לפני כמה שנים טיפלתי באישה שומרת מסורת, שהופנתה אליי על רקע תחושות דכדוך שלא מרפות בעקבות אירוע מעציב. המפגשים בינינו ריפאו אותה ונפרדנו לשלום. לאחרונה היא חידשה קשר. המילים הראשונות שלה בטלפון היו: ״הכל בסדר, אני מרגישה נפלא. הפעם זה סיפור אחר לגמרי״.
האישה המקסימה הזאת, באמצע שנות ה־40 לחייה, התיידדה במקום העבודה שלה עם גבר חינני, צעיר ממנה בעשור. השיחות המשעשעות ביניהם, לצד תבונתו המרשימה, הילכו עליה קסם. בשלב מסוים תפסה הידידות הקולגיאלית תפנית והוא התחיל לחזר אחריה במרץ. היא הגיבה בשלילה נחרצת והבהירה לו שאין על מה לדבר. בהזדמנות אחת הוא הרשה לעצמו לכרוך את ידו סביב מותניה, והיא הדפה אותו מעליה בזעם. מאז הוא לא ניסה יותר לנווט את הקשר ביניהם לפסים אינטימיים.
טורים קודמים של ד"ר צחי בן ציון בלאשה
במקום העבודה הלהט דעך, אבל במקום אחר הסיפור הזה עורר אותה מינית. התמורה הגופנית והרגשית שחוותה כמחוזרת, קיבלה ביטוי במיטה בבית והפכה אותה לפעילה מאוד ביחסי המין עם בעלה המופתע. בכל אותה עת לא הרפו ממנה המחשבות על הידיד מהעבודה: מה יכול היה לקרות אם הייתה נענית לו; איך הוא היה מפשיט אותה בדירת המסתור; באיזה אופן הייתה מתנה איתו אהבים במיטה. פנטזיית הבגידה הסעירה אותה. אחרי הכל, בעלה, המבוגר ממנה בכמה שנים טובות, כבר לא ממש מחזר אחריה, לא מחמיא לגופה, לא מפנה אליה מבטים מיניים. הוא רק אוהב אותה ״כמו שכל בעל בטח אוהב אישה״, כניסוחה.
המחשבות על המחזר שהופיע באמצע החיים עוררו אותה כל כך, שהיא התחילה לתהות בינה ובין עצמה, שאולי כן הייתה צריכה להתמסר לרחשי הגוף והלב ולעקוף את מחסומי ההרס האפשרי של התא המשפחתי והאיסור הדתי.
גם להתאהבות יש מועד תפוגה. כל מה שהגעיש והפעים, כל מה שהצית והסעיר, ידעך יום אחד, וכשזה יקרה - יתעורר צורך לחזור לתמול־שלשום המוכר והיציב יחסית, וזה לא תמיד פשוט
עד כאן המטופלת, ועכשיו לעניין: בואו נבהיר, פנטזיית בגידה, כמו גם הבגידה עצמה, היא חוויה מעוררת של התאהבות. העירור הוא תוצר של תהליך פיזיולוגי. הורמונים ועוד חומרים מתווכים במוח ממסכים את מחשבותינו ומשעבדים אותנו לריגוש המיני. זו טיבה של התאהבות - היא גורמת לנו לא לחשוב, ובמקרים רבים השיקולים התבוניים של ההיגיון מתאדים כלא היו.
אבל רגע, גם להתאהבות יש מועד תפוגה. כל מה שהגעיש והפעים, כל מה שהצית והסעיר, ידעך יום אחד, וכשזה יקרה - יתעורר צורך לחזור לתמול־שלשום המוכר והיציב יחסית, וזה לא תמיד פשוט.
אני כמובן לא מחליט בשביל הפציינטים שלי כיצד לנהוג, אלא רק מסייע להם לראות את התמונה הגדולה. יש כאלה שההתמודדות עם הפיתוי שבבגידה מערערת את איזונם הפנימי, יש מי שלוקחים את ההימור תוך שכנוע עצמי שלא ייחשפו, ורבים מגיעים אליי בדקה ה־91, אחרי פיצוץ המערכת הזוגית/משפחתית.
פגשתי בגברים ובנשים שעזבו בית והלכו עד הסוף עם ההתאהבות המפעימה, וטוב להם עד היום; פגשתי כאלה שדפקו את הראש בקיר ואמרו - לעזאזל, מה עשיתי? חלקם שבו הביתה בהסכמת בן או בת הזוג, חלקם סורבו.
למטופלים רבים סייעתי לחזור, באחרים תמכתי, כאשר החליטו לא לחצות את הרוביקון והמשיכו לפנטז על מה שלא היה. אבל בפני כולם חזרתי ואמרתי: פנטזיית התאהבות באמת מרגשת ומסעירה, אבל ברגע שמממשים אותה, לכו תדעו באיזה מצב תצאו מהצד השני של המנהרה.
- ד"ר יצחק (צחי) בן־ציון, מנהל המרפאה לבריאות מינית בבית החולים "סורוקה" ופסיכיאטר מחוז הדרום, שירותי בריאות כללית
