46 שנים: אפילו לקניון הוא בא איתי
מירי וישראל גם, הורים לשני ילדים, סבים לשישה נכדים, גרים בגני־תקווה
היא: בת 68, לשעבר מזכירה ("וקונה 'לאשה' מדי שבוע").
הוא: בן 74, גמלאי של משרד הביטחון.
כך הכרנו: "ההורים שלנו גרו אחד ליד השני ברמת־גן", מספרת מירי. "כשהייתי בצבא צעדתי יום אחד בדרך הביתה מהים, ישראל עבר עם האוטו, ראה אותי ושאל אם אני רוצה טרמפ. הכרתי אותו, אז אמרתי: 'וואלה, כן'. הוא ביקש את הטלפון שלי, התקשר והתחלנו לצאת".
החתונה: 1976, באולמי גילטון ברמת־גן, בנוכחות 250 אורחים.
טיפ לזוגיות: מירי: "קודם כל חברוּת! פרגון, אהבה, דאגה אחד לשני. בואי, אנחנו דור של פעם. לא מחפשים מה לא בסדר או איפה אין התאמה. אנחנו מאוד זורמים עם החיים ועושים הרבה דברים ביחד, שזה בעצם מחזיק את העסק: ספורט, בילויים, חופשות. הילדים שואלים אותנו כל יום: 'מה אתם עושים מחר?', ואני עונה: 'מאיפה אני יודעת?'. אנחנו תמיד מוצאים בספונטניות לאן ללכת - מסעדה, ים, הצגה, קולנוע. אפילו לקניון אין לו בעיה ללכת איתי".
50 שנים: איחרתי לדייט והוא כבר הלך
רחל ואהרון חזן, הורים לשלושה ילדים, סבים לשבעה נכדים, גרים בחולון
היא: בת 72, לשעבר תופרת, כיום מטפלת בשתי ילדות.
הוא: בן 74, בעל חנות פירות יבשים בתל־אביב.
כך הכרנו: "היינו במועדון ביד אליהו", מספרת רחל. "הוא התחיל איתי והיה נודניק, אמר 'אולי נלך לסרט'. חשבתי שהוא סתם רוצה להעביר את הזמן, לא רציני. בסוף הערב אמרתי לו: 'אוקיי, נלך לסרט'. אחרי יומיים קבענו ליד קולנוע אסתר בתל־אביב, ואיחרתי. הוא ראה שלא הגעתי והתחיל ללכת. הגעתי לקולנוע, ראיתי שהוא לא שם, והתחלתי לחזור הביתה. עברתי את הרמזורים, ופתאום אני רואה אותו מולי! נתקלנו אחד בשנייה ומאז לא נפרדנו".
החתונה: 1972, באולמי טופז בתל־אביב, בנוכחות 250 איש.
טיפ לזוגיות: רחל: "סבלנות, וגם ויתורים, אבל בגבולות הטעם הטוב".
50 שנים: התארסנו תוך שבוע
לאה וצבי אדלר, הורים לארבעה ילדים, סבים ל־11 נכדים, גרים בפתח־תקווה
היא: בת 71, מזכירת המשרד של העסק.
הוא: בן 76, יהלומן ("כבר 60 שנה").
כך הכרנו: "גדלתי בארצות־הברית, ואבא שלי נסע לארץ כדי לפגוש את אחותו", מספרת לאה. "היא הייתה שכנה של ההורים של צביקה בבני־ברק, אז בשבת, בבית הכנסת, אבא שלי ראה את צביקה ושאל, 'מי זה הילד הזה?'".
צביקה: "הוא אמר, 'אתה חייב להכיר את הבת שלי באמריקה', הראה לי תמונות שלה ולחץ עליי. בסוף אמרתי לו, 'בסדר, אני נוסע לאמריקה, רק תעזוב אותי'. עד היום אני לא יודע להסביר איך הסכמתי לנסוע לאמריקה כדי להכיר בחורה, כי בזמנו לא הסכמתי לנסוע אפילו לראשון־לציון בשביל זה - רק עד תל־אביב! הגעתי ללונג־איילנד ובקושי ידעתי מילה באנגלית. לאה לא ידעה מילה בעברית. היא לא כל כך הסכימה למפגש הזה ופירקה את התסרוקת שלה כדי שלא ארצה אותה, ובכל זאת רציתי אותה. מאז לא עזבנו אחד את השני".
לאה: "אחרי שבוע דודה של צביקה אמרה, 'אני מתקשרת לארץ ואומרת שיש פה שידוך'. ענינו: 'בסדר'. בדרך הביתה אמרתי לצביקה, 'אני חושבת שאנחנו מאורסים עכשיו', והוא ענה: 'יהיה בסדר'".
החתונה: 1972, בלונג־איילנד. צביקה: "הלבישו אותי בחליפת סמוקינג עם וסט, נעליים מבריקות וכפפות לבנות, הייתי קוסם לכל דבר. זה היה קומדיה".
טיפ לזוגיות: לאה: "הרבה ויתורים וסבלנות, אין מקום לאגו". צביקה: "אל תגידו אף פעם שהאוכל לא טעים".
62 שנים: מישהי ניסתה לשרוף לי את ההינומה
חוה ואשר ארד (בני 84), הורים לשלושה, סבים לתשעה נכדים ולשתי נינות, גרים בתל־מונד
היא: לשעבר עובדת בסוכנות רכב.
הוא: חבר "דן" בפנסיה ולשעבר מטפל אלטרנטיבי.
כך הכרנו: "בצבא הדרכתי בצריפין", מספרת חוה. "אשר הגיע לקורס טנקים בבסיס, ומדי בוקר, כשהם עמדו למסדר, עברתי לידם בדרך לכיתה שבה לימדתי. אשר שם עליי עין, אבל לא העז להתקרב אליי. הפעם הבאה שנפגשנו הייתה אחרי מבצע קדש. אני נשלחתי לסדנה בג'וליס, ואשר הגיע לשם גם. הוא ניסה, ניסה, ניסה, ובסוף התפתיתי לו. מאז אנחנו יחד".
החתונה: 1960, באולם ברחוב לוינסקי בתל־אביב, בנוכחות 250 אורחים. "מישהי שהייתה מאוהבת באשר ניסתה לשרוף לי את ההינומה על הראש, ובת אחותי, שהייתה אז בת 12, קלטה אותה ברגע האחרון והרחיקה אותה ממני".
טיפ לזוגיות: "להבין, לוותר, לאהוב - ולקום בבוקר עם חיוך".
51 שנים: הוא ביקש ממני כפכף בדרך לים
פנינה ודוד בוזגלו (בני 70), הורים לארבעה, סבים ל־21 נכדים ושני נינים, גרים בקריית־ים
היא: לשעבר מזכירה בבית ספר ("ומנויה על 'לאשה' הרבה מאוד שנים").
הוא: לשעבר בעל נגרייה.
כך הכרנו: "שנינו גרנו בקריית־ים", מספרת פנינה. "כשהייתי בת 17 הלכתי לים עם כפכפים, ובדרך ראיתי את דוד, שיצא מהבית יחף. הוא שרק לי וראיתי אותו מקפץ על הכביש הרותח, כפות הרגליים שרפו לו. הוא רץ אחריי וביקש שאתן לו לפחות כפכף אחד. לא הסכמתי, אז הוא רץ אחריי לים. משם התחלנו לדבר ולפטפט, וזהו".
החתונה: 1971, אולמי רון, חיפה, בנוכחות 700 איש (פנינה: "אז היו מזמינים את כל השכונה").
טיפ לזוגיות: דוד: "להשתדל להיות ביחד כמה שיותר, עם הילדים, הנכדים והנינים. זה האושר". פנינה: "לא להתעקש על דברים".
55 שנים: היא פחדה להחליק מהכיסא
אפרים ועליזה אסיף, הורים לארבעה, סבים ל־11 נכדים, גרים בפתח־תקווה
היא: בת 81, לשעבר מנהלת חשבונות.
הוא: בן 83, לשעבר בעל מוסך.
כך הכרנו: "גדלנו באותה שכונה בבני־ברק, הכרנו בתיכון ערב, ומאז אנחנו יחד".
החתונה: 1967, אולם קריניצי, רמת־גן, בנוכחות 350 איש.
אפרים: "התחתנו אחרי מלחמת ששת הימים, והייתה תחושה של אופוריה בארץ שהוסיפה לאווירה בחתונה. היינו צעירים ויפים. הושיבו אותנו על כיסאות והרימו אותנו גבוה באוויר, עליזה נורא פחדה להחליק מהכיסא וממש רעדה".
טיפ לזוגיות: "שנינו ממוצא עיראקי, והמשפחות שלנו מכירות עוד מהעיר בצרה. באנו לקשר עם אותה מנטליות ואותו חינוך, כך שתמיד הייתה הבנה מלאה בינינו".
44 שנים: כולם שרו יחד את המנון בית"ר
פנינה ומאיר אלפסי, הורים לשלושה, סבים לשלושה, גרים בירושלים
היא: בת 64, מזכירה בתיכון בירושלים.
הוא: בן 66, מחנך כיתה ורכז תלמידים בתיכון (אחר) בעיר ("אנחנו מחליפים חוויות ומתייעצים").
כך הכרנו: "גדלנו בבית־שמש", מספרת פנינה. "אחרי שמאיר סיים את הצבא ראיתי אותו במועדון בעיר. התחלנו לרקוד, בהמשך יצאנו עם חברים וחברות, וכך נרקמה הזוגיות".
החתונה: 1978, באולם בקריית־מלאכי, בנוכחות כ־300 איש. "החברים של מאיר שרו יחד את המנון בית"ר, וכל האורחים שרו איתם. זה היה בלתי נשכח. התמונה הזו צולמה לפני החתונה בסלון אִמבּר בדיזנגוף בתל־אביב, שהיה הכי נחשב בזמנו. היו עושים שם תסרוקת, איפור וצילומים בדיל אחד".
טיפ לזוגיות: "להקשיב אחד לשני, לחלוק את הדברים הטובים והרעים, לדבר בפתיחות, לתת אמון, לפרגן ולסלוח. מעבר לזה, חשוב לצאת להתאוורר לפעמים: בתי קפה, מסעדות וחופשות".
47 שנים: הוא ראה תמונה שלי אצל חברה
אמירה (אֶמי) ויצחק (איקה) לידר, הורים לארבעה ילדים, סבים לתשעה נכדים, גרים בחיפה
היא: בת 67, לשעבר מנהלת תקשורת של חברת תרופות בינלאומית, לאחרונה סיימה תואר שני בלימודי תרבות, וסמינריון הגמר שלה הוקדש לחקר מודל האימהות לפי גיליונות "לאשה" ב־40 השנים האחרונות ("נדהמתי לגלות שערך האימהות לא השתנה הרבה לאורך השנים").
הוא: בן 68, מורה לנהיגה.
כך הכרנו: "כשהייתי חיילת, איקה ראה תמונה שלי אצל חברה משותפת וביקש את הטלפון שלי", מספרת אמי. "היא אמרה לו שאני לא מרשה לתת את המספר, אבל הוא נודניק ולא עזב אותה. בסוף היא הסכימה. הוא צלצל ואמר שהוא רוצה להיפגש איתי. הסכמתי, אבל הכנתי תוכנית גיבוי: קבענו בחוף בבת גלים, והכרחתי חברה לבוא איתי ולחכות בצד עד שאתן לה סימן שהכל בסדר. במקביל, גם הוא הכין תוכנית מילוט וביקש מחבר מהצבא שיגיד לו לחזור לבסיס אם הוא יצלצל. הוא הגיע, ראיתי שהוא נראה בסדר, שרירן כזה, וזה מה שאהבתי אז - בריונים. התחלנו לדבר וסימנתי לחברה שהיא יכולה ללכת. השאר היסטוריה, כמו שאומרים".
החתונה: 1975, באולמי אורנים בתל־אביב, בנוכחות כ־200 אורחים. "התחתנו בט"ו באב בלי שתכננו את זה".
טיפ לזוגיות: "הכי חשוב זה להיות חברים טובים".
54 שנים: ראו אותנו וסיפרו לאבא שלי
רחל ויצחק גדקר, הורים לשתי בנות, סבים לשישה נכדים, גרים בפתח־תקווה
היא: בת 73, לשעבר עובדת ב"תדיראן".
הוא: בן 76, לשעבר עובד ייצור.
כך הכרנו: "הכרנו בבומביי, הודו", מספרת רחל. "ראיתי אותו בבית הכנסת, הוא היה מסתכל עליי וראיתי שהוא חתיך. הייתי בת 18 וההורים לא הרשו לי לצאת עם אף אחד, אז הוא היה בא לקחת אותי משיעורי תפירה. היינו יוצאים ככה בשקט, לסרטים. יום אחד מישהו ראה אותנו ואמר לאבא שלי. ההורים פחדו שאלך עם מישהו לא יהודי, אז אבא שלי עשה חקירות. ראו שהוא יהודי ממשפחה טובה ואישרו לנו לצאת. תוך חצי שנה התחתנו".
החתונה: 1968, בבית כנסת בבומביי. "שנה אחר כך עלינו לארץ".
טיפ לזוגיות: "חברות טובה וסבלנות".
49 שנים: טלפון שש פעמים ביום
רחל ודוד משיח, הורים לשלוש בנות, סבים ל־11 נכדים, גרים בראשון־לציון
היא: בת 68, לשעבר ספרית.
הוא: בן 71, לשעבר נהג סמיטריילר ("וכיום עובד כמאבטח בבית ספר בחצי משרה כדי לא לשבת בבית בחוסר מעש").
כך הכרנו: "הייתי עולה חדשה מלוב ובקושי ידעתי עברית", מספרת רחל. "הלכתי לבקר חברה ביפו. דוד, שהיה שכן שלה, אמר לה: 'תכירי לי את החברה שלך'. אמרתי לה בשקט: 'לא, מה פתאום? אני לא מכירה אותו, לא רוצה לצאת עם בחור מהרחוב'. בסוף היא שכנעה אותי, וככה התחלנו לצאת. יצא שידוך מצוין. החברה הייתה אורחת הכבוד בחתונה, ועד היום אנחנו חברות".
החתונה: 1973, באולמי אוראל בבת־ים, בנוכחות 300 אורחים.
טיפ לזוגיות: רחל: "קודם כל, יש אהבה גדולה בינינו. שנית, אנחנו מוותרים אחד לשני, בלי ויכוחים ובלי שטויות". דוד: "אהבה! אני חולה עליה! לפעמים אני מתקשר אליה שש פעמים ביום". רחל: "עשר פעמים ביום הוא מתקשר".
