"תכתבי על כך שגברים לא באמת רוצים שנשים יתחילו איתם!", אומרת לי חברתי. "תכתבי שזו פיקציה! כן, הם אומרים: 'אישה שמתחילה איתך זה מחמיא', 'זה מעיד על כך שיש לה ביטחון עצמי'. אבל במבחן המציאות זה בולשיט! ואני מדברת גם בשם חברות אחרות. כולן מעידות שברגע שאת נוקטת איזה צעד ראשוני, אפילו הקטן ביותר כמו 'בוא נעבור לווטסאפ', אז זהו. לא תשמעי ממנו יותר. התחושה היא שלא רק שהם לא אוהבים את זה, אלא שהם אפילו בזים לזה!".
היא פחות או יותר בגילי, גרושה מספר שנים כמוני. היא נסערת, ולמען האמת? אני לגמרי מזדהה. אמנם מעולם לא התחלתי עם מישהו באופן מוצהר, אבל בהחלט היו מקרים שבהם הייתי ליד. למשל, מישהו שאחרי התכתבות איתו בפייסבוק עברנו לטלפון. הייתה שיחה מאוד נחמדה והשלב הבא היה לקבוע פגישה. חלפה חצי שעה, הייתי צריכה לנתק, לכן אמרתי שאפשר להיפגש בסופ"ש. הוא נאלם ונעלם. או בחור גרוש שהתכתבתי איתו בענייני עבודה. בשלב מסוים דיברנו על האפליקציות, והעזתי לומר שאם הייתי רואה אותו בטינדר, יש מצב שהייתי מחליקה ימינה. הוא כתב לי: "רגע, חושב". חלפו מאז חמש שנים. אני משערת שהוא עדיין חושב כי הוא טרם כתב חזרה.
מן הסתם, שאלת השאלות "האם גברים באמת רוצים שיתחילו איתם?", הייתה קיימת גם בפרק א'. אלא שבאופן אישי היא פחות הטרידה אותי אז. זו הייתה תקופה שבה היו זמן וגברים בשפע. רק שהיום זה כל כך נדיר להיתקל במישהו שקולע בדיוק לטעמך. בנוסף, כל גרושה עם ותק מינימלי כבר מיצתה את משחק ההתכתבויות חסרות התכלית. החיים עמוסים מדי בשביל להעביר שבועות בתקשורת עם מישהו שטרם פגשת. את רוצה לדעת קודם אם בא לך בכלל להתנשק איתו. אחרי זה תספרי לו מה בנישואים שלך לא עבד.
אז כן. אם הצד השני לא יוזם, זה בהחלט מדגדג להיות קצת אסרטיבית, אבל אני חדלתי. לא משום שבעיניי גברים בזים לזה באופן מודע, אלא כי המוח הציידי הפרימיטיבי פשוט חזק עדיין מהקידמה. הזברה תמשיך להיות טעימה יותר, כל עוד היא לא כותבת לאריה ראשונה. ולכן זו יכולה להיות בחורה שנראית כמו בר רפאלי עם מוח של עדה יונת, אבל ברגע שהיא תעשה את הצעד הראשון, הגבר מיד יחשוב: "מה לא בסדר בה?". מזברה היא תהפוך לנמייה מצויה. ואני? אני מעדיפה להיות זברה.
