בינואר 2016, בעת ביקור אצל אופטומטריסט, התעלפה אילנה רימלט. בבית החולים שאליו הועברה באמבולנס התברר שהיא חולה אנושה בסרטן וכי אין טיפול שעשוי להציל אותה. חמישה חודשים לאחר מכן היא נפטרה בגיל 77. במהלך התקופה האחרונה בחייה, חרף מצבה המידרדר, ישבה אילנה מול המחשב וניסתה לערוך את כתב היד של הספר שכתבה שנים מספר קודם לכן, בתקווה שתצליח לפרסמו עוד בחייה. היא לא זכתה לכך. בימים אלה, שמונה שנים לאחר פטירתה, יצא לאור (בהוצאת כרמל) הספר "לאבד רומן", ששמה כמחברת מתנוסס עליו.
הרומן היפה, המרגש והמפתיע בכנותו מבוסס על סיפור אהבה שהתפתח כשאילנה הייתה כבת 67 בינה ובין גבר בן גילה - קשר שידע עליות ומורדות במשך כמה שנים. במקביל הייתה בחייו של אותו גבר אישה נוספת שהוא לא הסתיר את קיומה – מישהי מעברו, שהקשר עמה נמשך לאורך שנים ארוכות, כולל בתקופת הקשר עם אילנה. הספר, המובא בגוף ראשון מפיה של אילנה, מספר בפתיחות על אהבה גדולה ובעצם בלתי אפשרית, על תשוקה גופנית וגם על הקנאה השורפת שחשה בכל פעם שידעה שאהובה נמצא אצל האישה האחרת.
"כשאמא הבינה שלא תספיק להשלים את המשימה, היא ביקשה ממני שאבטיח לה שאוציא את הספר לאור", אומרת פרופ' נויה רימלט, בתה של אילנה. "לקח לי כמעט שנתיים עד שנגעתי בכתב היד. היה לי קשה מאוד לעשות את זה. הרגשתי שאני צריכה לאסוף את עצמי ולקרוא. ואז, כשכבר עשיתי את זה, קראתי אותו כמה פעמים וגם הייתי שותפה בעריכה. הרגשתי שיש משהו מאוד אמיתי ונוגע באופן שבו אמא שלי מדברת על הכמיהה לאהבה, על התשוקה, על הגוף המתבגר - משהו שיוצר חיבור בין הפרטי לציבורי. היא הצליחה לומר דברים על עצמה שרלוונטיים בעצם להמון נשים בשכבת הגיל שלה".
קיצור קיבה הסתיים במוות
פרופ' נויה רימלט (59) מתל אביב, נשואה ואם לשלוש בנות, היא מרצה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומנהלת הפורום למשפט מגדרי ומדיניות חברתית באותה אוניברסיטה. אמה אילנה נולדה ברומניה ב־1939, חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה נפטר כשהייתה בת שנתיים. ב־1950, כשהייתה בת 11, עלתה אילנה עם אמה וסבתה ארצה ונשלחה למוסד של עליית הנוער בקיבוץ מעלה החמישה. בגיל 17 החליטה לעבור העירה כדי להיבחן בבחינות הבגרות שלא היו נהוגות אז בקיבוצים, במטרה ללמוד באוניברסיטה. בשלוחת תל אביב של האוניברסיטה העברית, שם למדה ספרות ומקרא, פגשה את דוד רימלט, סטודנט למשפטים – בנו של ד"ר אלימלך רימלט, אז חבר כנסת מטעם הליברלים ולימים שר הדואר.
"אמא הייתה מהגרת מרומניה ואבא סוג של אליטה – לא ממש השידוך שסבתא שלי קיוותה לו לבנה הבכור", צוחקת נויה, "אבל הייתה ביניהם אהבה גדולה".
דוד רימלט היה עורך דין ובעלים של משרד ברמת גן, אילנה הייתה מורה, ולבני הזוג נולדו שתי בנות ובן – נויה היא בתם האמצעית. "אבא היה איש מקסים", היא אומרת. "כשהיה נכנס לחדר, לה היה אפשר לפספס אותו. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, בעל ידע שופע. אמא שלי העריצה אותו, אבל אני חושבת שהזוגיות הזו קצת גימדה אותה. הוא האפיל עליה".
כשהיה בן 46 נפטר דוד רימלט על שולחן הניתוחים כשעבר ניתוח לקיצור קיבה – מהראשונים שנעשו בארץ. נויה הייתה אז בת 17, אמה בת 43. "המוות שלו גמר אותה. היא הייתה ממש בדיכאון. עם זאת, ואני לא בטוחה שהיא העזה להודות אפילו בפני עצמה – אני, כמסתכלת מהצד מבינה שעם מותו התפנה מקום בשבילה. היא גילתה את שתי האהבות הגדולות שלה: לכתוב ולטייל בעולם. בשנות ה־60 שלה פרסמה שני ספרים: 'הודו, בתי ואני' – על ביקור שערכה אצל אחותי הבכורה, שהייתה בטיול אחרי צבא בהודו, ו'רגע, מקום' – שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
איך היה הקשר שלך עם אמך?
"אני הייתי ילדת סנדוויץ' עם כל המאפיינים. מנקודת מבטי הייתי צריכה להיאבק על מקומי. הייתי אחראית, רצינית, תלמידה טובה ומאוד מרַצה. אבא, שהעריך אותי מאוד, אמר שאני ה'וואליום' שלו. אחרי מותו של אבא לקחתי אחריות על אמי. הלכתי איתה לבנקים, עזרתי לה בתביעה על רשלנות רפואית נגד בית החולים, היו שנים שישנתי איתה במיטה הזוגית, בצד של אבא שלי. לזכותה ייאמר שגם אז היא הבינה שעליה לשחרר ולאפשר לי לגדול".
2 צפייה בגלריה
אילנה רימלט ז"ל. "עבודה על הספר אפשרה לי לנהל עם אמא את השיחה האחרונה שלא הצלחנו"
(צילום: אלבום פרטי)
שנים ללא זוגיות
בצבא שירתה נויה בגלי צה"ל, כמפיקה בחדשות וכעורכת תוכניות עם דגש חברתי. "גל"צ היה המקום שבו המצפון החברתי שלי והרצון לבצע שינוי – שהיו אצלי עוד קודם, כי תמיד רציתי להיות לוחמת צדק – התפתחו מאוד", היא אומרת. אחרי השחרור למדה משפטים "כמו אבא" באוניברסיטת תל אביב. את התואר השני עשתה בארצות הברית עם התמחות בזכויות אדם וחזרה לאוניברסיטת תל אביב, שם לימדה ובמקביל הקימה את הקליניקה המשפטית הראשונה בארץ שעסקה בזכויות אדם ואזרח. אחרי 25 שנים שם עברה לאוניברסיטת חיפה.
במהלך לימודי המשפטים הכירה את רוברטו ספיס, אז סטודנט לכלכלה והיום יועץ השקעות. הם נישאו כשהייתה בת 23. "התחתנתי מוקדם. גם זה היה חלק מההיפרדות מאמא שלי. אבל תמיד נשארנו קרובות מאוד. אפילו התעמלנו יחד בשיעורי 'מחשבת הגוף' פעמיים בשבוע, עד שהיא חלתה".
מה אמך עשתה לפרנסתה אחרי שפרשה מההוראה?
"היא עבדה בטלוויזיה החינוכית כאחראית על הוראת ספרות באמצעות הטלוויזיה, כתבה מדריכים למורים והעבירה השתלמויות ברחבי הארץ".
היא התאלמנה בגיל צעיר מאוד. מלבד אותו גבר שהכירה בגיל 67, היו לה אהבות אחרי אביך?
"היה לה מילייה חברתי, היו לה חבר'ה, אבל היא הייתה בעיקר ללא זוגיות. הלבד שלה היה חוויה דומיננטית שנים רבות. אני יודעת שהיה לה איזשהו קשר שנמשך כמה שנים, אבל היא לא שיתפה אותנו – לא כשהיה ולא כשנגמר".
ומתי היא פגשה את גיבורו של סיפור האהבה הגדול?
"באחד הטיולים הקבוצתיים שבהם השתתפה. היא לא שיתפה אותנו הרבה בקשר הזה, סיפרה באופן מדוד. לכן, כשקראתי את כתב היד זה היה מטלטל. הבנתי מהספר כמה דברים שלא הבנתי בזמן אמת".
מה למשל?
"שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא התאהבה באמת אחרי אבא, שהקשר היה עוצמתי מאוד ושהיחסים כללו גם תשוקה גופנית גדולה מאוד. מבחינתי זה היה הלם. אנחנו לא רגילים לחשוב על הורינו במובן של קיום יחסים. מצד שני, גם לא הבנתי בזמן אמיתי עד כמה היא הייתה בודדה. אחרי הכול, ראיתי שיש לה חבר'ה, טיולים, ספרים – איכשהו חשבתי שהיא מצאה את הפינה שלה. מהספר עלה גם כמה הקשר הזה היה משמעותי ומילא אצלה כזה בור עמוק".
"יש לנו נטייה לבטל את נושא המיניות כשזה נוגע לגיל השלישי, ועכשיו אני מבינה איזה חוסר צדק יש בביטול הזה. לא היה בי שום קשב לשמוע על זה"
פגשת את הגבר הזה?
"פעם היא הזמינה אותו כשהיינו אצלה בארוחת שישי. כנראה באותו שלב היא הרגישה מספיק בטוחה שהמשפחה תכיר אותו. אני ממש זוכרת כמה הייתי מתוחה. התאמצתי לעשות עליו רושם טוב, לנהל שיחה אינטלקטואלית. בעצם המאמץ היה הדדי. הוא היה איש בהחלט מעניין ואנחנו פרגנו לה. רצינו שתהיה מאושרת".
בספר היא כותבת: "משפחתי בוחנת אותו. אחת מבנותיי שמחה בשמחתי...". זו את או אחותך?
"אני לא יודעת ואני גם חייבת להדגיש משהו: בספר יש קצת פיקשן. זה לא סיפור אוטוביוגרפי המבוסס אחד לאחד על סיפור חייה, אם כי המסה הקריטית בספר זו היא. ככה היא כתבה. סיפור חייה תמיד הדהד בכתיבתה, מה גם שעוצמת הרגשות אמיתית לגמרי".
מה ידעת על הקשר ביניהם?
"אותי היא שיתפה יותר כשזה התפוצץ והיא הייתה הרוסה מזה. כמו בת עשרה ששברו לה את הלב. אני בעיקר הקשבתי לה וזה נשמע לי קצת ילדותי מצידה. לא הבנתי את עוצמת שיברון הלב שלה. ממש הקלתי ראש בזה".
כמה זמן נמשך הרומן ביניהם?
"אחרי המשבר, שבעיצומו הוא הלך אל האישה האחרת, הוא חזר אליה והיא קיבלה אותו בחזרה. אז היא לא כל כך שיתפה אותי בפרטים. אולי קצת התביישה. אני לא יודעת לשים את האצבע על העיתוי שבו הקשר דעך, אבל בסופו של דבר, מחלה שלו, שהייתה שם לכל אורך הדרך, לא אפשרה את הקשר הרומנטי וזה הפך לקשר שיש בו בעיקר חמלה. אגב, היא סיפרה לו שהיא כתבה ספר על סיפור אהבתם".
עטיפת הספרצילום עטיפהלהשאיר קניין רוחני
ב־2001 נמצא גידול סרטני בכליה של אילנה, והכליה הוצאה בניתוח. "היא המשיכה במעקב, אבל המסר שהיא קיבלה היה שהבריאה", מספרת נויה. "בדיעבד התברר שלא בדיוק. אחרי 14 שנים התברר שהיא חולה בשלב מתקדם, עם גרורות מפושטות, כולל במוח – שלב שאין בו אופציות לריפוי".
היא ידעה שמדובר במחלה סופנית?
"היא ידעה, אבל לא הפנימה בהתחלה את חומרת מצבה. עדיין היו לה חלומות גדולים – כמו להוציא לאור את הרומן ששכב במגירה יחד עם עוד שני ספרים שכתבה. זה מה שהעסיק אותה ונתן משמעות למאבק שלה על החיים. אני הייתי אז בשנת שבתון בטורונטו והתחלתי לטוס על הקו. כשבאתי, מצאתי אותה הרבה מול המחשב. כל דקה שיכלה היא עבדה על שיפור החומרים. גם במחלתה היה חשוב לה לשמר את זהותה ולהשאיר אחריה קניין רוחני. היא אפילו יצרה קשר עם עורכת ספרים. כמה שבועות לפני מותה, כשהיה לה ברור שסופה קרוב מאוד, היא אמרה לי: 'אלו היצירות שלי: אסופת סיפורים קצרים על נשים; יומני מעלה החמישה שניהלתי בין גיל 11 ל־17 כשהייתי ילדת חוץ בקיבוץ וכתב היד לספר 'לאבד רומן'. תדאגי לכך ששלושתם ייצאו לאור'".
עברו שמונה שנים עד שמילאת את צוואתה.
"אחרי שהיא נפטרה הייתי מאוד בדיכאון. ההתמודדות עם המחלה שלה הייתה קשה מאוד וידעתי כמובן שזה הולך לסוף, אבל ההתייתמות הסופית הזאת גרמה לי עצב עמוק, למרות שהייתי כבר בת מעל 50. לא הייתי מסוגלת לקרוא את כתב היד. נתתי אותו למכרה צעירה יחסית, עם רגישות לספרות, שתגיד לי מה דעתה, ורק אחרי שהיא אהבה את זה יצרתי קשר עם הוצאת כרמל, שבה אמא הוציאה בעבר את הספר 'סיפור אהבה עם סוף קשור', על אנשים וכלבים. עשיתי את זה כשאני מלווה בחברה טובה של אמא. רק אחרי שחתמתי חוזה עם ההוצאה העזתי להתיישב ולקרוא את הספר. מאז חזרתי וקראתי שוב ושוב.
"אמא שיתפה אותי כשסיפור האהבה שלה התפוצץ והיא הייתה הרוסה מזה כמו בת עשרה ששברו לה את הלב. אז זה נשמע לי קצת ילדותי מצידה"
בסוף דבר שמצורף לספר כתבת בין השאר: "הקריאה בספר היוותה עבורי חוויה מטלטלת שחשפה עד כמה מעט אנחנו יודעים על ההורים שלנו", והוספת "הטקסט נתן מענה בדיעבד לשאלות שהטרידו אותי". אילו שאלות הטרידו אותך במיוחד?
"על הבדידות שלה, על הכמיהה לקשר וגם על התשוקות הגופניות שלה. אף פעם לא חשבתי על אמא שלי כאישה מינית, ואף שהיינו קרובות מאוד, לא ניהלנו מעולם שיחות בנושאים האלה. יש לנו נטייה לבטל את נושא המיניות כשזה נוגע לגיל השלישי, ועכשיו אני מבינה איזה חוסר צדק יש בביטול הזה. לא היה בי שום קשב לשמוע על הרובד הזה שלה ובאיזשהו מקום אני מכה על חטא ומצטערת שלא גיליתי די אמפתיה לאהבה הגדולה ולשיברון הלב שהיו כרוכים בסיפור שלה".
במהלך הקריאה לא הרגשת שאת פולשת לחייה האינטימיים של אמך?
"לא. היא בחרה לספר את הסיפור ורצתה מאוד שהספר יצא לאור. היא זו שכתבה את הטקסט הזה לקוראים באשר הם. באיזשהו מקום זה מנכיח אותה בעולם. הנה, עברו שמונה שנים מאז מותה ואנחנו מדברות עליה. יש בזה משהו משמח מאוד".
את חושבת שהיא הייתה שמחה בספר?
"מאוד. בכל אחד ואחת מאיתנו יש חשש מהתפוגגות. כשאמא הבינה שעוד מעט תסיים את חייה, היא נדרשה לשאלה מה היא מותירה אחריה. היה לה ברור שהכתיבה שלה, שהיא קראה לה 'הקניין הרוחני שלי', זה הדבר שלה שתמיד יהיה שם".
ומה את מרגישה כשאת מחזיקה את הספר בידייך?
"מבחינתי יש כאן סגירת מעגל. העבודה על הספר אפשרה לי לנהל עם אמא שלי את השיחה האחרונה שלא הצלחנו או שלא היינו מסוגלות לנהל מעולם. ההוצאה לאור היא לא רק מימוש הצוואה שלה, אלא גם הזדמנות להשלים את תהליך הפרידה".
