כשד"ר ליאת אדרי הגיעה לגיל 40 היא הרגישה שחרדה מציפה אותה. זה היה הגיל שבו אביה התאבד, וכביולוגית היא ידעה שאובדנות במשפחה היא גורם סיכון עבורה. היא הצטרפה לקורס ברוח הבודהיסטית בשם "זו שנתי האחרונה", יצאה מהמעבדה שבה בילתה את רוב חייה והתחילה לחיות. כיום, עשור אחרי, כשהיא חוקרת את האפיגנטיקה (השפעת הסביבה על ביטוי הגנים שלנו) ואת הפיזיולוגיה של החוסן, מתארת אדרי את הרגע הזה כאחת מנקודות המפנה בחייה, עוד רגע שבו התקווה ניצחה את הייאוש.
"התקווה היא רגש מורכב שמשחק תפקיד מרכזי בחיינו. היא יכולה להניע אותנו להשיג מטרות, להתמודד עם קשיים ולהתמיד. למרות החוויות הקשות, היכולת לשמור על התקווה מעידה על חוסן נפשי", היא אומרת. "מחקרים מצביעים על כך שרגשות חיוביים כמו תקווה עשויים להשפיע על מערכת העצבים, על מערכת החיסון ועל תהליכים ביולוגיים נוספים".
כיום כבר ידוע שבעוד שרגשות חיוביים יכולים להשפיע לטובה על מנגנונים בגוף שלנו, חוויות ורגשות שליליים עלולים להזיק לו ויותר מכך: להשפיע על הביטוי של הגנים שלנו. מחקרים מצביעים על כך שחוויות טראומטיות או לחץ כרוני לאורך זמן עלולים להוביל לשינויים אפיגנטיים (שינוי בביטוי הגנים שעוברים בתורשה) ולהגביר את הסיכון להתפתחות מחלות פיזיות ונפשיות. "לנוכח מה שעברתי בחיי, לא פלא שמצאתי את עצמי בגיל 30 עם סוכרת", מודה ד"ר אדרי.
מהם הגורמים שהובילו לסוכרת שלך?
"יכולים להיות כמה גורמים, למשל שינויים בהורמוני הלחץ. חוויות טראומטיות מובילות לשחרור מוגבר של הורמוני לחץ כמו קורטיזול, שנקרא גם הורמון הסטרס. לאורך זמן, רמות גבוהות של קורטיזול יכולות להשפיע על הרגישות לאינסולין ולהגביר את הסיכון לסוכרת. לחץ כרוני יכול לגרום גם לדלקת כרונית בגוף, שקשורה לכמה מחלות, כולל סוכרת. חוויות טראומטיות יכולות גם לשנות את הרכב חיידקי המעי, שממלא תפקיד חשוב במטבוליזם של הגלוקוז".
ומה בחוויותייך האישיות גרם לך לדעתך להגיע לרמות כאלה קיצוניות של לחץ?
"הייתי ילדה שהתמודדה עם לא מעט צער וכאב. גדלתי במשפחה בסיכון וחוויתי ילדות קשה ומורכבת. איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 20, ולא הצלחתי לקיים מערכות יחסים לאורך זמן. ידעתי סבל מה הוא".
"שינוי בגנים שעוברים בתורשה יכול לקרות בכל גיל, בעזרת התמדה ועקביות. אנחנו יכולות להפוך מקורבן לסוכן של שינוי"
במרוצת השנים הצלחת להתמודד עם הסוכרת, איך עשית זאת?
"לאחר שאובחנתי, ראיתי לפניי עתיד של תרופות, של התקפי לב וכריתות רגליים. חקרתי את הנושא, ובעזרת שינוי תזונתי שכלל הורדת פחמימות מהתפריט לחלוטין, נטילת תוספי תזונה מתאימים והוספת פעילות גופנית יומיומית - אני כבר עשר שנים בלי תרופות. יש לזה מחיר, אבל אני לא קורבן של המציאות".
כעסתי על אמא
כשאביה שם קץ לחייו, הייתה אדרי חיילת משוחררת שהתגוררה בבית הוריה בראשון־לציון וחסכה שקל לשקל ללימודים באוניברסיטת בן־גוריון. שיחת טלפון שהגיעה באמצע הלילה טרפה את התוכניות שלה.
"חזרתי בארבע לפנות בוקר מבילוי והייתי ליד הדלת כששמעתי את הטלפון מצלצל", היא מתארת. "לא הבנתי למה ההורים לא עונים. הידיים שלי רעדו מלחץ כשפתחתי את הדלת. הם באמת לא היו בבית ואז אמא התקשרה אליי. היא סיפרה לי מה קרה, ואני זוכרת את עצמי קורסת על המיטה. היו שנים שכעסתי עליה שהיא סיפרה לי ככה, בטלפון.
"אבא היה עמוד התווך של הבית, ואמא, שלא עבדה, הייתה צריכה להתחיל לפרנס. החלטתי שאני לא עוזבת ללימודים בבאר־שבע ונשארת בבית. את הכסף שחסכתי נתתי לאמא".
"התקווה יכולה להניע אותנו להשיג מטרות, להתמודד עם קשיים ולהתמיד. היכולת לשמור על התקווה למרות החוויות הקשות מעידה על חוסן נפשי"
את חלום לימודי הרפואה החליפה בהמשך בלימודי ביולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ומצאה חלום חדש: ללמוד על הקשר בין הגוף לנפש במחלות שנוצרות בעקבות כאב וסבל. "ביקשתי לחקור את הנפש, והנפש כפי שהבנתי אותה לא שוכנת בלב, היא שוכנת במוח, לכן רציתי להתמחות במדעי המוח. הדרך שלי הייתה ארוכה ומלווה במלחמת הישרדות יומיומית. נאחזתי בחלום כבקרש הצלה. החלום הזה היה המניע שלי לידע ולמחקר והמקור לשאפתנות שלי. היום אני יודעת שזה טומן בחובו את הרצון של הילדה הקטנה להיות משמעותית".
אדרי (50), נשואה ואם לשלושה ממודיעין, הקדישה את חלק מעבודת הדוקטורט שלה בנוירו־ביוכימיה באוניברסיטת תל־אביב למציאת המקור הפיזיולוגי של משבר, וערכה מחקר בקרב פגועי ראש. בהמשך הייתה חלק מצוות מחקר, שהובילו פרופ' תלמה הנדלר ופרופ' נועם שומרון מאוניברסיטת תל־אביב ושנעשה על קבוצת חיילים לפני פעילות מבצעית ואחריה. המחקר ביקש לאתר את הגורם המוחי והגורם הגנטי שמשפיעים על הסיכוי להתפתחות פוסט־טראומה, וגילה כי אצל חיילים שהראו בזמן הבדיקה הראשונה פעילות יתר בגרעין האמיגלדה - אותו אזור בקדמת הראש שמהווה צומת מרכזי של עיבוד רגשות - נמדדו תסמיני לחץ בזמן הבדיקה השנייה.
שינוי באורח החיים
לאחר 7 באוקטובר הצטרפה אדרי לצוות מחקר מאוניברסיטת רייכמן שבדק את ההשפעות של טכניקות הרגעה על קבוצת נבדקים. במחקר פורץ הדרך, שתוצאותיו עומדות להתפרסם בקרוב, התבקשו הנבדקים להתנסות בטכניקות שונות של הרגעה בעזרת אפליקציה שמכילה תכנים מעולם ה־CBT והמיינדפולנס. המוח ומערכת החיסון שלהם נבדקו לפני ואחרי. לדברי אדרי, אחרי שתרגלו את הטכניקות האלה בקרב הנבדקים נצפתה עלייה בקישוריות של תאי העצב במוח וירידה של חומרים דלקתיים במערכת החיסונית. הנבדקים עצמם דיווחו על עלייה במצב הרוח ובתחושת הרווחה האישית. "זו עוד הוכחה לכך שכאשר מבצעים שינוי באורח החיים, התוצאות מתבטאות במוח ובגוף", היא אומרת.
המלחמה הנוכחית הציפה ביתר שאת את המושג "חוסן", אך לא רבים מבינים מהי הכוונה. חוסן נפשי מתאר למעשה את היכולת של האדם להתאושש ולהסתגל בצורה מיטיבה לחוויות חיים מאתגרות. מבחינה פיזיולוגית, חוסן מתאר את היכולת של הגוף להתמודד עם לחצים, מחלות ופציעות ולהחלים מהם.
בזמן סטרס, מערכת העצבים הסימפתטית מודיעה לבלוטת יותרת הכליה לשחרר את הורמוני הלחץ אדרנלין וקורטיזול. הם גורמים לקצב הנשימה לעלות, לכלי הדם להתרחב, ללב לפעום מהר יותר, לשינוי במערכת העיכול ולעלייה ברמות הסוכר. התגובות האלה חיוניות כדי שהגוף יוכל להתמודד עם האיום באמצעות בריחה ממנו או לחימה בו.
"חקרתי את נושא הסוכרת, ובעזרת שינוי תזונתי שכלל הורדת פחמימות מהתפריט לחלוטין ונטילת תוספי תזונה מתאימים והוספת פעילות גופנית יומיומית - אני כבר עשר שנים בלי תרופות"
אולם לרמות גבוהות של קורטיזול שמשתחררות לאורך זמן יש מחיר לא פשוט. הן גורמות להחלשת התגובה החיסונית של הגוף, לעידוד התפתחות של מחלות דלקתיות כרוניות ולבעיות במערכת העיכול, כמו תסמונת המעי הרגיז. רמות קורטיזול גבוהות מקושרות לעלייה בלחץ הדם ולהגברת הסיכון למחלות לב וכן להגברת הסיכון לאוסטיאופורוזיס, משום שהוא מעכב את בניית העצם ומעודד את פירוקה. במחקרים נמצא גם קשר בין רמות קורטיזול גבוהות לדיכאון ולחרדה.
"האיזון של מערכת העצבים והמערכת האנדוקרינית שמפרישה הורמונים, חשוב לוויסות התגובה של הגוף ללחץ, אבל יש עוד מערכות פיזיולוגיות שמשחקות תפקיד מרכזי בחוסן, למשל מערכת החיסון שמגינה על הגוף מפני וירוסים וחיידקים ומסייעת בתיקון הרקמות הפגועות. כך גם מערכת הלב וכלי הדם, שמספקות לגוף את החמצן ואת החומרים המזינים שדרושים לתפקוד תקין. ליצירת חוסן נדרשת גם מערכת שרירים ושלד חזקה, שתומכת בגוף, מאפשרת תנועה ומגבירה את יכולת ההסתגלות לסביבה. אנחנו יכולות לעשות צעדים שישפיעו על החוסן של הגוף והנפש שלנו".
מה למשל?
"לפעילות הגופנית יש השפעה גדולה על בריאות המוח. אחת הדרכים שזה קורה היא באמצעות שחרור של חלבון הנקרא BDNF, שהוא כמו דשן שעוזר לקדם את הצמיחה וההישרדות של נוירונים במוח ומעורב בתהליכים שונים, כולל פלסטיות סינפטית, שהיא היכולת של המוח להשתנות ולהסתגל בתגובה לחוויה. רמות מוגברות של BDNF קשורות גם לירידה בתסמינים של דיכאון וחרדה ולשיפור התפקוד הקוגניטיבי שלנו, כך שהפעילות הגופנית היא כלי חשוב לרווחה שלנו.
"גם לתזונה יש חשיבות גדולה. המוליכים העצביים שלנו זקוקים לוויטמינים וחומצות אמינו, את חלקם הגוף לא יכול לייצר בעצמו והוא זקוק להם ממקור חיצוני. אחד החומרים החשובים שהגוף צריך לקבל ממקור חיצוני הוא טריפטופן, והוא נמצא בחלבונים מהחי ומהצומח ובמזונות שונים כמו קטניות ודגנים מלאים, בוטנים, תמרים וקקאו. התזונה צריכה לכלול גם חומרים שמסייעים לבנות את הסרוטונין, הורמון האושר, כמו מגנזיום, אבץ, ברזל וגם ויטמינים מקבוצה B.
"באחד ההריונות שלי סבלתי מדיכאון חריף, פחד אלוהים. הרופא, שבהתחלה אמר לי שדיכאון זה אחרי לידה ולא לפניה, נתן לי את אותה תרופה פסיכיאטרית שאבא שלי קיבל. אמרתי לו שאני לא מוכנה לקחת תרופה גנרית, ושאני רוצה לבדוק את ההיריון שלי. ביקשתי שורה של בדיקות דם וגיליתי שה־B12 שלי היה ברצפה. ברגע שקיבלתי זריקות של הוויטמין, יצאתי מהדיכאון".
"הייתי ילדה שהתמודדה עם לא מעט צער וכאב. גדלתי במשפחה בסיכון, איבדתי את אבא שלי, ולא הצלחתי לקיים מערכות יחסים לאורך זמן. ידעתי סבל מה הוא"
ופרט לתזונה ולפעילות גופנית, אילו עוד צעדים מומלצים?
"יש טכניקות לניהול מתח שמסייעות להפחית את רמת הקורטיזול בדם ולשפר את מערכת החיסון, למשל מדיטציה, יוגה או ביופידבק. מטופל בשיטת הביופידבק יכול להבין את הנפש והגוף שלו ולשלוט בהם באמצעות תרגילי נשימה והרפיה ודמיון מודרך. המטופל לומד להפחית מתחים ורמות של לחץ דם ולהקטין עוצמות של כאב.
"הקשרים החברתיים משמעותיים ביותר להתמודדות עם חוויות טראומטיות. כשאנחנו נמצאים בקשרים חברתיים חזקים, פחות הורמוני לחץ מופרשים. חוץ מזה, מחקרים מראים איזו השפעה גדולה יש לגישה חיובית על החיים".
תסבירי.
"בהיריון הראשון שלי עברתי הפלה. זה היה אובדן שמסכם את כל האובדנים שחוויתי. לא רציתי לצאת מהמיטה, לא ידעתי איך אצא מהשחור הזה. נבהלתי. מהיכרותי עם מנגנוני הסטרס הבנתי שיהיה לי קשה להיכנס להיריון כל עוד אני מאבדת את התקווה להיות אמא. מה שעזר לי בסופו של דבר היה פתגם ברוסית שאמר לי מנקה במעבדה שבה עבדתי, שהפירוש שלו הוא 'גם בלילה הכי שחור מתחיל לעלות האור'. משהו במשפט הזה עורר בי את האמונה שיהיה בסדר. כיום אני אמא לשלושה ילדים מקסימים.
"במחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בחנו אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים. מהמחקר עלה שחלק מהאמהות הגיבו בצורה רגועה יותר למצבי לחץ מאחרות. אצל הנשים שהגיבו בתגובה העוצמתית יותר, נמדדו רמות גבוהות של קורטיזול והתגלו התאים הזקנים ביותר. הסיבה להבדל נעוצה בדרך שבה הן רואות את הדברים. במקום להילחץ, האמהות שהגיבו בצורה רגועה יותר ראו את הקשיים כאתגר וכהזדמנות לגדול ולהתפתח, בעוד האמהות הלחוצות יותר היו מיואשות מגידול ילד מיוחד וראו בעצמן כישלון".
וזו תכונת אופי שניתנת לשינוי?
"כן, הבשורה הטובה היא ששינוי אפיגנטי יכול לקרות בכל גיל, בעזרת התמדה ועקביות. אנחנו יכולות לשנות את הנרטיב של הסיפור שלנו, להפוך מקורבן לסוכן של השינוי, קודם כול לעצמנו ואחר כך לאחר".
