לפני כחודשיים הייתה נטע איכר בדרכה לחתונה של חברים. היא קבעה עם בעלה, איש התקשורת והמאמן העסקי אריה מליניאק (74), בגן האירועים והתקשרה מהדרך לברר אם כבר הגיע. "אני במיון כבר ארבע שעות", הוא אמר לה. היא סובבה את ההגה והגיעה לתל השומר. מליניאק, שאובחן כחולה לוקמיה, קיבל את הבשורה כמה שעות קודם. "בהתחלה לא קראנו לתינוק בשמו", נזכרת איכר. "למי שהתעניין אמרנו, 'אנחנו עולים למחלקה ההמטואונקולוגית, אנחנו כנראה נכנסים בקרוב לטיפולים'. מדברים מסביב אבל לא נותנים שם לפיל שבחדר. בסוף קרן, הבת שלו, שאלה אותי בטלפון, 'נטע, לאבא יש סרטן?', ואז גם לי נפל האסימון".
היום את כבר נראית רגועה.
"כי נשמתי עמוק, הסתכלתי על אריה, וראיתי את המבט הלוחם והעוצמתי שלו. זה מיד הכניס אותי למוד של עשייה. הלכתי להביא מברשת שיניים מהבית, פתחנו גיליון אקסל לתורנויות ליד מיטתו, שכולל את אחיו של אריה, את הילדים, כמה חברים שלו וגם את גרושתו עדיה, שהוא ביחסים טובים איתה והיא חברה טובה גם שלי. לא בטוח שאריה צריך עזרה פיזית, אבל כולנו רוצים להיות שם".
ומה עכשיו?
"אני לא שואלת כמה זמן יימשך הטיפול ולא מנהלת איתו שיחות עומק פילוסופיות על החיים. אני בעשייה. החלטנו על מבצע צבאי, ואנחנו ננצח. מאז האבחון צללנו לתוך העולם הזה. יש עולם בבית החולים ועולם מחוץ לו. זה יקום מקביל. בבית החולים היום מתחיל מוקדם ונגמר מוקדם. ואז את יוצאת מהכוכב הזה לעולם שבחוץ וזה מעבר קשה. כשאני נכנסת למחלקה, לוקח לי כמה שניות להוציא מסכה, לרחוץ ידיים, להיכנס עם חיוך כי רואים את החיוך דרך המימיקה בעיניים גם כשהמסכה מכסה את הפנים. המעברים האלה מזכירים לי את התקופה שבה הילדים היו קטנים ועברו מהבית שלי לבית של האבות שלהם ותהיתי איך הם מצליחים לעבור מעולם אחד לעולם אחר, מה מידת הקושי, מה הם מרגישים.
"פתחנו גיליון אקסל של תורנויות ליד מיטתו, שכולל את אחיו, הילדים של אריה, כמה חברים שלו וגם גרושתו, עדיה, שהוא ביחסים טובים איתה והיא גם חברה טובה שלי"
"אם היו שואלים אותי איך אריה יתנהל בזמן מחלה, הייתי אומרת שבדיוק ככה. כשם שאני משימתית, כך גם הוא. הזיזו לו את הגבינה, והוא יודע להתמודד עם המצב ובו־זמנית להישאר ראש השבט, לשמור על הגחלת, לבקש עזרה כשצריך ולשחרר כשאפשר לסמוך על הרופאים. לכן אנחנו מסתדרים טוב אפילו בסיטואציה הזו, וגם עם הילדים שלו, שהם מדהימים".
שידוך של חברה
היא בת 56, אמא לדניאל (32), בתה מנישואיה הראשונים ואילון (26), בנה מנישואיה השניים. שני הילדים נשואים והורים לילדים, והיא כבר סבתא לשלושה. גם מליניאק היה נשוי פעמיים לפניה, ויש לו שלושה ילדים: קרן (46), גיא (42) ואיתי (19), שנולד מקשר עם סמדר גנזי, וחמישה נכדים.
איכר נולדה ברמת־גן, בתם הצעירה מבין שתיים של ראובן ז"ל, הנדסאי ייצור ושל איוה, שהחלה כמורה והפכה למנהלת בית ספר "הלל" למחוננים ברמת־גן. אחותה היא הסופרת נאוה מקמל־עתיר ("אות מאבשלום").
"אני מעולם לא הייתי לבד, אריה חי לבד עשרות שנים ואני הפכתי אותו לזוגי מאוד. בשורה התחתונה, יצרנו שבט שכולל הרבה ילדים מבני זוג שונים ונכדים, עם הרבה אהבה וביחד"
עם שחרורה מצה"ל החלה לעבוד בחברת הביטוח "המגן" וטיפסה גבוה. בגיל 32 החלה ללמוד משפטים בקריה האקדמית אונו ובהמשך עשתה תואר שני בבר־אילן. במשך 16 שנים עבדה בחברת הביטוח "מגדל", בתפקידה האחרון שימשה סמנכ"לית ביטוח כללי וביטוחי משנה, הייתה אחראית על כמאה עובדים, ונהנתה מכל מה שתפקיד כה בכיר יכול להציע, כולל משכורת יפה, טיסות לכנסים בכל העולם וחשבון הוצאות מפנק.
את מליניאק הכירה בשנת 2007 בזכות שידוך שעשתה חברה של שניהם. במהלך הדייט הראשון התברר להם שעשר שנים קודם לכן, כשהייתה נשואה לבעלה השני והם גרו בגבעתיים, מליניאק היה שכן שלה, חלון מול חלון. "לא ראינו אחד את השנייה כי הייתי וורקוהולית ועבדתי מהבוקר עד הלילה, אני אפילו לא זוכרת אם ידעתי שהוא שכן שלי", היא אומרת.
מה גרם לך להתאהב בו?
"הישירות שלו. לא חוויתי כזו ישירות מעולם, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. יש לו גם הרבה ידע, ואני פריקית של ידע. חוץ מזה, הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, מביא את הקלילות לקשר. הוא לא מחפש לראות ולהיראות. אין לו פוזה, לא מעניין אותו מה אחרים חושבים עליו. תמיד רציתי שתהיה לי התכונה הזו ובזכותו אני כזו היום".
שניכם הייתם נשואים פעמיים קודם, מה סוד ההצלחה הפעם?
"היינו צריכים לעבור דרך ארוכה כדי להיות ביחד. נפגשנו בדיוק בזמן הנכון. לפני כן אני לא חושבת שהיינו יכולים להיות בזוגיות. יש ויכוח במשפחה אם אני זו שפתחתי לו את הצ'אקרות או בנו הצעיר איתי. איתי נולד ב־2004 ואנחנו הכרנו כעבור שלוש שנים. אשתו הראשונה, עדיה, טוענת שאריה של העשורים האחרונים הוא לא אריה של פעם. לאיתי הייתה תרומה בשינוי שחל בו, הוא החל את המהפך, ואני המשכתי, הפכתי אותו לזוגי מאוד. אני מעולם לא הייתי לבד, ואריה חי לבד עשרות שנים. בשורה התחתונה, יצרנו שבט שכולל הרבה ילדים מבני זוג שונים ונכדים, עם הרבה אהבה וביחד. גם עדיה נמצאת בכל מפגש שלנו".
הייתם יחד שבע שנים לפני שהחלטתם להתחתן. מה היה הטריגר?
"סיפור מצחיק. טסנו לחו"ל, ובשדה התעופה הדיילים הוציאו את אריה מהתור וקידמו אותו. כשרציתי ללכת איתו, אמרו לי, 'לא, זה רק הוא. מי את?'. עניתי, 'אני בת הזוג שלו'. הדייל שאל, 'את אשתו?'. עניתי 'לא'. הוא אמר בחיוך: 'אז את לא יכולה'. אני מניחה שהדייל התבדח, אבל אז אריה הסתובב אליי ושאל, 'את רוצה להתחתן?'".
טסנו לחו"ל, ובשדה התעופה הדיילים הוציאו את אריה מהתור וקידמו אותו. כשרציתי ללכת איתו, הדייל שאל, 'את אשתו?'. עניתי 'לא'. הוא אמר בחיוך: 'אז את לא יכולה'. אריה הסתובב אליי ושאל, 'את רוצה להתחתן?'"
הצעת הנישואים הפרקטית ביקום.
"(צוחקת) כן, כדי ליהנות גם מה'אין תור'".
מה ענית?
"אמרתי 'יאללה', וזה קרה מהר מאוד. חזרנו לארץ, הלכנו תחילה לרבנות, ניסינו להתחתן בדרך המלך, אבל הקשו עלינו כל כך, שהחלטנו לוותר ונסענו להתחתן בקפריסין".
הנישואים הרשמיים נערכו ב־10.10.2015 בקפריסין, וזמן קצר אחר כך נערכה מסיבת חתונה יוונית במסעדת בויה בתל־אביב, בערב האחרון לפני שהיא נסגרה. בתוכנית האמנותית: הזמר טריפונס. "מוטי קירשנבאום היה אמור לחתן אותנו, אבל הוא נפטר שבוע לפני החתונה. אברי גלעד החליף אותו".
פערי הגיל ביניכם היו עניין?
"אף פעם לא. תמיד אנחנו צוחקים שכשהוא התגייס אני נולדתי. ופעם מישהו אמר בצחוק שאריה עבר במחלקת יולדות בבית החולים, סימן את התינוקת שהוא ירצה להיות איתה בעתיד והמשיך הלאה".
שתינו באותו ראש
אנחנו נפגשות במשרדי "ארגו" בלוד, סוכנות הביטוח הימי שהקימה עם שותפתה מור פלר בסוף שנת 2020, דווקא בעיצומו של משבר הקורונה. משרדי חברת הביטוח שבה עבדה נסגרו, העובדים התבקשו לעבוד מהבית, והיא שכרה לעצמה משרד ב"פנתרה", מרחב שיתופי לנשים במרכז תל־אביב, יחד עם מור שהייתה בכירה בחברת הביטוח "כלל".
שתיהן הבינו שהגיע הזמן לעזוב את המשרות הנוחות ולצאת לעצמאות. "ארגו" מתמחה בביטוח ימי (ביטוח מטענים). "זו נישה ייחודית ואוטונומית בחברות הביטוח, תחום שהלך והצטמצם עם השנים, ככל שהמומחים שעסקו בו, נפטרו.
"אריה אמר לי כל הזמן לפתוח משרד עצמאי", היא נזכרת, "אבל אני לא התייחסתי. הוא לא הבין מה הקטע של העבודה המטורפת שלי לטובת עסק שלא שייך לי, ובסופו של דבר המסר חלחל".
היה מפחיד לצאת לעצמאות?
"אפס פחד. אלה היו ימים של התרגשות, תחושה שאני מייצרת משהו חדש. אהבתי תמיד לחפש אתגרים חדשים גם בתור שכירה. ישבנו בלילות על טבלת אקסל עם משימות והכנו תוכנית עסקית. אז הבנו כמה אנחנו באותו ראש. שתינו רצינו משרדים יפים, וראינו בדמיוננו הכול אותו דבר".
אילו כלים ועצות קיבלת מאריה?
"הוא איש אמיץ ואין לו מעצורים. מבחינתו מה שאת רוצה להשיג תלוי רק בך. ברגע שאת יודעת לאן את הולכת ואת לא צועדת בערפל, אלא בדרך שאת מתווה מראש, את תגיעי לשם, וזו ממש לא קלישאה. זה נורא קל כשאת בונה עסק בצורה כזו".
הידע הרב שלה בביטוח ימי בא לידי ביטוי כשפרצה המלחמה באוקראינה ועלה חשש שסחורות שמיובאות לישראל מאוקראינה, כמו תבואה וגרעינים, ייעצרו במים הטריטוריאליים של הים השחור. "כשפרצה המלחמה התקשרתי מיד לברוקר רוסי ולברוקר אוקראיני, ושאלתי מה הם עושים עם הסנקציות של פוטין, שסירב לחדש את הסכם המעבר של אוניות בים השחור ולא איפשר לאוקראינה להוציא אוניות לאירופה. ביררתי על אילו נמלים מופעלות סנקציות. חברות הביטוח הודיעו מיד שאין כיסוי לסיכוני מלחמה באזור רוסיה, אוקראינה ובלארוס במים הטריטוריאליים של שלוש המדינות בים השחור. ישראל לא הטילה סנקציות כמו האיחוד האירופי וארצות־הברית, והיה אפשר להמשיך לייבא מכל המדינות שבמלחמה, אבל הביטוח היה בעייתי".
"הילדים שילמו את מחיר הוורקוהוליות שלי. קריירה ואימהות זה לא דבר פשוט, ורוב השנים גידלתי את הילדים לבד"
מה היה הפתרון שמצאת?
"הצעתי ליבואנים לקנות סחורות שמבוטחות בחברות ביטוח רוסיות, כי בביטוח ימי את יכולה לקנות סחורה כשהיא כבר מבוטחת. במקביל הצעתי לבדוק בתעודת הביטוח מה חסר ולעשות השלמות נדרשות בארץ.
"היום אני מוכרת ידע, ואני אוהבת את המקומות הקשים והמאתגרים. מדובר בתחום בינלאומי, ואת צריכה להבין בפוליטיקה בינלאומית, להביא בחשבון סיכונים עולמיים, להתעדכן באירועים מיוחדים, ברגולציות ובסנקציות".
היום היא אדון לעצמה ולזמנה וגם "הכסף הגדול יגיע", היא אומרת. "לפני הקורונה עבדתי כל כך הרבה שעות, שזה היה ממש מטורף ולא מידתי. לפעמים עובדים ב'מגדל' שאלו, 'רגע, היית בבית?'. הם היו רואים אותי כשיצאו בערב ורואים אותי שוב מוקדם בבוקר במשרד. גדלתי עם אמא כזו, גם זה משפיע כנראה".
את זוכרת אילו מחירים שילמת על הוורקוהוליות?
"הילדים זוכרים את זה בטוח. בואי נודה על האמת, קריירה ואימהות זה שילוב לא פשוט. במקרה שלי רוב השנים גם גידלתי את הילדים לבד. לשמחתי הילדים שלי הבינו והעריכו את העבודה הקשה שלי. תמיד שיתפתי אותם במה שעובר עליי, גם במצוקות וגם ברגעים המרגשים. אבל כן, תמיד הייתה לי מבשלת שקיבלה את הילדים ועבדה אצלי בבית".
עם הנכדים שלה זה כבר סיפור אחר, היא מקפידה על חוויה מתקנת: "אני סבתא שלוקחת מדי פעם את הנכדים לגי׳מבורי ונהנית מכל רגע. התחלתי את תהליך העצמאות בקריירה כשנולדו לי שני הנכדים הראשונים, וזו אחת המתנות שקיבלתי מהעסק שהקמתי, את היכולת להיות סבתא. אני לא רואה בדמיוני איך הייתי מסוגלת לשלב עבודה כשכירה עם סבתאות".
אריה מליניאק: "אני סומך על הגוף שלי, בגיל שלוש יצאתי ממחלת הפוליו"
"כשהגעתי למיון לפני כחודשיים", משחזר אריה מליניאק, "בכלל חשבו שיש לי דלקת ריאות, אבל מהר מאוד הרופאה עלתה על הסיבה האמיתית. באותו יום הייתי צריך להגיש תוכנית רדיו ב־103fm ומשם לנסוע לחתונה ולפגוש את נטע. הרופאים אמרו לי, לא רדיו ולא חתונות, עכשיו אתה נכנס לאשפוז. לא נבהלתי, אני חושב שעד עכשיו אני לא מבוהל. כל חיי אני עוסק בליווי ובאימון של אנשים שיש להם אתגרים עסקיים ואישיים, יש לי גישה אופטימית לחיים והיא בילט־אין בתוכי.
"ובכל זאת, אתה לא מתכונן ליום הזה ולרגע הזה. מהר מאוד גיליתי שהרופאים חוששים להגיד לי במה אני חולה. אחד הרופאים שהוזעק למיון אמר לי: 'אני לא אחרטט לך, יש לך לוקמיה'. אהבתי מאוד את הגישה שלו מההתחלה. הוא הוסיף: 'תמחק את כל היומן שלך בחודשים הקרובים, שכח מכל התוכניות, ההרצאות, הסדנאות והרדיו, אתה עולה איתי למחלקה ומתחילים במסע'. אמרתי לו, 'אני סומך עליך במאה אחוז. אני לא מתכונן להיכנס לאינטרנט ולעשות מחקר על המחלה שלי, אני לא מביא עכשיו חוות דעת שנייה וגם לא שלישית. מה שתגיד, אני איתך'.
"גיא לרר מ'הצינור' הגיע לראיין אותי והתפלא. הוא בא לפגוש אדם שהולך למות, ואנחנו צחקנו שעה. אז לא, בית חולים הוא לא בילוי, אבל בסוף מה שבשליטתי הוא בשליטתי ומה שלא - לא. אני צריך לסמוך על הרופאים ואני סומך על הגוף שלי, כי בגיל שלוש יצאתי ממחלת הפוליו לאחר שהייתי משותק בחצי גוף וחזרתי ללכת. זה בסך הכול עניין של אמונה, אני יותר מאומן לשלוט בסטייט אוף מיינד שלי, וזה חלק מהריפוי.
"אנשים נחלקים לשני סוגים - אלה שמקבלים הודעה כזו, נסגרים, מסתירים ומתכדררים. אבל אני על המקום אמרתי, שמועות זה רעל והן יותר גרועות מהכול. העליתי פוסט, כתבתי מה יש לי, והבטחתי לעדכן כשיהיה מה".
מה היו התגובות?
"אנשים בסביבתי היו בהלם. 'איך אתה, ספורטאי, איש פעיל שנראה צעיר מגילך, מאיפה זה בא?' אבל אין לי בכלל את השיחה הזו בראש. בגילי אין לי שערה לבנה אחת על הראש, אבל יכול להיות שהשיער ינשור וגם עם זה אין לי שום בעיה. הגוף שלי עשה בשבילי דברים מדהימים. אני נראה ומתנהג כמו בן 50, אבל מה לעשות, אני בן 74".
המוות מעסיק אותך?
"לא. אני לא מתמסכן, ומצד שני אני לא מעוניין לפתוח פסטיבל לוקמיה. מה שהבנתי זה שפחות חשוב מה יש לך ומה עשית. הכי חשוב זה מה אתה משאיר אחריך".
איך אתה מעביר את הזמן במחלקה?
"כדי לא להתעסק עם המחלה אני חושב על דברים שקורים בחוץ, וברור לגמרי שהמחאה היא אחד הדברים שיושבים לי על הראש. הייתי ב־28 ההפגנות הראשונות בכל שבת. יש פה שתי רכבות שטסות אחת לעבר השנייה, אין ברקסים, ואף נהג לא פתוח להקשיב. הכול נגוע. צריך לחשוב מחוץ לקופסה ובאה לי הברקה. בואו נפנה לבינה המלאכותית ונעלה אליה את כל הנתונים. אני מקווה שגיא לרר יריץ את הקמפיין הזה שיביא רעיונות לפתרון המשבר במדינה. אחרת אלה אותם אנשים באותם אולפנים שממשיכים להגיד את אותם דברים. די, נמאס".
את נטע, אשתך, הכרת אחרי לא מעט מערכות יחסים. למה איתה זה הצליח?
"כנראה שכבר הייתי בשל, אבל אני לא יכול להסביר איך נוצר קליק. איך שפגשתי אותה, סימנתי וי על כל הצ׳ק ליסט. אחר כך הייתי מאושפז שבועיים במחלקה האורתופדית בגלל בעיות גב מהכדורסל, ונטע הייתה מתחילה את היום שלה בבית החולים איתי, כי לא יכולתי לזוז. כשהשתחררתי גרתי בבניין בלי מעלית, ונטע אמרה, 'עד כאן, אתה עובר לגור איתי, יש מעלית'.
"ודאי שאני מוצא בנטע דברים שלא הייתי מחפש בגיל צעיר יותר. כשקשר עובד, הוא צובר אינרציה משלו. אני מסתכל על התוצאה, על מה שקרה בעקבות החיבור שלנו למשפחות של שנינו. הילדים והנכדים של נטע הם כמו הילדים והנכדים שלי, והנכדים שלי קוראים לה סבתא. סדר פסח זה 35 אנשים. מדהים".
