ד"ר ליליה גורביץ'־וסילקובסקי חקרה חלבון מתוק
נרצחה בגיל 38 במסיבת נובה
המחקר: ליליה (שכינויה היה לילי) מעומר, הייתה מנהלת תחום הביולוגיה המולקולרית בסטארט־אפ "אמאי חלבונים", הפועל בפארק המדע ברחובות ועוסק בפיתוח חלבון מתוק שישמש כתחליף סוכר. "היא הייתה ממש גאון", אומר ד"ר אילן סמיש, המייסד והמנכ"ל של החברה. "היא השקיעה המון בקריאת חומרים, עדכנה את הידע שלה וחשבה מחוץ לקופסה. היה לה חשוב להצליח בעבודה והיה ברור שהיא מתאימה לניהול בכיר. היא הסבירה שחשוב להשתתף בהפיכת העולם לטוב ובריא יותר. הרעיון של החברה הוא פיתוח מוצר שישמש כתחליף סוכר טעים, זול, ידידותי לסביבה ובניגוד לכל שאר הממתיקים - לא מזיק לבריאות. ליליה הייתה אחראית לבנות את מפעל הייצור של החלבון, שהוא השמר, ולהכניס את הגן המייצר את החלבון לתוך שמרים ומיקרו־אורגניזמים אחרים. היא עסקה בשאלה איך אפשר ללמד שמרים לייצר את החלבון הזה וכבר הצליחה לייצר זן שבשנה הקרובה יגיע לשוק".
דוד, אביה של ליליה: "ליליה החליטה שעבודה מול מחשב לא מתאימה לה והיא מעדיפה 'מעבדה רטובה', שבה עושים ניסויים אמיתיים. היא אהבה את הרעיון של הסטארט־אפ, לתת לאנושות מתיקות בריאה"
המסלול האקדמי: ליליה הייתה בת חמש וחצי כשעלתה עם אביה דוד ואמה רוזליה (רוזה) ממולדובה לבאר־שבע, ובהמשך עברו לעומר. "היא השתלטה על העברית מהר מאוד, והמורות בכיתה א' היו בהלם איך התחילה לקרוא לפני כל האחרים", מספר האב, שהיה מורה למתמטיקה. "אם ליליה שמה לה מטרה, היא הלכה עליה בכל הכוח, וזה היה גם לטוב וגם לרע. היה לה כושר לספוג ידע בלי להתאמץ. אם עניין אותה משהו, היא הייתה מוכנה להקדיש לו ימים ולילות ולהתעמק. כך היה בנושא המקצועות הריאליים. היא לא בזבזה זמן על דברים שלא עניינו אותה". את שלושת תאריה האקדמיים עשתה ליליה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב: תואר ראשון ושני בביולוגיה ושלישי בביוכימיה. "מאחר שהדוקטורט הצריך שילוב בכימיה, במשך שנתיים היא גם למדה כימיה ממש מאפס", מספר האב.
המסלול המקצועי: ליליה עבדה בעבר בחברת "אדמה" ועסקה בתכנון עתידי ובניהול פרויקטים. "בשלב מסוים היא החליטה שעבודה מול מחשב לא מתאימה לה והיא מעדיפה 'מעבדה רטובה', שבה עושים ניסויים אמיתיים", מסביר אביה. "למרות התנאים המצוינים והביטחון הכלכלי היא החליטה לקפוץ למים הקרים של חברת סטארט־אפ. שם היא מצאה את מקומה. היא אהבה את הרעיון לתת לאנושות מתיקות בריאה".
ל"אמאי" התקבלה ליליה כחוקרת בתחום הביולוגיה המולקולרית ומהר מאוד התחילה לנהל תחום. ד"ר סמיש נזכר: "לפני שהיא התקבלה לעבודה אצלנו היא עשתה מבחנים פסיכוטכניים, והתוצאות שלה היו גבוהות יותר משל כל המועמדים. כשהיא החלה לעבוד אצלנו התברר עד כמה הבחירה בה הייתה מוצלחת. היו לה שלושה עובדים ישירים, היינו באמצע גיוס של עוד עובדים למחלקה שלה, ובנוסף היא עבדה עם שותפים בחו"ל והעבודה הזו נקטעה".
החברה מהסטארט־אפ: "מהיום הראשון שהיא הגיעה אלינו, לפני שנה וחצי, ישבנו באותו חדר, שולחן מול שולחן", מספרת ביאנקה גפן־גמרניק, מנהלת האנליטיקה ב'אמאי'. "היו לה יחסים מאוד יפים עם האנשים שלה. היא לא התנהגה כמו בוסית, אלא כמי שבאים אליה להתייעץ ולקבל תמיכה. הצוות שלה היה מגובש מאוד ועכשיו כולם מרגישים יתומים. כל בוקר מאז שהיא נרצחה אני נכנסת לחדר, רואה את השולחן הריק ומתקשה לקבל את זה, אבל זו המציאות שלנו".
המסיבה הקטלנית: "היא לא סיפרה לנו שהיא נוסעת למסיבה", מספר אביה. "יומיים קודם, ביום חמישי, נסעתי איתה ועם הילדים שלה, דקל ותמר, תאומים בני שש, לתל־אביב, לתערוכה של קומיקס ומדע בדיוני. בילינו בכיף. היום אני רואה בזה קטע מחמם לב שנשאר בזיכרון. ביום שישי היא הלכה למספרה עם תמר ואחר כך החזירה אותה לאבא שלה, שגם דקל היה אצלו (ליליה התגרשה לפני שנה, צ"ר). בערב נסעה למסיבה עם ידיד שלה, והם היו אמורים להיפגש שם עם אחותו ובן זוגה. את כל זה ליקטתי מחברים שהגיעו לנחם. הם היו שם כל הלילה וכשהתחילו האזעקות האחות ובן זוגה יצאו לכיוון ראשון־לציון וניצלו. ליליה והידיד יצאו ברכב ובשלב מסוים הפנו אותם לקיבוץ רעים - אזור שליליה הכירה כי שירתה שם בצבא. אמרו להם למצוא מסתור, ושם ככל הנראה השיגו אותם המרצחים. לפני כן עוד הספקנו לדבר איתה, היא אמרה, 'אל תדאגו. אנחנו בדרך הביתה. כשאחזור אספר לכם הכול'. היא התקשרה גם לגרוש שלה ושאלה מה שלום הילדים, וזהו. ב־7:45 קיבלנו את ההודעה האחרונה ממנה. המקום האחרון שבו אוכן הטלפון שלה היה בתחנת אוטובוס בכניסה למחנה הצבאי רעים. עד היום אנחנו לא יודעים מה סיבת המוות".
ההנצחה: "לווריאנט הבא של החלבון שיֵצא לשוק נקרא על שמה", אומר ד"ר סמיש. "בנוסף, המעבדה שהיא ניהלה תיקרא על שמה. כבר הזמנו לוח שעליו כתוב 'המעבדה על שם ד"ר ליליה גורביץ'־וסילקובסקי'. כשאנחנו אומרים שהיא מאוד תחסר לנו, זה קצה קצהו של האובדן".
יסמין זוהר חקרה יחסי מורים והורים
נרצחה בגיל 49 בנחל־עוז לפני שסיימה את התזה
המחקר: "יסמין עבדה על עבודת תזה בנושא 'ביטויים רגשיים של מורות.ים בהשתלמות בנושא קונפליקטים עם הורים'", מספרת ד"ר דנה ודר וייס, ראש החוג לפדגוגיה ולמידה של מורות ומורים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומנחת המחקר. "העברנו השתלמות שנתית בבית ספר תיכון בדרום, ויסמין תיעדה, צילמה והקליטה אותה. בסוף השנה היא ראיינה את המורות והמורים שהשתתפו בה. המטרה הייתה להבין איך אפשר לקדם את ההתמודדות של מורות ומורים בקונפליקטים עם ההורים. מחקרים בארץ ובעולם מראים שאחד הדברים הקשים ביותר למורות ולמורים הוא התמודדות עם הורים ושיתוף פעולה איתם, שחיוני לקידום התלמידים. יסמין הייתה בעיצומו של ניתוח הנתונים, היא עברה על השיחות וזיהתה בתוכן את הבעת הרגשות המילולית".
המסלול האקדמי: יסמין הייתה רואת חשבון במקצועה. ד"ר ענבל בן־אשר גיטלר, מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר, המלמדת במחלקה לתקשורת, במחלקה לתרבות ויצירה והפקה ובמחלקה ללימודים רב־תחומיים, מספרת: "יסמין ואני נפגשנו לפני 15 שנה בפתיחת בית ספר חדש במושב שדה־צבי. באנו כאמהות לילדים שעלו לכיתה א', ובדינמיקה הקבוצתית שעשו להורים סיפרתי לה שוועד ארגון הסגל האקדמי במכללת ספיר מחפש מנהל/ת. היא התקבלה ומיד היה ברור שהיא האדם המתאים לתפקיד. מהר מאוד היא הפכה לכוח המניע בארגון, דאגה למרצות ולמרצים ולרווחתם, הייתה ראש גדול ועשתה מעל ומעבר לתפקיד".
לפני כשלוש שנים החליטה יסמין ללמוד לתואר שני בכתיבת תוכניות לימוד במחלקה לחינוך של אוניברסיטת בן־גוריון. "כבר בפגישתנו הראשונה, שהייתה בזום, התרשמתי מהשאלות המעמיקות שלה, אף על פי שלא היה לה רקע בחינוך", מספרת ד"ר ודר וייס. "גם כסטודנטית היא שאפה למצוינות. לאחר שסיימה תואר שני בהצטיינות עבדה כעוזרת הוראה, ובשנה האחרונה שקדה על עבודת התזה בהנחייתי".
ד"ר ודר וייס, המנחה של יסמין: "חילקנו את העבודה שנותרה במחקר בין סטודנטיות ואנשי סגל, אנחנו בשלב איסוף החומר. הייתי רוצה להגיש את המחקר כתזה של יסמין, כלומר, שהיא תהיה רשומה על שמה"
חברה לספסל הלימודים: "יסמין ואני הכרנו בלימודי התואר השני", מספרת לירון מוטרו מקריית־גת, אם לארבעה ומורה לביולוגיה. "כשהיינו צריכות לעשות עבודה בזוגות התקשרתי אליה, אמרתי לה שנראה לי שאנחנו באותו ראש ופשוט הצעתי לה חברות. בהמשך הפכנו לחברות וזה לא מובן מאליו. אני דתייה עם כיסוי ראש, היא קיבוצניקית חילונית, אבל הקשר היה עמוק והשיחות שלנו חרגו מהלימודים והפכו לשיחות נפש. מצד אחד היא הייתה משימתית ומצד שני רוחנית. לפני כשנה עשתה יחד עם שתי בנותיה קעקוע של שפירית, שסימלה בשבילה הרמוניה בין העולם הפיזי לשמימי.
"כשהיא סיימה את התואר השני בהצטיינות היא הזמינה אותי לטקס באוניברסיטה, ואמרתי לה שתלבש את הגלימה, הכובע והסרט כדי שאצלם אותה. 'עזבי, שטויות, אני עוד מעט בת 50!', צחקה, ואני אמרתי שהיא עבדה קשה מאוד על התואר ומגיע לה. היא הסכימה וצילמתי אותה. היום אני כל כך מצטערת שלא הצטלמתי איתה ואין לי מזכרת משותפת איתה".
ההודעה האחרונה: "כדתייה היה לי קשה להתקשר אליה באותה שבת. שלחתי לה הודעה, והיא ענתה, 'אנחנו בממ"ד, לא יודעים מה קורה. תנעלו דלתות. יש חדירה. אולי לא רק ליישובי העוטף'. בסביבות עשר כבר צפיתי בטלוויזיה ושוב שלחתי לה הודעה. היא לא ענתה ובווטסאפ היה וי אחד. קיוויתי שאולי נגמרה לה הסוללה. כעבור יומיים־שלושה שמענו שהיא נרצחה". גם בעלה של יסמין, צלם העיתונות יניב זוהר, בנותיהם קשת (21) ותכלת (18) ואביה חיים ליבנה נרצחו. בנה הצעיר, אריאל (13), הוא הניצול היחיד מהמשפחה בזכות העובדה שיצא לריצה בשש בבוקר ובדרכו הביתה נעצר על ידי קצין ביטחון שהכניס אותו לממ"ד של משפחה אחרת.
"אחרי שיצאתי מההלם הראשוני היה לי ברור שנמשיך את העבודה שלה", אומרת ד"ר ודר וייס. "חברי הסגל של המחלקה, לצד צוות מחקר וסטודנטים, משלימים בימים אלה את המשימה. התחלתי לעבוד על זה עם ד"ר קרין צרפתי שאולוב, שהדוקטורט שלה היה בנושא קרוב, ואחרי שהבנו איך אפשר להתקדם חילקנו את העבודה בין סטודנטיות ועמיתות שעובדות איתנו בפרויקט הגדול, שהמחקר של יסמין היה חלק ממנו. כל אחת קיבלה גוף של נתונים. כבר סיימנו לנתח אותם, אבל עוד לא ניתחנו את הראיונות. עכשיו אנחנו בשלב של איסוף החומר כדי להבין מה זה מספר לנו, עדיין בלי מסקנות ותובנות.
"הייתי רוצה להגיש את המחקר כתזה של יסמין, כלומר, שהיא תהיה רשומה על שמה, לכרוך את זה ולכתוב מאמר שהיא תהיה הכותבת הראשונה בו ואחריה כל האחרות שהצטרפו. זה נראה לי הכי נכון. בנוסף, עוד לפני המלחמה הגשתי עם חוקרות עמיתות מארצות־הברית הצעה להקדיש גיליון מיוחד של כתב עת בינלאומי לנושא שהיא עסקה בו. אם ההצעה תתקבל והשותפות האמריקאיות יסכימו, נקדיש את הגיליון לזכרה של יסמין. נראה לי שזה היה משמח אותה".
רונית סולטן טל חקרה את אמנות המחאה בארגנטינה
נרצחה בגיל 55 בקיבוץ חולית, עשרה ימים לאחר שהתבשרה על קבלת תואר דוקטור
הדוקטורט: "המחקר של רונית עסק באמנות המחאה בארגנטינה בימי הדיקטטורה הצבאית בשנות ה־70 וה־80", מסבירה ד"ר רונית מילאנו, מרצה בכירה במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מי שהייתה המנחה של סולטן־טל בעבודת התזה לתואר השני (בנושא אמנות הקיבוץ) וגם בדוקטורט. "האמנים שפועלים תחת דיקטטורה אינם יכולים להציג מחאה מפורשת נגד השלטון. רונית מיינה שיטות עשייה שונות של אמנות המגלמות בתוכן מחאה, הראתה איך במסגרתן היה חשוב לאמנים להשמיע את הקול המחאתי כלפי חוץ ושזרה במחקר את הדרך שבה התנועה החוצה חוזרת לתוך ארגנטינה ומשפיעה על השיח הפוליטי־הציבורי כנגד החונטה ששלטה בארגנטינה באותם ימים. המחקר שלה מציע בעצם מודל לתנועת מחאה ומצטרף למחקרים בנושאים אחרים, שמדברים על היכולת של האמנות להשפיע על השיח הציבורי. במהלך העבודה על הדוקטורט התארחה באוניברסיטת בואנוס־איירס ועסקה שם במחקר ארכיוני לצורך עבודתה, במימון האקדמיה הישראלית למדעים".
הקשר האישי לנושא: "הדוקטורט חוזר לימי ילדותה", מסבירה ד"ר מילאנו. "היא נולדה בישראל ב־1967, וכשהייתה ילדה חזרה משפחתה לארגנטינה. רונית גדלה בבואנוס־איירס בתקופת שלטון החונטה שם, ובגיל 18 עלתה ארצה עם גרעין השומר הצעיר לקיבוץ כרם־שלום. שם היא פגשה את רולאן סולטן שעלה מצרפת, ושם נולדו בניהם, אדם ותום. כשתום היה בן חצי שנה הם עזבו לארגנטינה, וב־1996 חזרו ארצה והתיישבו בקיבוץ חולית בעוטף. רונית עבדה רוב חייה במערכת החינוך של הקיבוץ. אחרי שבניה בגרו (אדם חי עם אשתו ושני ילדיו בקיבוץ ותום חי בתל־אביב עם בת זוגו) התפנתה להתחיל לימודים גבוהים. היא עבדה על הדוקטורט יותר מחמש שנים, הגישה אותו לאישור לפני כחצי שנה, וכשהתקשרתי לספר לה שהוא אושר, לא היה גבול לשמחתה".
המסלול האקדמי: "רונית, בוגרת תואר ראשון בתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, הייתה מתרגלת בקורס 'נקודות ציון בתולדות האמנות' במחלקה ללימודים רב־תחומיים", אומרת ד"ר ענבל בן־אשר גיטלר ממכללת ספיר. "היא הייתה מרצה סופר־מוכשרת ומסורה, ואף סטודנט לא היה שקוף עבורה. בקיץ הבא הייתה אמורה ללמד במחלקה לתקשורת קורס ראשון שלה כדוקטור, על אתיקה ותרבות חזותית. היא מאוד התרגשה לקראת זה. לצערנו, הכול נגדע באיבו".
הערב האחרון: "המשפחה מארגנטינה - שרה, אמא של רונית, וגיסתה ליסה - בדיוק ביקרה בארץ", מספרת כלתה של רונית, ניר כספי־סולטן (בת זוגו של אדם). "ביום שישי, 6 באוקטובר, עשינו ארוחת פרידה לפני שובן לארגנטינה. התארחנו אצל רונית ורולאן בבית שהם בדיוק סיימו לשפץ, והיה כיף גדול. בשתיים בלילה אדם ורונית לקחו את שרה וליסה לנתב"ג וחזרו לקיבוץ. אדם הוריד את רונית בשביל הגישה בשכונה שלה והגיע הביתה ב־6:15. אחרי כמה דקות התחילו אזעקות. נכנסנו לממ"ד עם שני הילדים, במחשבה שתכף נצא".
ההודעה האחרונה: "אדם התכתב עם רונית ורולאן", מספרת ניר. "ב־7:57 היא כתבה לנו, 'תשמרו על עצמכם. אני אוהבת אתכם'. במקביל היא התכתבה עם חברה שלה וכתבה לה: 'אני שומעת אותם... הם מנסים להיכנס הביתה. הנה, שברו את הזכוכית...'. זו הייתה ההודעה האחרונה שלה".
רונית עבדה רוב חייה במערכת החינוך של הקיבוץ. אחרי שבניה בגרו התפנתה להתחיל לימודים גבוהים וחקרה את היכולת של האמנות להשפיע על השיח הציבורי
המשפחה שניצלה: ניר, אדם, בניהם רז (ארבע וחצי) ואורי (כמעט שלוש) והכלבה שהו בממ"ד 13 שעות, שבמהלכן שמעו את מחבלי החמאס נכנסים לביתם ויוצרים בו כאוס. "הם גם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד, אבל לא ירו", אומרת ניר. סביב שתיים בצהריים שמעו קולות שאמרו: "צה"ל, צה"ל. מי בבית?", ולאחר שהתלבטו, בתנועות שפתיים, החליטו לא לפתוח. בדיעבד התברר שמדובר במחבלים. אחרי כשעה מישהו קרא בשמם. "החבאתי את הילדים בכוך מאחורי הארון ורק כששמענו מבחוץ מכשירי קשר בעברית דפקנו על דלת הממ"ד כדי להודיע על קיומנו". החיילים הורו להם להישאר במקום וצירפו אליהם עוד שכנים. בשבע וחצי בערב, כשהקיבוץ עדיין היה תחת ירי, התפנו תחת אבטחה. "אדם העמיס בטנדר עשרה אנשים וילדים ושני כלבים, והחיילים הזהירו אותנו לנסוע בלי אור ובלי ברקס ולא לעצור בדרך, עד שהגענו לקיבוץ גבולות".
הבשורה המרה: "כשרונית ורולאן לא ענו לו להודעות, כבר הבנו. למחרת התקשרתי למנהל הקהילה בבקשה לדעת מה קרה, והוא אמר שנציג בדרך אלינו והוא יגיד לנו. זו הייתה החותמת. עם כל הבכי והכאב הייתה הקלה מסוימת בכך שהם לא נחטפו. רולאן לא היה שורד בשבי בלי תרופות".
החלום שנגדע: "רונית תמיד אמרה שאף פעם לא מאוחר להתחיל ללמוד ועבדה קשה כדי להגשים את החלום. אני שמחה שהיא הצליחה להגשים את החלום שלה ומקווה ששני הבנים שלה יעלו בקיץ על הבמה כדי לקבל את התעודה במקומה ולזכרה".
