סיפורה של חלי אדמס, בת 45, גרושה, אם לשלושה ילדים ("ולשני חתולים"), אחות במלר"ד (המחלקה לרפואה דחופה) בבית החולים וולפסון, מתגוררת בנס־ציונה:
"כשהייתי בת שמונה הוריי התגרשו, ואמי לקחה אותנו ועזבה את הבית. בהמשך, אני ואחת מאחיותיי (אני בכורה מבין שלוש) עברנו מרחובות לפנימייה בכפר הנוער בן שמן. בהתחלה לא התקבלתי לפנימייה כי הייתי לקוית למידה, בעלת הפרעת קשב וריכוז. תמיד כתבו לי בתעודה 'יש לך פוטנציאל, אבל...' - כל המשפטים המפונפנים שלא עוזרים ורק משאירים אותך מתוסכלת. אמא לא ויתרה והתקבלתי על תנאי, שנמשך עד סוף י"ב. סיימתי בגרות כמעט מלאה. הייתי ילדה מרצה ושקטה, עם דימוי עצמי נמוך, כזו שלא מבקשת שום דבר, מוצאת מפלט באוכל ומרגישה שאין לה במי לבטוח.
לא גויסתי בגלל עודף משקל, ובגיל 18 עברתי ניתוח לקיצור קיבה. ירדתי 50 קילו, וכעבור שנה נישאתי לבעלי הראשון, מהגר עבודה מגאנה. רציתי רק מישהו שיאהב אותי כמו שאני ויגרום לי להרגיש טוב. התחלתי לעבוד בעסק לבניית ציפורניים של אמא שלי בנס־ציונה. אהבתי את האינטראקציה עם הנשים, אבל תסכל אותי לחשוב שזה מה שהחיים ייעדו לי. ידעתי שאני הכי רוצה להיות אחות, אבל לא העזתי לחלום ובטח לא לחלוק את החלום עם אחרים. התסכול הגביר את הפרעת האכילה שלי, העליתי את כל המשקל בחזרה, ובגיל 25 עברתי קיצור קיבה נוסף. ירדתי ושוב עליתי, ובגיל 30 עברתי ניתוח תיקון מסובך, שאחריו התאשפזתי שלושה חודשים לסירוגין. בכל פעם ראיתי סביבי את האחיות המסורות ורציתי כל כך להיות כמוהן.
בגיל 30 התגרשתי ועברתי לצפון עם שתי הבנות המקסימות (היום בנות 23 ו־20) שנולדו לנו ועם חברה גרושה וילדיה, אבל אחרי חצי שנה חזרתי לנס־ציונה. בהמשך יצרתי זוגיות חדשה. נולד לנו ילד (היום בן 11), וכשהוא היה בן ארבע נפרדנו. לפני ארבע שנים חזרתי עם הילדים לדירת השניים וחצי חדרים של אמא שלי, שאצלה אני גרה גם כיום. כל הזמן המשכתי לעבוד בציפורניים בעסק של אמי ולחלום בשקט להיות אחות.
"כל הזמן היה לי בראש השיר של דודו טסה, 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה', ושמחתי שהילדים שלי רואים שאין דבר כזה אי־אפשר, צריך רק למצוא את הדר"
נקודת המפנה הייתה כשאחותי, נשואה ואם לשניים, עברה עם משפחתה להתגורר דלת מולי. היא לקחה יוזמה וחיפשה לשתינו מסגרת אקדמית ללימודי סיעוד. התברר לנו שאנחנו צריכות לעשות קודם כל תואר ראשון ואז להתקבל למסלול הסבה לאקדמאים. נרשמנו יחד למרכז האקדמי פרס ברחובות, למסלול של מדעי ההתנהגות והרחבה בפסיכולוגיה. היה קשה כקריעת ים סוף. בגלל גילי ומצבי המשפחתי התקשיתי לקבל מלגות והלוואות. חייתי משקל לשקל והמשכתי לעבוד בבניית ציפורניים, אבל נכנסתי לאמביציה. כל הזמן היה לי בראש השיר של דודו טסה, 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה', ושמחתי שהילדים שלי רואים שאין דבר כזה אי־אפשר, צריך רק למצוא את הדרך. בסופו של דבר אני, 'הפוטנציאל הלא ממומש', סיימתי תואר ראשון בממוצע 89. כשעליתי לקבל את התעודה - וגם תעודת הצטיינות חברתית - הרגליים רעדו לי.
ועדיין לא היה לי אומץ להיכנס למסלול של הסבה לסיעוד. למדתי טיפול בהתמכרויות בשלוחה של וינגייט ועברתי תהליך עם עצמי. הבנתי שגם אני מכורה: לתחושת הקורבנוּת, לדימוי העצמי הנמוך, לבעיות האכילה. הכלים שרכשתי שם אפשרו לי להסתכל על עצמי מהצד ולשאול: מתי תפסיקי לשרוד ותתחילי לחיות?
לקראת גיל 40 החלטתי שהשינוי הוא בידיי. נרשמתי עם אחותי לבית הספר לאחיות בוולפסון, בחשש שלא אצליח להתמודד. כשאחותי פרשה, המשכתי בחירוק שיניים. כשעליתי לבמה באפריל 2021, בתום שנתיים וחצי של לימודים אינטנסיביים, כל האולם מחא לי כפיים. הרגשתי שעשיתי את זה.
"כשחיסנתי בקהילה נגד קורונה, הגיעה אליי לקוחה לשעבר ואמרתי לה: 'אם את כבר פה, בואי נעשה גם ציפורניים!', ושתינו צחקנו"
במהלך הלימודים, בגלל הקורונה, הציעו לסטודנטים לעבוד ככוח עזר, ואני בחרתי במלר"ד (המחלקה לרפואה דחופה). תמיד חלמתי לעבוד בחדר מיון: להציל, לעזור מהר, לתת מעצמי - זה מתאים לאנרגיות שלי.
במסגרת הסטאז' גם חיסנתי בקהילה נגד קורונה. פעם, כשהגיעה אליי לקוחה לשעבר, אמרתי לה: 'אם את כבר פה, בואי נעשה גם ציפורניים!', ושתינו צחקנו. אני, אגב, לא בונה לעצמי ציפורניים. אני אפילו כוססת.
כשסיימתי את ההסמכה חזרתי למיון בוולפסון. מיון זה עולם ומלואו, אינטראקציה עם הרבה אנשים יחד, צוות שהוא משפחה, בית ספר לחיים. אני באה לעבודה בידיעה איך אני מתחילה את היום אבל לא יודעת מה אפגוש במהלכו. זה מעניין, מספק, מלמד ענווה וגורם לי שמחה. אבל עד היום, כשקוראים 'אחות!', אני לא מאמינה שהכוונה היא אליי".
שורה תחתונה: "אם תשבי על הספה ותחלמי, שום דבר לא יקרה. הקשיבי ללבך, ואל תחששי לעשות הכל כדי להגשים את החלום. מניסיון - זה שווה".
