לפני עשר שנים נסעה נטע הררי־נבון עם שתי חברות לסדנת יוגה ביוון ועשתה שם טיפול רוחני שנמשך שלוש שעות רצופות. "בטיפול הזה גיליתי ילדה שהיא אני ולא ידעתי על קיומה, והייתה מוסתרת ב'מרתף'", היא נזכרת. "דיברתי איתה במשך שלוש שעות והיא דיברה איתי. זה היה חזק וטוב. היא הייתה ילדה פגועה שכעסה עליי, על ההסתרה של אירועים טראומטיים שקרו לפני שנים, ואני ראיתי אותה בפעם הראשונה".
כשחזרה לארץ, בתוך שבוע החלה להופיע אצלה נשירת שיער לא שגרתית. בתמימותה הלכה למספרה כדי לגזור קצוות, חשבה שאולי תספורת תפתור את הבעיה. אבל אז קרה דבר מבהיל. "הספר אמר לי, 'מאמי, כפרה, תראי מה יש לך'".
מה היה לך?
"הופיעה לי קרחת בראש, בערך בגודל של עשרה סנטימטרים, עם שוליים חדים וברורים, קרחת שהעור היה בה מת ולא הייתה בה תחושה. נבהלתי. הייתי בהלם. ניסיתי להבין מה קורה ומה לעשות".
ריפוי ללא קורטיזון
את הסיפור הזה מספרת האמנית נטע הררי־נבון (52) בהרצאתה "על החיים והציור", שבה היא מדברת על פריצתה כאמנית בשנים האחרונות, על החיים לצד בעל מפורסם, השחקן דב נבון, וגם מה שקרה לה כשטראומות הילדות המודחקות שלה התפרצו בעקבות אלופציה אראטה, מחלה אוטואימונית שבה מערכת החיסון תוקפת את זקיקי השיער. החולה הכי מפורסם בה כרגע הוא רוי, בנה של השחקנית והדוגמנית רונית יודקביץ. נכון להיום אין תרופה למחלה. צמיחה חוזרת או נשירה נוספת יכולות להתרחש באופן לא צפוי.
הררי־נבון גדלה ביהוד, בתם הבכורה מבין ארבעה של רחל קלר ז"ל, עולה מביאליסטוק, בת לניצולי שואה, ולמנשה הררי, בן לעולים מתימן שנולד בתל־אביב למשפחה דתית שניהלה בית כנסת. היא זוכרת את עצמה בילדותה עוזרת לסבה לנקות את עזרת הנשים ומגישה למתפללים ערק בסיום התפילה. תיכון עשתה בתלמה ילין, בהמשך למדה אמנות בבצלאל אך פרשה כעבור שנה ועשתה תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. היא למדה גם אמנות במדרשת בית ברל, ומשנת 2000 הציגה חמש תערוכות יחיד והשתתפה בעשר תערוכות קבוצתיות. החודש נפתחה תערוכת יחיד שלה בגלריה "זימאק" בתל־אביב, ועבודה שלה מוצגת כעת במוזיאון ישראל בירושלים (עד סוף אוגוסט).
במשך תקופה עבדה בבית הספר לנוער בסיכון ברנקו וייס ברמלה, לימדה בסמינר הקיבוצים, עשתה תואר שני בפסיכותרפיה באמנות במכללת דוד ילין, כולל התמחות במרפאה הפסיכיאטרית לילד ולמתבגר של בית החולים תל־השומר. כיום היא מלמדת ציור ורישום בבצלאל, ומדברת גם שם על הקשר בין האמנות לפצעי החיים, כך שהיו לה כלים מקצועיים להבין מה קרה לה כשגילתה את הקרחת.
בשבועות שאחרי הגילוי פנתה הררי־נבון לכמה רופאים מומחים ושמעה דברים שלא הפתיעו אותה. "הבנתי שזו מחלה שיושבת על טראומה ושתוך זמן קצר כל שערות הגוף יכולות לנשור לצמיתות. גם אצלי המחלה התפרצה על רקע נפשי, ידעתי שאני הולכת לפגוש בתוכי משהו מודחק, ובעצם חיכיתי לראות אותו במציאות. מאז ראיתי את האלופציה על תינוקות ועל שחקניות שמסתירות אותה על הבמה".
"קרחת את לא יכולה להסתיר. את יכולה לשחק אותה במציאות אישה מצליחה ומאושרת ולא להסתכל על אזורי ההדחקה, אבל יש רגע שבו את מוכרחה לטפל בעצמך"
פחדת להתקרח לחלוטין?
"כן. הייתי מבוהלת. האימה הזו הובילה אותי להתמודד עם טראומות שעד אז הודחקו. זה התחיל את תהליך ההחלמה מסיפור הילדות שלי. עד אז ציירתי את האזורים המודחקים. כשהקרחת הופיעה, זה היה המהלך המעורר של החיים שלי. קרחת את לא יכולה להסתיר. את יכולה לשחק אותה במציאות אישה מצליחה ומאושרת ולא להסתכל על אזורי ההדחקה, אבל יש רגע שבו את מוכרחה לטפל בעצמך. בכל משבר כזה טמונים זרעי ההחלמה".
הרופאים המליצו לה ללכת על טיפול קורטיזון קלאסי, אבל היא סירבה. "היה לי ברור שזה נפשי. עשיתי דיקור עם מחטים סטריליות כדי לעורר את הגוף להזרים שם דם".
דקרת את ראשך לבד?
"לא. דבל'ה עזר לי. כשהילדות שלנו הלכו לישון הוא היה דוקר את הקרחת בסיכות. צריך היה לפצוע את העור ובעצם לעורר את האזור המת לחיים. תוך כדי טיפול חזרה לי המודעות לאזורים הלא מודעים, עד להחלמה".
במה לא טיפלת קודם?
הררי משתתקת. "אני מספרת בהרצאה על האזורים הלא מדוברים", היא מבקשת לא לחשוף לפרטי פרטים את הסודות שנגלים לשומעי ההרצאה. "זה היה מורכב. לא היה אירוע אחד. גדלתי בבית של אמא שבאה עם אזורי ההשתקה שלה כבת לניצולי שואה וגם לאבא שבא עם אזורי ההשתקה שלו כתלמיד ישיבה. לא היה קל. דימוי הנשיות שלי היה מורכב מאזורים מנותקים זה מזה. הקרחת אילצה אותי לטפל בהם".
"ציירתי חברה שנפצעה, הפנים שלה התנגשו בקרקעית הבריכה והיא יצאה מדממת. כשציירתי אותה ראיתי את הכאב שלה והתחברתי לכאב שלי, והתחלתי להרגיש עקצוצים באזור הקרחת"
המחלה נבלמה?
"אחרי שנה התחיל לצמוח שיער. תשמעי, אני הכרתי את הקרחת הזו עוד לפני שהיא הופיעה, רואים גם בציורים שלי את האזורים הקירחים המנותקים בתוכי, וכשהם התגלו במציאות, קרה הנס של הריפוי".
הנס התרחש בסטודיו שלה. "ציירתי חברה שנפצעה בבריכה, הפנים שלה התנגשו בקרקעית והיא יצאה מדממת. כשציירתי אותה ראיתי את הכאב שלה והתחברתי לכאב שלי, והתחלתי להרגיש עקצוצים באזור הקרחת. יש קשר בין הלא מודע והאזורים שהציור מדבר אותם ובין המציאות. זה היה הרגע של השינוי, אבל קדם לו חיבור שלי לעצמי".
בזכות סרט סטודנטים
היא הייתה בת 21, סטודנטית בבצלאל, כשפגשה את דב נבון, שמבוגר ממנה ב־11 שנה. היא גרה אז בירושלים עם שותפה, הבמאית יעל אלרוד שהייתה סטודנטית לקולנוע, ונבון השתתף בסרט סטודנטים שלה. הררי עשתה לה ארט לסרט ("לא ראיתי את הסרט עד היום", היא צוחקת). אחרי כמה חודשים נבון־הררי עזבה את בצלאל בעקבות משבר פנימי שלה, עברה לדירה של נבון בתל־אביב והם מתגוררים בעיר עד היום.
בעלך סיפר בעבר בריאיון שהוא סימן אותך מהרגע שנפגשתם.
"סימן? למה הוא התכוון?"
כנראה רצה לכבוש את לבך.
"(צוחקת) טוב, דבל'ה הוא באמת איש חדור מטרה. הסיפור הוא שאיצ'ו אביטל, שגם שיחק בסרט, בכלל לא רצה לשחק בו, אבל דב'לה אמר לו, 'תקשיב, אתה חייב לעלות איתי לירושלים, אני פוגש שם את אשתי' (צוחקת). לא יודעת איך הוא ידע את זה. דבל'ה מחובר לעצמו. זה שכנע את איצ'ו, שהוא חבר נפש שלו עד היום. כשהגעתי לסט לא ממש התעניינתי בו.
"אני זוכרת שקראו לי למכונית שבה הוא התארגן, ואמרו לי, השחקן לא רוצה את הבגד הזה, הוא לא מרוצה, וכשאני באתי, הוא אמר, 'אני לא רוצה את הבגד הזה' ודי השתולל. אמרתי, 'טוב, תעשה מה שאתה רוצה'. לא שיתפתי פעולה עם הנסיכוּת שלו. כנראה שם היה הרגע שהוא הבין שאני זו אני ופשוט התלבש עליי".
כשדב נבון הפך כמה שנים אחר כך לכוכב, בזכות "החמישייה הקאמרית", הם כבר היו זוג נשוי. בנותיהם עתליה־שירה (23) ותמרה־לילי נולדו במרוצת השנים. הררי־נבון חיפשה את דרכה האמנותית, למדה אצל הרבנית ימימה אביטל (שגם נתנה את השם לבתה הבכורה והייתה עם דבל'ה על הקו במהלך הלידה). "כציירת צעירה דבל'ה איפשר לי תהליכי גדילה והתפתחות ממושכים וארוכים, כולל תקופות ארוכות שבהן לא פרנסתי והייתי בחוסר ודאות מקצועי ואישי. הוא איפשר לי את הקצב שלי והאמין בי מההתחלה. זו התמיכה הכי גדולה, שמי שחי איתי מקשיב לפחדים שלי, אבל הם לא עובדים עליו, כי הוא רואה את הפוטנציאל שלי לממש את החלומות. אותו דבר התמיכה שלי כלפיו והיכולת לחיות עם אדם שאוהב להיחשף ולהתערטל ולספר על עצמו".
איך את מתמודדת עם האופן שבו הוא מדבר בראיונות בחופשיות על איבר המין ועל ההתבגרות שלו?
"אה, זה ריאיון שהוא נתן בגלל מופע היחיד שלו (שכתב גור קורן, אמ"ר), שבו הוא מדבר על החיים".
מופע שנפתח במונולוג שבו הוא מספר שבכית במקלחת בגלל שהמאהב שלך עזב אותך.
"(מחייכת) אני לא משלמת על החשיפה שלו שום מחיר. אולי אם לא הייתי אשתו של דב נבון, אנשים לא היו מתעניינים בי בכלל בתקשורת. חלק מהחוזה בינינו הוא שאנחנו שני יוצרים שחיים ביחד בתוך מציאות רגילה של אחריות הורית וחברית ואחריות לפרנסה, ויש חופש יצירתי. הוא מעולם לא יגיד לי מה לצייר, ואני לא אגיד לו מה לכתוב".
"אנשים רצו לדעת, 'רגע, הרומן שלך, שדבל'ה מדבר עליו במופע שלו, היה או לא היה?'. הטקסט על המאהב זה ביני ובין דבל'ה. שנינו משוגעים, ומבינים את שפת השיגעון אחד של השני"
לא היו קטעים שביקשת שלא ייכנסו למופע? בסוף את חיה בישראל ואנשים שואלים שאלות.
"היו טקסטים על הבנות שביקשתי שיוריד. זה הכל. ההצגה שלו מעמידה אותי באופן לא נעים, כן? לא היה לי קל למרות שקראתי את הטקסטים ואני אוהבת אותם. זו הצגה מבריקה ומסמך חשוב על גבריות. אני תמיד אומרת לו, יש לך חופש יצירתי, רק תעשה את זה עד הסוף והכי טוב. אחר כך זה הפגיש אותי עם המציאות כי אנשים רצו לדעת, 'רגע, הרומן שלך היה או לא היה?'. המפגש עם אנשים היה קושי. הטקסט על המאהב זה ביני ובין דבל'ה. שנינו משוגעים, ומבינים את שפת השיגעון אחד של השני".
כמה דב נבון האדם דומה לדמויות הנוירוטיות שהוא מגלם?
"דב'לה ביומיום הוא אדם חזק וחכם ויציב. הוא לא קרס נפשית בקורונה, אגב, ואותי זה לא הפתיע. החוזקה שלו היא בגלל שהוא לא פוחד לגעת במקומות החשופים והפגיעים".
איך נראה בית של שני אמנים בקורונה?
"בקורונה היה ההלם של מחיקת המקצוע של השחקנים. הייתה תחושה שהאמנים בכלל לא נספרו מבחינת המדינה. דבל'ה לקח את זה למקום טוב. בכמה חודשים שהוא לא עבד, הוא נפגש עם הדס קלדרון ויצר את אחת ההצגות הטובות שלו בעיניי ('מילה טובה'), הצגת נוער שגם הכי מפרנסת אותנו. הוא הלך לבד יום־יום, אסף חברים, כולל מוריה זרחיה הבמאית, השיג מחסן ועשה חזרות לבד. בזמן שכולם היו ספונים בתוך חרדה, הוא עבר לעשייה. זו הצגה על הילדות שלו, על פיוס ואהבה, ראיתי ובכיתי למרות שאני מכירה אותו ואת ההורים שלו 30 שנה. הוא משחק שם הכי טוב אי פעם בעיניי. בנוסף יש לו עכשיו גם הצגת יחיד, וגם את התפקיד ב'קופה ראשית'.
"אמנות ממילא לא נספרת במדינה, והתקציב שמוקדש לה על ידי הממשלה הוא זעום, והמקצוע שלי ממילא לא היה מותנה בתקציבים וקהל. בסגר הראשון לימדתי בזום, ובהמשך המשאבים הנפשיים שלי התכלו ונעשיתי מיואשת. סירבתי ללמד כך ציור ורישום, אי־אפשר, צריך מגע בינאישי. אישרו לי ללמד בגנים ציבוריים בירושלים וגם ציירתי בסטודיו שלי.
"בנוסף, שנינו גילינו את הים, שנמצא מתחת לבית שלנו ועד אז לא היינו יורדים אליו בכזו אינטנסיביות. התחלתי לשחות גם בחורף".
אתם זוג חזק.
"הזוגיות שלנו עזרה לנו להיות אנשים חזקים גם באופן נפרד. בכל פעם אנחנו מעבירים את המטה מאחד לשני. פעם הוא חזק ואני חלשה ופעם להפך, התנועה הזו קיימת, והדבר שאני הכי יכולה להגיד עליו זה שהוא אדם תומך ומאוד אוהב. הוא אוהב לאהוב וידע להעניק לי כמויות אהבה".
להמשיך אחרי שבע שנים
הבחירה בה להציג במוזיאון ישראל היא קפיצת מדרגה מקצועית. מדובר בציור ענק, שמן על עץ, שמורכב מ־18 לוחות עץ גדולים ונפרש על פני קיר עצום. "ההשראה היא מציורי הקיר הגדולים שנעשו בכנסיות בתקופת הבארוק והרנסנס", היא אומרת, "זה מין תיאטרון של מצבי חיים, והרפרנס הוא גם מפסטיבלי בוץ, שבהם אנשים צעירים מתקבצים בבריכות בוץ ופשוט נוגעים זה בזה, משתכשכים, קופצים ומתכסים. הבוץ משמעותי, גם הכמיהה למגע וגם המגע עצמו שלפעמים נראה מבהיל. בתוך ציור אחד קיבצתי כמה סיפורים, יש שם דמות שמתבוננת, שניים שנראים כאילו קרה להם משהו ונסוגים אחורה ודמות שנראית רוקדת".
4 צפייה בגלריה
"יום הדין", הציור שמוצג עכשיו במוזיאון ישראל
(צילום: מוזיאון ישראל בירושלים ע"י אלי פוזנר)
למה קראת לעבודה "יום דין"?
"בהשראת ציורי יום הדין בשלב שבו בני האדם נזרקים מגן עדן אל הגיהינום והכל נראה מאוד כאוטי. זו התנועה שהתחילה את הציור, כאוטית, תנועה של בהלה ושל אי־סדר. אצל אנשים שצופים בעבודה זה מיד מציף את המצב שהיינו בו בתחילת הקורונה, סגר, הפגנות, כאוס. אלה רגעי בהלה אנושיים, כשהאדם מאבד שליטה על הזמן ועל החלל. בעבר עשיתי גם ציורים בהשראת פינוי עמונה והשסע בין האדם למדינה. שם זה במובהק עסק באלימות בין יושבי אותו הבית. בציור הזה אין אלימות שמופעלת כלפי מישהו אלא תיאור המקום שלנו פה.
שבע שנים לקח לעבודה הזו להבשיל. את החלק הראשון התחילה לצייר ב־2015, ואז החליטה לקחת פסק זמן ביצירה ולמדה טיפול באמנויות. ואז, לפני שנה וחצי, הגיעה הצעה מאמיתי מנדלסון, אוצר האמנות הישראלית של המוזיאון. "הוא ראה בחזונו את הגודל, והחלטתי להמשיך את העבודה שהתחלתי והפסקתי. ניסיתי בהתחלה להמשיך מהנקודה שבה נעצרתי בעבר, כשעניין אותי לגעת באנשים ובמצבים אנושיים, מה שאכן מימשתי כמטפלת ובסטאז' שעשיתי בפסיכיאטריה של תל־השומר, אבל לא הצלחתי לחזור למקום שבו הייתי באותה תקופה מבחינה נפשית. אמרתי לעצמי, קדימה, מה הבעיה להגדיל את העבודה? היה בי לחץ להגדיל את ה'סצנה הריאליסטית', וכשלא הצלחתי, ציירתי אחרת. חלק מהעבודה הגדולה מורכב גם מציורים שנוצרו עכשיו, שבהן הדמויות מכוסות בשכבת אקריליק לבנה ומקולפות בחלקים מסוימים, כמו פילינג. הפילינג הוא ניסיון לכסות את העבר שכבר לא משרת אותי יותר".
איזה מסר יש לך לנשים אחרות?
"ההצלחה, זו שכרגע אני בתוכה, היא לא סיפור של דיסני. זה לא קו ישיר של התקדמות מנקודה לנקודה. יש תקופות של התפרקות ואיסוף מחדש, ובכל פירוק ושבר יש הזדמנות לבנות את עצמך מחדש באופן שהולם יותר את הגיל ואת המצב. מה שחלמתי בגיל 20 הוא מה שיכולתי לחלום אז. לאורך השנים הקפתי את עצמי באנשים שתומכים גם בלא־הצלחה, שתומכים בדרך שלי, והם האמינו עבורי"
פורסם לראשונה: 08:30, 30.03.22
