הבן שלנו, בן 11, הולך לטיפול אצל פסיכולוגית ילדים בעקבות בעיות של דימוי עצמי נמוך וקשיים חברתיים. הוא לא משתף אותנו במה שקורה בטיפול ועונה מאוד לקונית. אחת לחודש הפסיכולוגית פוגשת אותנו, ועדיין אנחנו מרגישים מחוץ ללוּפ. מצד אחד, אנחנו סומכים עליה. מצד שני, היינו רוצים לדעת יותר מה עובר עליו ועל הדרך שהם עוברים ביחד.
ד"ר סיון שרגאי, פסיכולוגית קלינית וחינוכית: אפתח ואגיד שזו סוגיה חשובה, ולא מעט הורים שילדיהם בטיפול, עוסקים בה. השאלה היא בעצם "של מי הטיפול הזה?". יש מתח מובנה בתוך טיפול פסיכולוגי, כאשר המטפל פוגש בנפרד הן את הילד והן את הוריו.
נקודת המוצא היא שאתם, כהורים, מהווים אחת החוליות החשובות ביותר כדי לאפשר את הטיפול המיטבי עבור ילדכם ולהתמודד עם הקשיים העולים. אתם מכירים את הילד שלכם, אוהבים אותו ומודאגים מהקשיים שלו, וההבנה והמעורבות שלכם בתהליך הטיפול קריטיות.
עם זאת, לפסיכולוג יש מחויבות מקצועית וחובת סודיות לתכנים שעולים בחדר הטיפולים, בין אם מדובר בילד ובין אם מדובר במבוגר (למעט יוצא מהכלל שנוגע בעיקרו לסכנה לשלום הילד). כללים אלה מאפשרים בנייה של אמון וביטחון, כדי שיהיה אפשר לייצר מרחב בטוח, יציב ואמין שבו יוכל הילד לשתף את רגשותיו וחוויותיו ולחקור אותם.
תפקיד הפסיכולוג הוא לייצר מרחב מזמין וזמין ולשמור על איזון עדין בין התהליך הפרטני אל מול הילד ובין עבודה משמעותית וחיזוק התמיכה מצידכם ההורים. היקף המידע המשותף עם ההורים עשוי להשתנות בהתאם לגורמים, כמו גיל הילד, בגרותו ואופי ההתמודדויות שלו, כמו גם גישתו ושיקול דעתו המקצועית של המטפל.
אציין כי סוגיה זו חשובה במיוחד בפתחו של גיל ההתבגרות, השלב שילדכם מצוי בו, שלב שבו הנפרדות מההורים היא חלק מאבני הדרך של הגיל. ייתכן כי נקודה זו יכולה להסביר את האופן שבו ילדכם מתבטא בנוגע לטיפול וכן בבחירה של אשת המקצוע לשתף מעט מהעולה בחדר הטיפולים.
כדי לאפשר את המשכו של התהליך הטיפולי, כדאי יהיה לשתף את אשת המקצוע בחששותיכם, כדי שיהיה אפשר לייצר עבודה משותפת שבה תוכלו לכבד את הפרטיות של ילדכם ובמקביל להבין אותו ולהיות שם עבורו.
פורסם לראשונה: 09:17, 24.04.24
