמותת מתנדבים בריטית למען בעלי חיים. שלחתי לה מייל באנגלית, וכמה ימים אחרי זה קיבלתי ממנה מייל בחזרה! היא כתבה לי, 'היי גלית, כן, אני זוכרת אותך'. לא האמנתי. הגוף שלי התמלא צמרמורות".
"ידעתי שלא נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, אבל כן חשבתי שנעשה איזה מפגש ונשמור על קשר דרך פייסבוק. לצערי, גם זה לא קרה"
אפשר להבין.
"במייל היא הוסיפה שזמן קצר אחרי הצבא היא עברה עם משפחתה לאנגליה. אבל כבר מהרגע הראשון משהו צרם לי: היא לא הסבירה למה היא נעלמה בבת אחת, לא שאלה בכלל מה קורה איתי, הכול היה מאוד מנומס ויבש. בכל זאת שאלתי אותה אם יש לה מספר טלפון כדי שנוכל להמשיך להתכתב דרך הווטסאפ. חלפו כמה ימים עד שהיא החזירה לי מייל עם המספר. כתבתי לה שהתחתנתי עם אותו חבר שהיא הכירה אז ושאני אמא לשלושה ילדים, ושאלתי מה איתה. ואז היא כתבה לי משהו שהפתיע אותי: 'שהיא גרה בכפר נחמד עם האישה שלה, שאין להן ילדים אבל יש להן כלב'. ככה הבנתי שהיא לסבית, משהו שלא ידעתי עליו כלל כשהיינו בנות 20. כששאלתי אותה מה היא עושה בחיים, היא השיבה שהיא מנהלת בכירה באוניברסיטה בלונדון. אבל כל ההתכתבות התבססה על כך שאני זו ששאלתי שאלות, והיא רק ענתה עליהן".
אוקיי...
"אני משערת שזה היה נעצר שם אלמלא, באופן מקרי לחלוטין, עוד לפני שבכלל חיפשתי אותה, אחותי התאומה ואני סגרנו טיול בלונדון בספטמבר כדי לחגוג שם את יום הולדתנו. אז כתבתי לה שעוד שבועיים אהיה בלונדון ואשמח שניפגש. היא ענתה שאעדכן אותה כשאגיע ונתאם. קבענו להיפגש שלושה ימים אחרי בואי. היא זו שקבעה את היום, את המקום ואת השעה: זה היה יום שישי בצהריים בקפיטריה של מוזיאון ויקטוריה ואלברט. חיכיתי לה רבע שעה בכניסה, כולי בהתרגשות מטורפת, עד שהרגשתי שמישהו נוגע לי בגב. הסתובבתי וראיתי אותה. היא הייתה בדיוק כפי שזכרתי: עם משקפיים ושיער קצר, רק שבעבר הוא היה בלונדיני ועכשיו רובו הלבין. הסתערתי עליה בחיבוק חם וארוך. ממש היה לי קשה להרפות. לצערי, אני לא יכולה להגיד שהיא חיבקה אותי באותה התרגשות. היא אמרה לי 'בואי נשב'. הזמנו קולה, התיישבנו, וכל השיחה בינינו הייתה באנגלית. היא סיפרה ששכחה מזמן את העברית שלה. זרקתי לה שהייתי בשוק שהיא נעלמה מחיי בפתאומיות, אבל היא לא הגיבה לזה או נתנה הסבר. כמו בהתכתבות, היא הייתה עניינית מאוד. בעוד שאני כמעט בכיתי במפגש, הרגשתי שהיא לא יוצאת מגדרה. מבחינתה הייתי 'רק מישהי שהיא הכירה פעם'. השיחה ארכה כשעה, ובסופה יצאתי עם תחושת מרירות גדולה מאוד. הבנתי שבעוד שלי היה קשה למצוא אותה, היא יכלה למצוא אותי בקלות אם רק הייתה רוצה. אני עדיין גרה בישראל, במדינה קטנה, השארתי גם את שם משפחת נעוריי לצד שם משפחתו של בעלי. במהלך המפגש שלנו בלונדון התברר שהיא גם ביקרה בישראל שנתיים קודם, אחרי שלא הייתה בה 30 שנה, ובכל זאת היא לא חשבה לרגע לחפש אותי. בסופו של דבר אני לא מתחרטת שחיפשתי ומצאתי אותה. הייתי צריכה את זה כדי לסגור מעגל. מצד שני, זה לימד אותי משהו: הרבה פעמים במצבים כאלה את חושבת שהצד השני כמוך, שגם הוא חושב כל הזמן עלייך, תוהה מה קורה איתך ורוצה לחדש את הקשר. אבל מתברר שזה לא תמיד הדדי. לא כולם חובבי נוסטלגיה".
