"תשכחי מיעקב שהכרת קודם״, אמרה לטירנית ברזילי (55) אחת מנשות המקצוע שהגיעו לביתם כשהחלה ההידרדרות במצבו של בעלה, השחקן יעקב כהן, שחולה בפרקינסון. ברזילי עצרה רגע כדי לעכל את האמירה הזו.
אפשר לשכוח את החיים הקודמים שלנו?
"גם אני שאלתי את עצמי. הייתה לי שאיפה לחזור לאחור ולתקן באמצעות טיפולים שהוא יעשה. ואז כשהיא אמרה לי את זה, עצרתי. לא הגבתי. הבנתי שאני צריכה להיפרד מהמון חלקים בבעלי. אבל זהו, אני משאירה את כל הדברים שהיו פעם ומסתכלת על החיים בצורה חדשה. ימימה, הרבנית שלמדתי אצלה לפני 27 שנה, דיברה על ׳נוכחות בזמן׳. יש רק זמן אחד, ההווה, ואני עכשיו נוכחת בהווה".
מה המשמעות של חיים בהווה?
"יש צער, אבל אני חיה עם מה שיש ולא מתחילה לחשוב איך יעקב היה פעם בריא וקופצני. בסדר, אז עכשיו הוא ככה. ויש הומור. אנחנו כל הזמן צוחקים פה בבית על הפרקינסון. קניתי לו במתנה מברשת שיניים חשמלית והילדים צחקו. רציתי להקל עליו, אבל בעצם סיבכתי אותו כי זה רוטט והוא לא יכול להחזיק את זה, והילדים התבדחו, ׳אבא רוקד ברייקדאנס׳. ויעקב מקליל לנו את הכול. יש רגעים שאני בוכה והוא אומר לי, ׳מה יש לך? אין לך אמונה?׳"
"תמיד הייתה בבית שוויוניות מוחלטת, מי שפנוי עושה מה שצריך. פעם יעקב הראה בטלוויזיה איך הוא יודע לקפל סדין גומי. יש לו מומחיות לזה. היום אני מקפלת, וזה לא יוצא אותו דבר"
שמונה שנים הצליח השחקן יעקב כהן (64) להסתיר את דבר המחלה ולהמשיך לעבוד. רק בקיץ האחרון החליט שהוא לא רוצה להמשיך לסחוב את הסוד הגדול על גבו, ובריאיון ל"7 לילות" סיפר לעיתונאי יואב בירנברג על המחלה שהתגלתה בבדיקת רפלקסים בברך בקופת החולים. ״היינו בהכחשה בהתחלה״, מודה טירנית, ״יעקב לא הרגיש כלום ולקח שנים למחלה להופיע. הוא, ששיחק ב'החולה המדומה', היה היפוכונדר שחי בחרדה ממחלות במשך שנים".
עכשיו טירנית, אשתו ב־26 השנים האחרונות, מתיישבת בפינת האוכל של דירת הגן היפה שלהם ברמת אביב. מסביב עבודות קרמיקה יפהפיות שיצרה. היא אישה מרשימה, מלאת שמחת חיים, ורבלית, אנרגיות שנשארות על אש גבוהה לאורך שעות. כמה דקות אחר כך מגיע יעקב לומר שלום, ואז מתיישב בפינת הטלוויזיה המרוחקת. הולך לאט ומדבר לאט, אבל הכריזמה עדיין שם. בימים אלה הוא מופיע ב״המחיר״ של ארתור מילר בתיאטרון חיפה שביים משה נאור, וגם במופע יחיד, ״הסטנדאפיסט״, שבו הוא עומד שעה וחצי על הבמה. בין היתר הוא מספר במופע שעכשיו, כשהוא לא יכול לקפל כביסה, אשתו מתבאסת. ״המחלה קירבה בינינו״, היא מבהירה. ״תשמעי, משברים מקרבים. התחושה היא שאני ואתה ביחד בסיטואציה ונעשה מה שצריך כדי שיהיה לנו טוב יותר״.
ומה שלום הכביסה? מי מקפל אותה?
"(צוחקת) את יודעת למה הוא דיבר על הכביסה? כי פעם בפינה שלו אצל יאיר לפיד בטלוויזיה הוא הראה איך הוא יודע לקפל סדין גומי. ליעקב יש מומחיות לזה. אנשים דיברו על הקיפול שלו בכל מקום. תמיד הייתה בבית שוויוניות מוחלטת, מי שפנוי עושה מה שצריך. היום הרבה יותר נופל עליי, ואני מקפלת את סדין הגומי, אבל זה לא יוצא אותו דבר".
התקופה הכי טובה
כמו בן זוגה, גם היא יודעת דבר או שניים על חיים בהסתרה. לפני כמעט 30 שנה, כשהחלה לחזור בתשובה, הסתירה את העניין מחבריה וממשפחתה, עד שכבר לא היה אפשר. היא נולדה ב־1967 וגדלה בגבעת־שמואל, אחת מארבעת ילדיהם של ליאורה ודוד, גננת ומנהל עבודה בבניין. אחותה, דרורית ברזילי־זרמון, היא פרסומאית ויועצת מיתוג (אמה של יוצרת התוכן והמנחה דנה זרמון). שמה המיוחד ניתן לה כאשר חזר אביה, לוחם גולני, מהמלחמה בסיני. ״הוא קרא לי טירנית על שם מיצרי טירן, כי הוא לחם באזור הזה. זה נראה לו מיוחד. לא היה לי קל להסתדר עם השם כשהייתי ילדה. גם היום שואלים אותי מה המשמעות״.
במהלך שירותה הצבאי למדה צילום בקאמרה אובסקורה, התאהבה בתחום, ועם שחרורה מצה״ל התקבלה לבצלאל. "זו הייתה התקופה הכי מהממת שהייתה לי״, היא מחייכת. ״בדיעבד הייתי ילדה עם חשיבה מחוץ לקופסה. בזמנו לא ידעתי את זה. רק כשהגעתי לבצלאל הרגשתי נינוחות. זה המקום הראשון שבו הרגשתי שמקבלים אותי כמו שאני ולא שופטים אותי, וכולם מתעסקים רק ביצירה ולא במאיפה באת ומי ההורים שלך".
במהלך הלימודים סומנה כהבטחה, ובסוף שנת הלימודים הרביעית הציגה תערוכת יחיד בגלריית בוגרשוב. בהמשך הציגה במוזיאונים ובגלריות שונות, וב־1996 כבר הייתה לה תערוכת יחיד במוזיאון תל־אביב.
"פחדתי מהמיליה התל־אביבי, באתי מחברה של אמנים שלא היה בה מקום לדיבור על דת. קיימתי מצוות שאף אחד לא רואה. נגיד, בשנה שביעית הייתי שומרת קליפות שמיטה בארון במטבח"
באותה שנה החל תהליך ההתקרבות שלה אל הדת. חברתה, רקדנית שהצטלמה לעבודותיה, ביקשה שתצלם את חתונתה עם בחור מבצלאל שחזר בתשובה. החברה סיפרה לה שהיא לומדת אצל הרבנית ימימה אביטל, שאז הייתה עוד בחיים. ״באותה תקופה גרתי בתל־אביב והצגתי בהרבה מקומות בעולם. אוצרים מחו"ל הגיעו לבקר אותי בבית. בחיים האישיים שלי הייתי בתקופה לא ברורה, בתחילת קשר עם יעקב, שכבר היה ידוע אבל עוד לא כוכב כמו היום. הלכתי לימימה וקיבלתי ממנה הדרכות מדויקות לחיים שלי״.
כהן התגורר באותו בניין שבו גרה עם שותפה, ברחוב הקליר בתל־אביב. ״השותפה אמרה לי, 'גר פה איזה סטנדאפיסט'״, היא נזכרת. ״אני לא ידעתי מה זה סטנדאפ בכלל". אחרי כמה חודשים הלכה למופע של ידיד, יוני להב, ופגשה שם את כהן. ״הוא נשען שם על הקיר ואני חשבתי שהוא וצחוק בכלל לא מתחברים. הייתה לו ארשת רצינית. אבל כשהוא עלה לבמה התגלגלתי מצחוק. אף פעם לא צחקתי ככה. אחרי תקופה פגשתי אותו בחדר המדרגות ופרגנתי לו על ההופעה. התיידדנו. נפגשנו בקפה השכונתי מדי פעם. היינו ידידים תקופה ארוכה ולי בכלל היה חבר, עד שהפכנו לזוג״.
בשנת 1997 נישאו. ״היו לנו חיים מעולים. שנינו עבדנו, הצלחנו, טיילנו בעולם והיו לנו הרבה חברים״.
שעון שבת ליומולדת
כשעמדה ללדת את בנה הבכור, קרתה טרגדיה במשפחתה. אמא שלה נדקרה כשניקתה דג, לקתה בזיהום, אושפזה, ותוך שבועיים עברה קריסת מערכות פתאומית. "הטלפון הראשון שעשיתי היה לימימה", היא נזכרת.
זמן קצר לאחר שילדה את בנה הבכור איתמר (היום בן 24, לומד מדעי המחשב בבר־אילן) נפטרה אמה. בדיעבד, היא אומרת, האסון האיץ את תהליך החזרה שלה בתשובה. ״ילדתי, ישבתי שבעה על אמא שלי, וכשקמתי מהשבעה עשיתי ברית לילד״, היא נזכרת, ״השמחה והעצב היו מהולים יחד. אמא שלי נפטרה ויש לי תינוק, אני אמורה לשמוח או לבכות? זה היה מברק עצום מהקדוש ברוך הוא. בשנה הזו התחלתי התחזקות פנימית. הכשרתי את הבית, והמצוות פשוט החליקו פנימה".
היא לקחה שיעורי חסידות, תורה ותניא אצל רבנים שונים. "רציתי לעשות תשובה בלי קהילה והסתרתי את זה הרבה שנים. פחדתי פחד מוות מהמיליה התל־אביבי. תחשבי, 30 שנה אחורה. באתי מחברה של אמנים שלא היה בה מקום לדיבור הזה על דת. לא היה לי את מי לשתף. קצת דיברתי עם החברה שהתחתנה ובינתיים חזרה לגמרי בתשובה, קצת עם החברות מלימודי ימימה. ככל שלמדתי יותר, רציתי לעשות יותר״.
יום אחד, כשיעקב יצא מהבית, הזמינה חסידי חב״ד שהכשירו לה את כל הכלים. ״את הכלים המדהימים שלי מחרסינה שלא היה אפשר להטביל, פשוט מסרתי, וקניתי כלים חדשים. למחרת הלכתי להטביל את הכלים במקווה בדיזנגוף, במכנסיים קצרים וגופייה. הסתרתי אותם בתוך שקיות, רק שלא יראו, כי פחדתי שיחשבו שזה מופרע. בהתחלה קיימתי רק את המצוות שאף אחד לא רואה. נגיד, בשנה שביעית הייתי שומרת קליפות שמיטה (קליפות שנאסר על זריקתן לאשפה, אמ"ר) בסודיות בארון במטבח. מצד שני, הפסקתי להתנגד לעצמי ולבחירות שלי".
"הבנתי שאני צריכה להיפרד מהמון חלקים בבעלי. אבל זהו, אני משאירה את כל הדברים שהיו פעם ומסתכלת על החיים בצורה חדשה"
על איזה צורך זה ענה לך?
"היה לי ברור שאם אני שואלת שאלות ומקבלת תשובות באמנות, אז גם לחזור בתשובה זה הגיוני. זה אותו תהליך: אני שואלת שאלות והן קיומיות וקשורות לתכלית, ומתוכן אני גם פועלת. באותה תקופה חשבתי, אנחנו קמים בבוקר והולכים לעבוד, אוכלים ושותים ועוד יום עובר ועוד יום. למה? הייתי צריכה עוד תשובות״.
איך יעקב קיבל את זה?
"הוא לא חשב לעשות מזה עניין. הוא בא מבית מסורתי. בואי נגיד שבכל השנים שלפני כן הוא היה הולך לבית הכנסת בחגים וידעתי שאני צריכה ללכת לפינה אחרת ולא הפרעתי. הוא תמיד אכל כשר. זה לא היה חדש לו, למרות שהוא היה הכי תיאטרון ובוהמה - אם כי היום אין דבר כזה בוהמה, בחייך, כולם התברגנו.
"כשנולד הבן השני שלנו, אביתר (היום בן 22, לומד בישיבת הסדר), ביקשתי במתנה מיעקב שעון שבת. לא יהלומים. אחר כך הפסקתי לדבר בשבת בטלפון. יעקב זרם איתי רק כי לא הייתה שם שום כפייה. לא ביקשתי שיעשה כלום. כל הזמן שאלתי: זה מקובל עליך? מתאים לך? רציתי להישאר איתו. לא רציתי ליצור פערים בינינו. לפעמים היה קשה ולפעמים פחות".
איך אביך והאחים שלך קיבלו את השינוי?
"לא היו משברים. אבא שלי הבין, יש לי קשר קרוב עם האחים ועם האחיינים שלי, גם עם מאיה ודנה. אני טיפלתי בדנה כשהיא הייתה תינוקת. דרורית אולי קצת מתבאסת שיש חוויות משותפות שהיינו עושות פעם והיום אנחנו פחות יכולות, כמו להיות בשבתות ובחגים ביחד. זה מבאס גם אותי".
להתלבש "כמו דוסית"
הפעם האחרונה שנסעה בשבת בצהריים הייתה בבר המצווה של יואב, הבן הבכור של יאיר לפיד. ״הייתי בטוחה שאף אחד לא יודע שאני בסיפור של חזרה בתשובה, לא דיברתי על זה עם אף אחד ופחדתי פחד מוות. בכיתי כל הדרך לשם. ואז יאיר חיבק אותי ואמר לי, ׳אני ממש מעריך את זה שבאת לפה, ואני יודע כמה קשה היה לך׳. זו הייתה אמירה רגישה. והייתי בהלם. איך אתה יודע שקשה לי? חשבתי שלא יודעים״.
עם השנים גם יעקב התחיל לשמור שבת.
"כן, אבל את לא יכולה לבקש או לכפות על אף אחד. אלה שרירים שאני בעצמי הייתי צריכה לאמן קודם בלב שלי. זה כמו שאני אגיד לאישה לא בהיריון, לכי תלדי. לא צריך שכל אחד יחשוב שהוא יותר צדיק מהשני ולא צריך לדרוש מאף אחד שום דבר".
מתי החזרה בתשובה שלך הייתה הכי מאתגרת?
"כל הזמן. מול המשפחה וגם מול החברים. גם בתיכון הייתה לי תקופה לא קלה, ובהמלצת מורה הלכתי לשיעורים של מכון מאיר בבר־אילן, אבל לא התחבר לי. וכשכבר חזרתי בתשובה והייתי לבד בשבת בבית, היה לי קשה. יעקב היה עושה קידוש והולך לעבוד. החברים היו שואלים אותו, 'איפה טירנית? מה איתה?'. שנים הייתי מתפללת המון ששולחן השבת שלי יהיה יפה ויתמלא ושהילדים שלי ישירו זמירות שבת״.
״אחרי שילדתי ישבתי שבעה על אמא שלי, וכשקמתי מהשבעה עשיתי ברית לילד. אמא שלי נפטרה ויש לי תינוק, אני אמורה לשמוח או לבכות? זה היה מברק עצום מהקדוש ברוך הוא"
זה קרה?
"בהתחלה לא (צוחקת). שולחן השבת שלי כל הזמן היה הפוך ומבולגן. לא זכיתי לזה שנים. והתעקשתי. בכל מקום אמרו לי - טוב, העיקר שמצאת את האור ושטוב לך. אבל לי ממש לא היה טוב. את מוותרת על חלקים ענקיים בך ועל הרבה דברים והולכת לעמוד בסוף התור. הייתי במקום מוצלח, בתחילת הקריירה שלי, צלמת מוערכת, אמנית מוכרת, נשואה לכוכב, ופתאום אני מחליטה ללכת עם 'השחורים האלה', ומי שם עלייך שם בעולם הדתי? חשבתי שעכשיו אקבל מהבורא מה שאני רוצה, כי משווקים לך את זה כנהנתני. ממסחרים לך את התורה. בהמשך גיליתי שזה לא שאם עכשיו אני אשמור שבת, אז פאן לי. נפלתי ונשברתי בלי סוף. בתחילת הדרך הרגשתי שאני מתאמצת להיות ייצוג של המערכת הדתית. לא הבנתי למה רק לי קשה ולכל החוזרים בתשובה קל, למה כולם כאלה נכונים ומוארים ואצלי הכול בפשלות? ואז נתקלתי במשפט של רבי נחמן, ׳תהיה תמיד בנקודת האמת׳. זה אומר שאם עכשיו חשבון הבנק שלי מטריד אותי, לא אדבר עם הקדוש ברוך על יראת השמיים שלי. במשך הרבה זמן חשבתי, רק שלא אגיע לרגע שאצטרך לשים כיסוי ראש. להתלבש כמו דוסית היה הדבר הכי מבהיל בעולם".
"יעקב לא חשב לעשות מזה עניין. הוא בא מבית מסורתי. הוא היה הולך לבית הכנסת בחגים ותמיד אכל כשר. זה לא היה חדש לו"
שנים הלכת עם חצי מטפחת.
"עשר שנים לקח לי לשים מטפחת. עשיתי צעד קדימה וצעד אחורה כדי לא לזעזע את הבית. פעם לובשת חצאית, פעם מכנסיים. לפני 20 שנה התחלתי לשים מטפחת בצורת משולש כי גם החלק האסתטי היה חשוב לי. לפני חזרתי בתשובה היינו נוסעים לטיולים ולטירות שאטו בחו״ל, מסעדות מישלן, שפים פרטיים, יינות טובים, וזה נעצר, אבל התרגלתי שהכול הכי סטייל שיש. ביקשתי מחברות שטסו לחו״ל להביא לי מטפחות של מעצבים.
"ותשמעי סיפור: כשהתחלתי ללכת עם מטפחת, ראיתי שהגיע ט׳ באייר, האזכרה של סבתא שלי. מעולם לא הייתי בבית העלמין שלה. נסעתי לקבר שלה ובכיתי את נשמתי. סבתא שלי הייתה הולכת עם מטפחת משולש. כשאמא הייתה מבקשת ממנה שתביא אותנו לחוגים, הייתי אומרת לה, 'איך את מעיזה לשלוח אותי איתה?', ופתאום על הקבר אמרתי לה, ׳סבתא אני הולכת עם מטפחת כמו שלך, סליחה שהתביישתי בך׳".
מתי החלטת לעבור לפאה?
"לקראת גיל המעבר הרגשתי שאני צריכה חיזוק מסוג אחר. שאלתי את יעקב מה דעתו, הוא אמר, 'תעשי מה שאת רוצה'. מכיוון שהייתי תלמידה של ימימה, הייתי מחוברת ליכולת האישית שלי בזמן המדויק. תינוק לא יכול לאכול סטייק".
למה את מתגעגעת מחייך הקודמים?
"רק לדבר אחד, לחברים שלי".
החבורה התפרקה?
"יש קשר, אבל לא מה שהיה. יעקב ואני פחות במסיבות ובטיולים לפרובנס ולטוסקנה. היום אנחנו בקשר עם אנשים דתיים. הייתה אהבת חברים אמיתית, אני חייבת להגיד את זה. וזה לא שהיא לא יכולה להתקיים היום, לרגש אין קשר לדת, אבל אני כבר בהלך רוח אחר וחיה חיים אחרים. גם תמיד נזהרתי שלא להכניס אנשים למקום הזה שבו יצטרכו להתאמץ יותר מדי בשבילנו. לא רציתי לבקש שיכינו אוכל כשר".
קדוּשה גם בקציצות
התערוכה האחרונה שלה הוצגה ב־2008 בגלריית זומר. מאז עבדה עם נוער בסיכון, נערים ונערות. היום היא מוזמנת להפרשות חלה, ערבי נשים, מלמדת את שיטת ימימה ושוקדת על עבודות אמנות חדשות. בהרצאה שלה, ״על אמנות ואמונה״, היא מדברת על כך שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו כל הזמן. ״לא חייבים ללכת עד בית הכנסת אם זה קשה לך. הוא נמצא אצלנו בבית. לנשים יש את היכולת, בכל מכונת כביסה שאת תולה, לעמוד ולדבר איתו ולהגיע עד אליו. הוא נמצא בכל קציצה שאני מכינה ושהבנים שלי אוכלים״.
התקופה האחרונה מזמנת הרבה חיכוכים בין דתיים לחילוניים.
"כולנו צריכים לשאול את עצמנו, והדתיים בעיקר, את השאלה - למה כל כך נבהלים מאיתנו? ומצד שני, גם חילונים צריכים לשאול ממה הם נבהלים. מישהו אמר לכם ישר ללכת לשמור שבת ולשים תפילין? אנשים נוסעים לכל חור בעולם ואוכלים כל אוכל אחר בעולם, איך אפשר לוותר על יהדות? זה פרימיטיבי לא להתעניין ולא ללמוד".
בשנתיים האחרונות, מאז שהמחלה הרימה ראש, ראתה טירנית את הבית שלה הולך ומשתנה. ״ליעקב היה תפקיד משמעותי בבית״, היא אומרת, ״הוא היה מאוד פעיל ועכשיו יש לו פחות מרץ. אנחנו משתדלים לעשות הרבה ספורט ביחד, כי ספורט יכול לבלום קצת את המחלה. הרב פירר הציע לנו טיפול שמעכב את ההתקדמות, ויעקב עוד לא עשה אותו. הוא צריך יותר עזרה מכולנו והוא מבקש, 'תעזרי לי לסדר את הסנדוויץ׳', דברים כאלה. שלושתנו עוזרים לו, הבנים שלי מדהימים בזה״.
איך הקהל מגיב?
״בחיבוק חם. לאף עם אין לב משותף כזה. חבל שאנחנו לא מבינים את זה. רופא שישב בקהל אמר לו בסוף הערב, ׳עשית אותי אדם יותר טוב בזכות הדברים שאמרת׳. מישהו כתב לנו על אבא שגילה לילדיו שהוא חולה בפרקינסון בעקבות הריאיון. יעקב מבין שהוא שליח. חולי פרקינסון רוצים ממנו ייעוץ, עמותות הציעו לו להיפגש".
כחוזרת בתשובה עלו בתוכך שאלות כמו למה זה קרה לנו?
"ברור, אבל הבנתי שאנחנו לא עושים חשבונות שמיים. אנחנו לא מבינים, ואנחנו רק צריכים לעשות דברים כדי להיות בחלק הנותן ופחות בחלק האנוכי המקבל. נכון שאנחנו מתפללים בלי סוף ועושים פעולות כדי שנקבל רפואה, אבל כשיש משברים כאלה, אני יותר מתחזקת באמונה. פרקינסון או לא, העיקר זה להישאר בדרך. אבל אני יכולה להבין אנשים שנחלשים באמונה כשהם עוברים משבר.
"אגב, בהתחלה הייתי אחרת. כשאת מתחילה לחזור בתשובה את חושבת שהמשוואה ברורה, אני עושה מצוות, מה אתה, בורא עולם, נותן לי בתמורה? את עושה משהו ומקבלת תוצאות הפוכות. את עוברת ניסיונות קשים, כמו מבחנים לסיירת מטכ״ל. ואת אומרת, רגע סליחה, מה קורה פה? זה לא היה בעסקה בינינו. אבל אצלו אין פרוטקציות. כולם בנים שלו.
"בלי קשר, אני מאמינה בכוח התודעה. אני לומדת על החיבור של מדע וכוח המחשבה, ומבינה שהמציאות היא לא בחומר. הכול זה תודעה. ומחלה היא חלל. מקום שחסר בו אור. הגוף יודע לרפא את עצמו, רק צריך דרגה רוחנית גבוהה לזה".
