בשנת 2002 התראיינה ד"ר מירה המאירי לעיתון "לאשה", זאת לאחר שהתמנתה למנהלת תיכון בגיל 35 וזכתה לתואר המנהלת הצעירה בישראל. העיתונאית נעמי לבנון־קשת שאלה אותה איפה היא רואה את עצמה בעוד עשר שנים, אבל אפילו אישה אמביציוזית כמו ד"ר המאירי לא תיארה לעצמה שתעשה מהפכה במערכת החינוך, ואפילו תתעשר מזה.
"אמרתי לכתבת שאני מניחה שאמשיך לעסוק בחינוך, אבל מה שאני באמת רוצה זה לשבת בכיסא נדנדה, לסרוג סוודרים למשפחה ולהכין קוסקוס", היא צוחקת. "אני חושבת שהגעתי הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי".
ד"ר המאירי הגתה ופיתחה ביחד עם בנה עומר את אפליקציית משו"ב, שנמצאת בשימוש ברוב בתי הספר ובסוף 2021 נמכרה לחברת שירותי התוכנה הישראלית פריוריטי ב־50 מיליון שקל, על פי פרסומים. חברת פריוריטי, שמתמחה בפיתוח וניהול מערכות ארגוניות, מתכננת לשווק את משו"ב למערכות חינוך בחו"ל, שמביעות עניין רב בלמידה מקוונת בעיקר מאז הקורונה.
"בתחילת שנות ה־2000 יצרנו פנקס בשלושה צבעים, מורה רשם את האירועים של השיעור, תלש פתק בצבע אחד למזכירות, פתק שני תלה בחדר המורים, והשלישי נשמר אצלו. זה היה מתיש"
מערכת משו"ב (ראשי תיבות של מיידיות, שקיפות ובקרה) החלה לפעול ב־2006, אך קיבלה תאוצה גדולה עם כניסת הסמארטפונים לחיינו. אם יש לכן ילדים במערכת החינוך, אתן בטח מכירות אותה. אם לא: מדובר בתוכנה לניהול פדגוגי שיוצרת בסיס נתונים על כל תלמיד. את הנתונים האלה יכולים לראות התלמיד, הוריו ואנשי הצוות שקיבלו הרשאות. הנהלת בית הספר מגדירה את הפרמטרים החשובים בעיניה למעקב (נתוני תפקוד, ציונים, תוכני לימוד, שיעורי בית, התאמות לימודיות, שיבוץ למגמות ומקצועות וכו'), צוות ההוראה מזין את הנתונים בזמן אמת, וכך יכול כל אחד מהשותפים לקבל את המידע הרלוונטי לו בכל רגע נתון. למשל, אם הבת שלך הבריזה משיעור מדעים, תקבלי באותו רגע עדכון על היעדרות מהכיתה, ואם הבן שלך שוב הגיע לשיעור הנדסה בלי מארז אביזרים, תקפוץ לך בנייד הודעת הערה על "אי־הבאת ציוד".
ב־2019 נבחרה משו"ב, שעד אז שווקה באופן עצמאי, במכרז של משרד החינוך, לצד אפליקציות נוספות כמו סמארט סקול. בעקבות זאת הורחב משמעותית בסיס המשתמשים בתוכנה, וכיום משתמשים בה קרוב ל־1,700 בתי ספר מתוך כ־5,000 בתי ספר הרשומים במשרד החינוך.
המאירי מכהנת כמנכ"לית משו"ב מאז הקמתה, בנה עומר ושותף נוסף מחזיקים בכל מניות החברה, שלא גייסה הון חיצוני, כך שכל כספי הרכישה הגיעו לכיסם. "בחודש מרץ השנה, כשהגיעו הפניות הראשונות לרכוש את משו"ב, קיבלתי מיילים באנגלית עם שמות לא מוכרים, שנראו לי כמו ספאם, ופשוט העפתי אותם", היא צוחקת. "רק במייל השלישי הבנתי שהשולחת היא קרן TA המחזיקה ב'פריוריטי', ששמעה עלינו והחליטה שהיא רוצה לפתח את משו"ב גם בחו"ל. למזלי השולח לא התייאש, הם חשבו שאני משחקת אותה הארד טו גט והמשיכו לנסות. אני מאוד שמחה שהידע שצברנו כאן יגיע לכל העולם, זה לא ברור מאליו לעשות אקזיט בתחום החינוך, ובטח לא אחרי גיל 60".
עוד כתבות בלאשה
תזונאית שנהפכה למורה
המאירי (61), דוקטור בתחום הוראת הטכנולוגיה והמדעים מהטכניון, נולדה וגדלה ברמת־השרון, סיימה את תיכון רוטברג (במחזור של ריטה, מתופף להקת משינה, איגי דיין ואיש העסקים ישי דוידי). בצבא שירתה כמאבחנת פסיכוטכנית, סיימה תואר ראשון בתזונה והחלה את דרכה המקצועית כדיאטנית.
היא נשואה לאלחנן המאירי, מהנדס מזון במקצועו, בן היישוב יבנאל, ויש להם שלושה ילדים: עומר (36), המשרת בצבא קבע ושותף במשו"ב, ענבר (33), כלכלנית ונופר (31), בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב והייטקיסטית. לאחר נישואיהם עברו בני הזוג לגור ביבנאל, והיא החלה לעבוד כדיאטנית בבית החולים פוריה. בגיל 24 החליטה לעשות הסבה להוראה והציעה את עצמה לתיכון כדורי שבגליל התחתון, כמורה לכימיה ומתמטיקה.
"התחלתי ללמד והשלמתי תעודת הוראה תוך כדי תנועה", היא מספרת. "אחרי עשר שנים קיבלתי את ניהול בית הספר, ואחרי עשור נוסף בית הספר בניהולי גדל מ־600 תלמידים ל־1,600 תלמידים. בשנת 2002 קיבלתי את פרס נשיא המדינה על חינוך לסובלנות ורב־תרבותיות. ב־2005 עזבתי את ניהול כדורי והתחלתי לנהל את התוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר במכללת אורנים, תפקיד שאני עושה עד היום לצד העבודה במשו"ב".
"הבן שלי עומר עשה ניסוי בבית על האחיות שלו. הוא כתב להן בתוכנה דוחות היעדרויות והתנהגות והוציא דוחות לנו, ההורים. זאת הייתה הגרסה הראשונה של המערכת"
איך נולדה התוכנה?
"באופי שלי אני אוהבת לעבוד באופן שיטתי ומבוסס נתונים, אני באה מהוראת מדעים מדויקים, ובעבודתי כמורה וכמנהלת פיתחתי עם הצוות שלי כל מיני אמצעים שיעזרו לנו לראות את מצב התלמידים בכל רגע נתון בזמן אמת. עד אז מידע היה עובר ממורה למורה באופן אקראי, אם הן נפגשו במקרה במסדרון. פעמיים־שלוש בשנה עשינו ישיבה פדגוגית, דיברנו על כולם וכתבנו תעודות. כשהייתי מחנכת בשנות ה־80 הייתי רודפת אחרי מורים, וכמה אפשר לרוץ וללקט מידע, כשמורים לא תמיד עובדים באותו בניין או באותו יום? מעבר לזה חשבתי שאנחנו צריכים מעקב לא רק אחר הציונים אלא גם אחרי דברים מעבר, כמו הברזות, התנהגות בשיעורים או חיזוקים חיוביים. כל הזמן חשבתי איך לגרום לצוות לדעת כמה שיותר מהר מה קורה עם כל ילד מבחינת הביצועים שלו, ההישגים שלו והקשיים שלו, אבל לא הייתה לנו אז הטכנולוגיה".
אז איך עשיתם את זה?
"בתחילת שנות ה־2000 יצרנו פנקס בשלושה צבעים, מורה רשם בפנקס את האירועים של השיעור, תלש פתק בצבע אחד למזכירות, פתק שני תלה בחדר המורים והשלישי נשמר אצלו. המחנך היה מגיע כל הפסקה לחדר המורים וראה את הפתקים שהשאירו לו מורים אחרים על הלוח, וכשהוא נכנס לכיתה הוא ידע בדיוק מה קרה לפניו. זה היה מייגע ומתיש, בשלב מסוים התחלנו לתקשר בינינו במירס, אבל גם זה לא היה ממש נוח. באותה תקופה האינטרנט הלך ותפס תאוצה, ואז הבן שלי עומר, שלמד בכיתה י"ב במגמת מדעי המחשב, התחיל לשחק עם הרעיון לפתח דרכים נוחות יותר לדיווח באמצעות האינטרנט. הוא כתב תוכנת דיווח קטנה וראשונית מאוד, ועשה ניסוי בבית על האחיות שלו. הוא כתב להן דוחות היעדרויות והתנהגות והוציא דוחות להורים, שהם אנחנו. כך התחלנו. זאת הייתה הגרסה הראשונה של המערכת".
מתי ההתנסות המשפחתית עברה לבית הספר?
"המשכנו לנסות ולשכלל את התוכנה, ואז ניסינו אותה בכדורי ובעוד שני בתי ספר שבהם המנהלים חברים שלי, והם התלהבו. בסוף אותה שנה עברתי ללמד מנהלים ב'אורנים' יום בשבוע, ושאר השבוע היה לי פנוי. הנושא המשיך להעסיק אותי, ולכן המשכתי לפתח את התוכנה ביחד עם עומר, והכול בהשקעה עצמית. לא גייסנו מקרנות, לא לקחנו הלוואות, עשינו את רוב העבודה בעצמנו. גם כששכרנו עובדים, לא לקחנו שקל מאף אחד".
לא חששתם לכספכם?
"קבענו איזו תקרה למימוש החלום, וכיוון שהחלום היה מספיק טוב, הלך לנו די מהר. אחרי שנה כבר היו לנו כמה עשרות בתי ספר שהשתמשו בתוכנה, ואחרי שנתיים - כמה מאות. הגידול היה מהיר, בלי פרסום בכלל. מורים אמרו לי, 'איך חיינו פעם בלי זה? 'המשו"ב' זה העיניים שלנו'. זה עבר כאש בשדה קוצים כי לא היה משהו אחר".
אין לכם מתחרים?
"אחרי כמה שנים קמו לנו מתחרים שהעלו מוצר דומה, אבל אנחנו עדיין שולטים בשוק. בגלל שבאתי מהשטח, ידעתי בדיוק מה צריך, ואת כל הידע והתרבות הארגונית הכנסתי לתוך המשו"ב. שום מאמץ לא נחסך, נסעתי לבתי ספר שהשתמשו בתוכנה, שמעתי הערות ושכללנו אותה על פי בקשות. כל בית ספר אמר לנו מה עוד הם רוצים שיהיה בתוכנה והוספנו. הרבה מהפונקציות באו מהם, והם גם קבעו עד איזו רמה הם רוצים ליצור שקיפות, בהינתן שגם התלמידים והוריהם חשופים למידע".
"כשהגיעו הפניות הראשונות לרכוש את משו"ב, קיבלתי מיילים באנגלית שנראו לי כמו ספאם, והעפתי אותם. למזלי השולח לא התייאש, הם חשבו שאני משחקת אותה הארד טו גט והמשיכו לנסות"
שמעתי הרבה תלונות על עדכון יתר, שבעצם מעביר אחריות מהמורים להורים. הורים לא מעוניינים לקבל עדכון על כל אי־הבאת ציוד.
"אני מודה שהשאלה מאתגרת גם אותי, אבל בסוף זו החלטה של בית הספר. כל בית ספר מחליט מה מתוך המשו"ב הוא לוקח ומה לא, מתוך שיח עם נציגי ההורים. וגם אם בית הספר מחליט שהוא מציג להורים את כל הפרמטרים, זה לא אומר שהוא מעביר להורים אחריות. חלוקת האחריות בין בית הספר להורים ולתלמידים לא קשורה למשו"ב, אלא לשיח ביניהם".
כמה זמן אחרי שתלמיד מסיים את בית הספר החומר נשמר במערכת?
"המידע שמור ולא נמחק, והאמת היא שגיליתי שיש לזה הרבה ערך. למשל, בוגרים שבגיל 28 נניח החליטו להמשיך ללמוד חוזרים למשו"ב כי הם צריכים את העקומות הלימודיות שלהם כדי לקבל התאמות. עם זאת, אנחנו פועלים על פי החוק במדינת ישראל, ושומרים על רמת אבטחה שהיא ללא תקדים והרבה מעבר למה שנדרש".
"הכסף לא שינה לנו את החיים, תמיד היינו אנשים שעובדים, משתכרים יפה וחיים בצורה נוחה. אנחנו גרים באותו בית ביבנאל, יש לנו רכב אחד כי אין לנו צורך בשניים, ובעיקרון אנחנו חיים אותו דבר"
סכום סודי
הפריצה הגדולה של תוכנת משו"ב הייתה בתקופת הקורונה, כשכל התלמידים ישבו בבית ולמדו בזום. משו"ב הכניסה את אופציית "הכיתה המקוונת" כבר ב־2008, כמענה ללמידה מרחוק במקרה שמורה לא יכולה להגיע פיזית לכיתה - אף אחד לא חשב אז על האפוקליפסה שהביאה איתה הקורונה - אך עד הקורונה לא נעשה בה שימוש.
"בקורונה פתאום המורים גילו את 'הכיתה המקוונת' ששכבה שם יותר מעשר שנים כאבן שאין לה הופכין. למורים היה הרבה יותר נוח לעלות הרצאות וחומר לימודי, במקום שילכו לאיבוד במייל או בווטסאפ. היה פה יתרון גם למנהלים, כי בבית הספר הם יכלו להסתובב בין הכיתות, ומה הם יעשו בקורונה כשהלימוד מקוון? במשו"ב יש למנהלים מסך עם כל השיעורים של כל הכיתות, והם יכולים לעבור מכיתה לכיתה וממש להשתתף ולהיות חלק מהמרחב המקוון הזה".
ועכשיו, כשכולם חזרו לכיתות, מה עוד אפשר לעשות עם הכיתה המקוונת?
"לפתור את בעיית המחסור במורים, למשל. אמרתי למנהלים: 'התלמידים כבר מיומנים בלמידה מרחוק, תשלבו אינטרסים כי ההוראה המקוונת מאפשרת לשבור את מסגרת הזמן והמקום'. מורה שיושב בתל־אביב יכול לקיים שיעור לילדים מכל רחבי הארץ ולפתור כך את בעיית המחסור במורים מיומנים בפריפריה, בעיקר בהוראת המדעים. וחוץ מזה, למה להשאיר תלמיד בבית הספר עד שעה שלוש־ארבע, כשהוא כבר לא מרוכז ולא יכול להקשיב, כשאפשר להזמין אותו לשיעור מקוון בזמנו החופשי?".
אז למה זה לא קורה?
"כי בתקופת הקורונה הילדים ישבו שנה בבית והייתה תחושה כללית שנגרם להם נזק בגלל הניתוק החברתי, אז משרד החינוך הוציא הנחיה שהלימודים יתקיימו רק בכיתות. הלכו לקצה השני, וחבל. הטכנולוגיה כאן, למה לא להשתמש בה? בתי הספר נמצאים במצוקה עצומה, מנהלים מתחננים למצוא מורים לכל המקצועות, לא רק למתמטיקה ואנגלית, ואם יש מורה מצוינת שגרה רחוק מדי, למה שלא תיתן חלק מהשעות שלה במקוון, כדי לעודד אותה להישאר במערכת?".
תיארת לעצמך שיום אחד תעשי אקזיט מפואר כל כך?
"האמת היא שלא, כל השנים פנו אלינו והציעו הצעות, אבל עד עכשיו הרגשתי שהמשו"ב ואני זה אותו דבר, זה היה כמו למכור את עצמי".
"עשינו הכול בהשקעה עצמית. לא גייסנו מקרנות, לא לקחנו הלוואות. גם כששכרנו עובדים, לא לקחנו שקל מאף אחד"
אז למה הסכמת למכור בסוף?
"קודם כול בקורונה גדלנו מאוד, ואני גם לא נעשית צעירה, לכן חשבתי שזה נכון לחברה ולצוות לעלות כיתה ולהפוך להיות חלק מארגון גדול. שנית, כבר מהשיחה הראשונה עם שגיא גרינשפן, מנכ"ל פריוריטי, הייתה בינינו כימיה, ובכימיה אני מבינה. שלישית, ההצעה הייתה טובה: הם הציעו שנבוא עם כל העובדים, אמרו שאנחנו הצלחה מסחררת ושהם רוצים אותנו כמו שאנחנו. הבנתי שזה הדבר הנכון קודם כול לחברה, אחר כך למוצר ובסוף גם בשבילי ברמה האישית, כי כמה שנים אפשר לשאת את הכול על הגב? אני רוצה לעשות עוד כמה דברים בחיים, וגם לישון טוב בלילה בלי להרגיש שהכול על הכתפיים שלי".
איך הכסף שינה את חייך?
"אני רואה עכשיו את הסדרה 'שישה אפסים' בכאן 11 וצוחקת, כי באיזשהו מקום גם אני זכיתי בכמה מיליונים".
כמה מיליונים?
"זה לא שאני מתלוננת, אבל הסכום שפרסמו לא מדויק. לצערי אנחנו חתומים על סודיות ולכן אני לא יכולה לחשוף את הנתון הזה. חשוב לדעת גם שאנחנו מתחלקים עם המדינה שלוקחת שליש למיסים".
איך הכסף שינה לכם את החיים?
"הכסף לא שינה לנו את החיים, תמיד היינו אנשים שעובדים, משתכרים יפה וחיים בצורה נוחה. אנחנו גרים באותו בית ביבנאל, יש לנו רכב אחד כי אין לנו צורך בשניים, ובעיקרון אנחנו חיים אותו דבר. אני ממשיכה לעבוד ב'אורנים' וממשיכה לעבוד במשו"ב כשכירה בפריוריטי. כיוון שאני לא חולמת על יאכטות ואני גם לא חובבת זהב, קנינו בית לילדים שלנו".
