אוגוסט האחרון, רגע לפני שבתן בת השלוש וחצי ליאון נכנסה לגן עירייה, ענת זפרני ואנה שפרוך השתתפו במפגש הורים של ילדי הגן החדש. כשכל הורה הציג את עצמו בקצרה, הן ידעו שלהן יידרש קצת יותר זמן מהרגיל. "אצלנו זה לא מסתכם ב'נעים להכיר, אנחנו האמהות של ליאוני'", מסבירה ענת. "זה יותר בכיוון של: 'היי, אנחנו האמהות של ליאוני, אנה ילדה אותה, אבל אני מגדלת אותה עם אנה, אנחנו גרות יחד אבל אנחנו לא זוג. ואה, שתינו סטרייטיות'".
אנה: "לא משנה כמה פעמים אנחנו אומרות שאנחנו לא זוג, אנשים שוכחים. אחרי כמה חודשים הם מופתעים מחדש. אומרים: 'מה, באמת? היינו בטוחים שאתן זוג'".
ענת: "אני בטוחה שיש גם כאלה שמאמינים שאנחנו בכל זאת לסביות. חושבים שאנחנו חוששות לצאת מהארון. רק שאין מה לעשות, לצערנו אנחנו סטרייטיות".
לצערכן?
ענת: "כן. כי הרבה פעמים אנחנו צוחקות על זה. אומרות שהיה הרבה יותר קל אם היינו זוג, בהתחשב בזה שאנחנו מסתדרות כל כך טוב, שכיף לנו לגור ביחד ושאנחנו מגדלות ביחד ילדה".
זפרני (52) עובדת כיועצת ארגונית, שפרוך (44) עובדת ככותבת תוכן ומנהלת תיקי לקוחות. בשש השנים האחרונות הן גרות יחד בבית פרטי בהוד־השרון, ישנות בחדרים נפרדים אך מנהלות משק בית משותף, ואחרי לידת ליאון, הן גם בעלות חשבון בנק משותף. שתיהן מודות שחוץ מעניין הסקס והגינונים הרומנטיים הן למעשה אכן מתנהלות כמו זוג לכל דבר.
ענת: "בקורונה נאלצנו לסגור את העסק המשותף, אנה חזרה לעבוד כרוקחת ואני נשארתי בבית עם ליאון. פתאום חשבתי לעצמי: 'אני עונה להגדרה של אמא'"
ענת: "יש בינינו קשר עמוק שכולל הרבה אהבה ופרגון. לכל אחת יש גם את התפקידים שלה בבית שהיא נשאבה אליהם באופן טבעי. אני, למשל, הבשלנית הראשית, אנה אחראית יותר על הביורוקרטיה".
אנה: "ובמקביל יש לנו את המריבות הטיפוסיות של כל זוג: כמו 'למה לא שטפת כלים?' או 'למה תמיד אני זו שמוציאה את האשפה?'".
מחדר המורים לעסק עצמאי
הן נפגשו לראשונה לפני כ־20 שנה כשעבדו באותו בית ספר. ענת, אז בת 32, קיבלה הצעה לנהל את החטיבה הצעירה בבית ספר חדש שנפתח בירושלים. אנה, אז בת 24, הייתה רוקחת שבדיוק סיימה לימודי הסבה להוראה. "אני הייתי אחראית על תלמידי כיתה א' וחיפשתי מישהי שתהיה אחראית על ילדי הגן", מספרת ענת. "ראיינתי את אנה לתפקיד, ובפגישה הראשונה היא עצבנה אותי. כל הזמן היא שיחקה בשיער. אבל מעבר לזה היא הייתה מושלמת לתפקיד ובגלל זה קיבלתי אותה לעבודה. מהרגע הראשון שהתחלנו לעבוד יחד, הבנו שאנחנו מדברות באותה שפה חינוכית. שתינו גרנו אז בירושלים, לי לא היה רכב, ואנה הייתה מסיעה אותי לבית הספר. ככה התחילה החברות בינינו. ניהלנו המון שיחות נפש, בעיקר בגלל שאנה בדיוק עברה תקופה קשה במיוחד".
אנה: "אמא שלי, דפנה שפרוך, נהרגה שנה קודם בפיגוע באוניברסיטה העברית בהר הצופים. זו הייתה טראומה גדולה. העבודה הפכה למקום המרכזי בחיים שלי. ברחתי לעבודה, וענת תמכה בי המון".
ושתיכן הייתן פנויות באותה תקופה?
אנה: "יצאתי אז למעט דייטים, וזה תמיד נגמר אחרי דייט אחד או שניים. לא הייתי פנויה רגשית".
ענת: "אני בדיוק הייתי אחרי פרידה קשה ממישהו שיצאתי איתו שלוש שנים והייתי שבורת לב".
אחרי שנתיים של עבודה משותפת החליטו שתיהן לעזוב את בית הספר ולפתוח יחד צהרון. הן ניהלו אותו מהבית החדש שאליו עברה ענת. במהלך ניהול הצהרון עלה לשתיהן רעיון לעסק חדש שיתבסס על משחקי קופסה. "שיחקנו המון עם הילדים במשחקי קופסה", מסבירה ענת. "זה היה תחביב גדול של אנה. היא גם אהבה להשתמש בזה ככלי לימודי, והתחיל בינינו שיח מעניין סביב דברים שאפשר ללמוד ממשחקים: דפוסי התנהגות, תפיסות, בחירות אישיות. בדיוק סיימתי לימודי קואצ'ינג והתחלנו לחשוב איך אנחנו יכולות להפוך את זה למשהו גם עבור קהל מבוגר, בצורה של מפגשים וסדנאות".
הן סגרו את הצהרון והתחילו בבניית העסק החדש שלהן שקיבל את השם "מחוץ לקופסה", ואז רצתה ענת לעזוב את ירושלים. "בניגוד לאנה שנולדה וגדלה בירושלים, אני במקור מקיבוץ דגניה", היא מסבירה. "ויום אחד, אחרי פגישה שהייתה לי בעמק חפר, הרגשתי שקצת מיציתי את ירושלים, שבא לי לגור בכפר־ויתקין, ליד הים. מצד שני, ידעתי שלא אוכל לעבור בלי אנה. גם כי יהיה לנו קשה לעבוד על העסק החדש, וגם כי כבר היינו חברות טובות ולא רציתי להיות רחוקה ממנה. אז יום אחד פשוט אמרתי לה: 'אולי תעברי איתי לכפר־ויתקין?'. להפתעתי ולמזלי היא הסכימה".
ואז עברתן לגור ביחד?
ענת: "לא. שכרנו בתים נפרדים, והפעם ניהלנו את העסק מהבית של אנה. הקמנו בו משחקייה והתחלנו לערוך בו סדנאות".
אנה: "על פניו, לעבור לגור יחד היה המעשה המתבקש והחסכוני, כי גם ככה, כל הזמן זה או שאני הייתי אצלה או שהיא הייתה אצלי. אבל שתינו היינו בטוחות שתכף אנחנו מכירות בן זוג, שכל אחת תרצה את הפרטיות שלה ושנצטרך להתפצל".
אנה שפרוך: "לא משנה כמה פעמים אנחנו אומרות שאנחנו לא זוג, אנשים שוכחים. אחרי כמה חודשים הם מופתעים מחדש. אומרים: 'מה, באמת? היינו בטוחים שאתן זוג'"
ענת: "בתקופה הזו שתינו יצאנו לדייטים, ועבור שתינו החלום הגדול היה לפגוש את הגבר הנכון ולהקים איתו משפחה. היינו משוכנעות שעוד רגע זה יקרה. מה גם שאני כבר הייתי בשנות ה־30 המאוחרות שלי. את חושבת לעצמך: 'איזה פרצוף יש לך לגור עם החברה הכי טובה שלך?', זה קצת כמו לגור עם ההורים בגיל הזה".
אבל "הגבר הנכון" לא הגיע, ולפני שש שנים החליטו לעבור להוד־השרון. "בכפר־ויתקין היה קשה למצוא בית להשכרה לטווח ארוך", מסבירה ענת את המעבר. "במשך שמונה השנים שגרנו שם עברנו כמה דירות".
הפעם הן כן בחרו לגור יחד. "חשבנו שיהיה נכון אם נגור יחד באופן זמני, נייצב את העסק, ואז נתפצל", מסבירה ענת. "אני כבר הייתי בת 46, אנה בת 38 וכמובן, אחד הדברים הראשונים ששאל אותנו הבעלים שהשכיר לנו את הבית היה 'האם אתן זוג?'. אבל כבר התרגלנו לשאלות האלה. בגלל העסק המשותף והעובדה שתמיד היינו בלתי נפרדות אחת מהשנייה, גם הקרובים שלנו כבר היו בטוחים שזה המצב אצלנו. ברמה כזו שלפעמים הייתי הולכת לאירועים משפחתיים, ובני משפחה היו שואלים אותי: 'איפה אנה? למה היא לא באה איתך?'".
ובסוף הסידור הזמני הפך לקבוע.
אנה: "אני כבר התעייפתי מהמחשבה הזו שתכף אנחנו צריכות לסיים את הסידור הזה בינינו כי עוד רגע אחת מאיתנו תפגוש בן זוג. באופן לא מודע פשוט שחררתי אותה".
ענת: "יש לנו הרגל כזה שאני יושבת על הספה ופתאום יוצאת בהכרזות. כשנה אחרי שעברנו לגור ביחד היה איזה יום שאמרתי: 'אנה, אני חושבת שאנחנו משפחה. אין דרך אחרת לקרוא למה שמתרחש פה', והיא אמרה לי 'נכון'. הגעתי לנקודה שבה כבר לא הפריע לי להגדיר את הקשר שלנו ככה. שתינו שחררנו את התחושה שהסידור הזה בינינו יפריע לעתיד, שאם נגור ביחד, זה יפריע לנו למצוא בן זוג. יש הרבה בולשיט שנזרק לעבר רווקים ורווקות, כזה שאומר שאם לא תפני מקום בארון ואם לא תשימי שידה גם בצד השני של המיטה, לא תשדרי לעולם שאת פתוחה לזוגיות. במשך תקופה ארוכה אכלתי את כל המשפטים האלה. לכן תמיד הרגשתי שאני לא יכולה לגור עם חברה, כי הרי אני רוצה להשאיר מקום אנרגטי לבן זוג, עד שהבנתי שזה שטויות, שאם אכיר מישהו והקשר בינינו יהפוך לרציני, נוכל לעבור לגור ביחד אם נרצה".
דודה, אמא או אפוטרופוסית?
ואז התרחשה תפנית בעלילה שהורידה מסדר היום את הדיון על מגורים עתידיים עם בן זוג: אנה הביאה לעולם את ליאון מתרומת זרע.
ענת: "תמיד רציתי להפוך לאמא, ובגלל שאני מבוגרת מאנה בשמונה שנים, התחלתי לחשוב על להביא ילד לעולם לבד עוד לפניה. הבעיה היא שתמיד קיבלתי בסוף רגליים קרות. היה לי קשה לוותר על החלום הרומנטי: להביא ילד עם בן זוג. הרגשתי גם שיש בזה משהו אנוכי, שאני מביאה ילד לעולם נטו בשביל עצמי, שהוא יסתובב ברחוב בלי לדעת אם זה אבא שלו ואם זו אחותו. משהו בחור השחור הזה היה לי קשה. זה היה אחד הנושאים שחשבתי עליהם הכי הרבה ובכיתי עליהם הכי הרבה".
ענת: "תמיד הרגשתי שאני לא יכולה לגור עם חברה, כי הרי אני רוצה להשאיר מקום אנרגטי לבן זוג, עד שהבנתי שזה שטויות"
אנה: "כשענת חשבה להביא לעולם ילד לבד, תמכתי בה. אמרתי לה שאהיה לצידה. בשלב מסוים גם השעון הביולוגי שלי התחיל לתקתק. הצבתי לעצמי דדליין: אם עד גיל 39 אני לא מכירה בן זוג, אני מתחילה בתהליך של לידת ילד מתרומה. וזה בדיוק מה שעשיתי".
ענת: "אני שמחתי בשביל אנה שקיבלה את ההחלטה הזאת. זה נראה לי נורא אם בסוף לשתינו לא יהיו ילדים. ליוויתי את אנה לרופא פוריות, לבנק הזרע ואפילו בחרנו יחד את התורם".
3 צפייה בגלריה
"לעבור לגור יחד היה המעשה המתבקש, כי גם ככה כל הזמן אני הייתי אצלה או שהיא הייתה אצלי"
(צילום: יובל חן)
אנה: "נקלטתי בהפריה הראשונה, וענת ליוותה אותי לאורך כל הבדיקות, כולל קורס הכנה ללידה. אם היא לא הייתה לצידי, אני לא בטוחה שהיה לי אומץ לעשות את זה לבד".
אנה ילדה בשבוע ה־38. את השם ליאון הציעה ענת. היום ליאון הקטנה קוראת לאנה "אמא" ולענת "אמא ענתי". הן מספרות שבהשראת ספר (שכתבו זוג לסביות) הסבירו לליאון ש"היא נולדה בבטן של אמא אנה, ובלב של אמא ענת". אבל ההחלטה שגם ענת תהפוך לאמא שלה לא תוכננה מראש, לדבריהן.
ענת: "כשאנה הייתה בהיריון עם ליאון, בראש שלי אמרתי שאהיה כמו דודה משוכללת".
ענת זפרני: "אנשים אומרים לי: 'אנה יכולה לקום, ללכת ולקחת את הילדה'. אני לא יכולה להגיד שלא היו רגעים שחשבתי על זה בעצמי ונתקפתי פאניקה"
אנה: "אבל מרגע שליאון נולדה, כבר ידעתי שההגדרה שאני האמא וענת היא הדודה, אינה נכונה. לא ידעתי להגדיר את זה, אבל היה לי ברור שדודה זו לא המילה".
ענת: "ואז, כשליאון הייתה בת חצי שנה, התחילה הקורונה. נאלצנו לסגור את העסק המשותף, אנה חזרה לעבוד כרוקחת, ואני נשארתי בבית עם ליאון. פתאום חשבתי לעצמי: 'זו אימהות, אני עונה להגדרה של אמא'. מצד שני, היה לי קשה להגיד את זה לאנה. פחדתי שאני נכנסת לטריטוריה לא שלי. מה אני אומר לה? 'אנה, את שומעת? החלטתי שאני האמא של ליאוני גם'. הרגשתי שאני נדחפת, לא ידעתי איך היא תגיב. בסוף אמרתי לה: 'אנה, אני חושבת שאני אמא שלה', ואנה מיד אמרה לי 'ברור'. יש באנה נדיבות גדולה. זה ממש לא מובן מאליו להחליט שאת חולקת עם עוד מישהי את האימהות שלך".
את מוגדרת כאמא של ליאון גם מבחינה חוקית?
ענת: "כשמלאו לליאון שנה הלכנו לעורכת דין וחתמנו על ייפוי כוח מתמשך, שאומר שאם חלילה משהו יקרה לאנה, אני מקבלת אפוטרופסות על ליאון. אבל כרגע, מבחינה ממסדית, אני לא מוגדרת כאמא שלה. ככל שהיא גדלה, אני מודה שזה קצת מתחיל להפריע לי. לא בגלל שאני חוששת שיום אחד אנה תכיר מישהו, תעזוב את הבית שלנו ותיקח אותה איתה. יותר בגלל הקשר שלי עם ליאון, איך היא תרגיש בגיל 12, למשל, כשהיא תבין שמצד אחד אני אמא שלה, ומצד שני אני לא רשומה כאמא שלה בשום מקום".
אנה: "אם זה היה פשוט מבחינה ביורוקרטית וכלכלית, כבר היינו מסדירות את זה מזמן. עורכת הדין שלנו הסבירה לנו שמדובר בתהליך מורכב שדורש כמה הליכים נפרדים, הראשון ביניהם הוא הגדרת הקשר ביני ובין ענת. נתייעץ שוב עם עורכת הדין שלנו ונראה איך אנחנו מתקדמות בעניין".
ענת, אמרת שאת לא חוששת שאנה תכיר מישהו. החשש שאנה יכולה יום אחד לקום וללכת עם ליאון הוא בהחלט ריאלי.
"הרבה אנשים שאוהבים אותי אומרים לי: 'אין לך כרגע שום זכויות, היא יכולה תוך רגע לקום, ללכת ולקחת את הילדה'. אני לא יכולה להגיד שלא היו רגעים שחשבתי על זה בעצמי ונתקפתי פאניקה. לפני חצי שנה לי ולאנה היה קושי לתקשר סביב משהו. היה לנו ריב ועוד ריב. אחרי דרמה מאוד גדולה שהייתה בינינו, אמרתי לה: 'את תיקחי את ליאוני ותלכי'. אבל אמרתי את זה מתוך הפחדים שלי. זה לא שהיא הראתה סימנים שהיא חושבת על דבר כזה בכלל. זה נבע מהדיבור הקשה שלי עם עצמי, של 'איזה אינטרס יש לה להיות איתי? אני לא האמא הביולוגית, אני סתם טרמפיסטית'. למרות שעדיין היינו בעיצומו של ריב, היא מיד אמרה: 'לא, זו לא אופציה!'. ואני לגמרי מאמינה לה".
אנה: "אמא שלי, דפנה שפרוך, נהרגה בפיגוע באוניברסיטה העברית בהר הצופים. זו הייתה טראומה גדולה. העבודה הפכה למקום המרכזי בחיים שלי, ברחתי לעבודה ושם ענת תמכה בי"
אתן חושבות להרחיב את המשפחה?
אנה: "כן. אני כבר שנה וחצי בטיפולי פוריות, אחרי חמש הפריות שלא צלחו. בחרנו באותו תורם זרע של ליאון".
ענת: "אחרי שליאון נולדה, רציתי ילד ביולוגי משלי. הבנתי שכל הפחדים והחששות שלי להביא ילד מתרומת זרע לא היו צריכים להפריע לי. אבל עשיתי בירורים והבנתי שאני יכולה להביא היום ילד לעולם רק עם תרומת ביצית, ולכן אמרתי 'לא תודה'. זה אובדן גדול לא להיות אמא ביולוגית. זה לא משהו שאני מחפפת".
שתיכן ויתרתן כרגע על זוגיות?
אנה: "עד ההיריון עם ליאון הייתי יוצאת לדייטים. לא הרבה, אבל יוצאת. חשבתי שאחרי שאלד, אחזור לעולם ההיכרויות ממקום חדש, שמבחינה מסוימת יהיה לי קל יותר כי הורדתי את מפלס הלחץ. אבל משום מה לא חזרתי לזה מאז הלידה שלה".
איך את מסבירה את זה?
"אני לא יודעת להסביר למה. כל מה שעולה לי בראש כדי להסביר למה נשמע כמו סתם תירוצים".
ענת: "אני ממש לא ויתרתי על זוגיות, וגם הולכת למפגשי היכרויות של קבוצות בפייסבוק. אחרי שליאון נולדה היה לי קשר קצר עם מישהו, אבל בניגוד לקשרים אחרים שהיו לי מאז שאנה ואני עברנו לגור ביחד, הפעם לא הבאתי אותו אלינו הביתה. כרגע אני כמו גרושה עם ילדים. ברור לי שלא אוכל להביא הביתה מישהו לפני שמערכת היחסים בינינו נעשית יציבה וברורה יותר".
ומה יקרה אם את או אנה תפגשו מישהו שאכן יהפוך לבן זוג רציני? איפה תגורו?
ענת: "לא חשבתי שאי פעם אגיד את זה, אבל זו תהיה מערכת יחסים עם שני בתים נפרדים. לפני ליאון, כשראיתי אנשים בפרק ב' שמנהלים מערכת יחסים רצינית וגרים בבתים נפרדים, זה נראה לי משונה. היום אני לגמרי מבינה את זה. אם יהיה לי בן זוג רציני, אני רואה איך לאט־לאט אכיר לו את ליאון, איך הוא יוכל לבוא אלינו, אולי אפילו לפעמים לישון אצלנו, אבל הוא לא יעבור לגור איתנו, ואני בטח לא אעזוב את הבית כדי לגור איתו".
אנה: "אני מרגישה בדיוק כמו ענת. בפנטזיה שלי אני בכלל רואה שיש לנו נחלה, אני וענת גרות עם ליאון בבית אחד, ובן הזוג שלי גר בבית ליד".
איך מסבירים לבני זוג פוטנציאליים את הקשר ביניכן?
ענת: "זה מורכב, אני לא אגיד שלא. כי זה לא רק שאת גרה בגילך עם שותפה, את מגדלת איתה ילדה. בגלל זה אני ואנה תמיד מפנטזות שהגבר הנכון יהיה איזה גרוש חמוד מהגן. מישהו שכבר מכיר אותנו ואת הסיפור שלנו והקשר איתו יתחיל בצורה אורגנית".
עוד בסוף תריבו על אותו גרוש.
אנה: "לשמחתנו, לי ולענת אין אותו טעם. אבל אם זה היה קורה, בטח הייתי מוותרת לענת. מצד שני, כבר למדנו שאצלנו אין חוקים".
