סיפורה של אורלי וינברג (65) מגני־תקווה, פסיכותרפיסטית, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לחמישה:
"כבר מגיל קטן נמשכתי לאופניים. הייתי רואה אנשים וילדים רוכבים והייתי מוקסמת. אבל בתקופה שבה גדלתי זה לא היה כמו היום, שלכל ילד קטן קונים אופניים ובגיל חמש כבר יורדים איתו למטה עם מקל של מטאטא ומלמדים אותו לרכוב.
הסתפקתי בסקטים. הברכיים שלי היו מפורקות לגמרי מנפילות, אבל הייתי רוכבת משובחת. על אופניים נאלצתי להביט רק מרחוק. למרות שגדלתי להורים מאוד חמים ותומכים (אמא שלי הייתה אחות, אבא שלי היה מנהל הנגרייה בתעשייה הצבאית), לא הרגשתי שזה משהו שאני בכלל יכולה לבקש מהם.
בגיל העשרה, במסגרת תנועת 'הנוער העובד', יצא לי להתנדב לא אחת בקיבוצים, ושם לפעמים הייתי רואה אופניים ומנסה לעלות עליהם ולרכוב, אבל הניסיונות מעולם לא צלחו. עד שבסופו של דבר החלום נכנס עמוק לתרדמת.
האבסורד הוא שבעלי אילן ידע לרכוב מאז היותו ילד, אבל מי שלימדה את שלושת ילדינו לרכוב על אופניים כשהיו קטנים, הייתה דווקא אני. עם כל אחד בגיל המתאים הייתי יורדת עם המקל, תומכת מאחור ורצה לצידו עד שהבין את הפרינציפ. בשלב הזה בכלל לא חשבתי לנסות ללמוד גם בעצמי. זה אפילו לא עלה על דעתי.
החלום התעורר מחדש רק בשנים האחרונות. הילדים גדלו, אני ובעלי האטנו את הקצב מבחינת הקריירה, והתחלנו לטוס הרבה לחו"ל, בעיקר לאזורים כפריים באירופה במדינות כמו הולנד, איטליה וגרמניה. שמתי לב איך נשים שם, מכל מגוון הגילים, אפילו בנות 80, רוכבות על אופניים. זה נראה כל כך ציורי ומהנה. בעיקר כי הן רוכבות עם הבגדים היפים שלהן, אפילו עם שמלות ונעלי עקב. הרגשתי שבא לי גם ושגם אני הייתי רוצה לרכוב על אופניים כמו שלהן עם סלסילה מקש!
בשנת 2019, כשהייתי בת 61, נתקלתי במודעה סמוך לבית ספר ביישוב שלי, על בחור בשם עופר מקדש שמלמד רכיבה על אופניים. התקשרתי אליו ושאלתי: 'האם אתה מלמד גם נשים בגיל מופלג כמו שלי?'. הוא ענה: 'בטח, תבואי'. כשהגעתי לשיעור הראשון, התלמיד שהיה לפניי היה ילד בן שבע. גם התלמיד שבא אחריי היה ילד קטנטן. היה לי ברור שאני חריגה בנוף אבל זה לא דגדג לי. הייתי נחושה.
למדתי פעמיים בשבוע. בין השיעורים התאמנתי לבד והייתה לי נפילה רצינית, סבלתי מחתיכת מכה ברגל ואז גם נולד הפחד. למרות זאת לא ויתרתי. העיסוק שלי עזר לי מאוד. אמרתי לעצמי: 'את מטפלת באנשים שמתמודדים עם חרדות, מלמדת אותם לבצע למרות הפחד. את חייבת ליישם את זה בעצמך'. המשכתי ללמוד, ואחרי 12 שיעורים המורה שלי אמר שאני מוכנה. שיש לי 'רישיון לאופניים'.
חודש אחרי זה כבר טסתי עם בעלי לחבל בוואריה בגרמניה. שנינו שכרנו אופניים ורכבנו שם מדי יום במשך שעות. מאז אנחנו ממשיכים לרכוב יחד בחו"ל ובארץ. אני רוכבת גם לבדי, מדי שבת בבוקר, במשך כשעה וחצי, כי בעלי בזמן הזה בקבוצת רכיבה. זה זמן האיכות שלי עם עצמי. בהתחלה, בתקופות שבהן הייתי קצת חולה ולא יכולתי לרכוב כמה שבועות, חששתי מאוד. פחדתי שאשכח איך עושים את זה. אבל לשמחתי גיליתי כמה נכון המשפט 'זה כמו לרכוב על אופניים'. ברגע שיודעים, זה כבר ממש לא מסובך".
שורה תחתונה: "לאורך החיים יש הרבה חלומות קטנים שאולי לא היו ניתנים להגשמה בזמן מסוים אבל היום הם במרחק נגיעה. שווה לשים לב לטריגרים שמעוררים אותם ולעשות הכול כדי להגשימם. זה אולי נשמע קלישאה, אבל זה לגמרי נכון: אף פעם לא מאוחר".
