סיפורה של סיון בלליס (43) מראשון־לציון, מורה ומאמנת כדורסל בחטיבת הביניים זלמן ארן, קמפוס קריית שרת בחולון, רווקה ואם לבת שנה. Sivan.ballalis13
"כל חיי הייתי כדורסלנית, שיחקתי בנבחרת ישראל ואימנתי את ליגת הנשים הלאומית. הייתי עסוקה במרדף אחרי הקריירה וכמו פיטר פן חשבתי שהגיל לא משמעותי. בגיל 38, בעקבות משבר מקצועי, התחלתי לחשוב על החיים והחלטתי להתחיל תהליך כדי להיות אמא. בהתחלה היה לי שותף לדרך, אבל דרכינו נפרדו והחלטתי לעשות את זה לבד. עשיתי בדיקות והכול היה תקין. כשהתחלתי הזרעות, התברר שצוואר הרחם שלי צר ומפותל. בהתחלה הרופאים לא ייחסו לזה חשיבות.
הגעתי לרופא שהמליץ על הפריה חוץ־גופית כדי לא לבזבז זמן. שאבו ממני ביציות, יצרו חמישה עוברים מוקפאים, ואז הגיעה הקורונה. הכול נעצר לחצי שנה. העובר המוקפא הראשון שהוכנס לרחם שלי לא נקלט. בסבב הבא הוכנסו שני עוברים, אחד נקלט והשמחה הייתה גדולה. אחרי כמה ימים התעוררתי עם כאבי גב תחתון. כשהתיישבתי ברכב, הרגשתי כאב חד באגן, כמו התחשמלות. כשהרופאה בקופת החולים בדקה אותי, הפנים שלה הלבינו והיא אמרה: 'לכי מיד לבית החולים, יש לך היריון מחוץ לרחם'. בבית החולים הבנתי שהייתי בסכנת חיים. נותחתי וכרתו לי חצוצרה.
התאוששתי וחזרתי לרופא, שאמר לי לנוח חצי שנה לפני שנצא לסבב נוסף. התחלתי לקחת הורמונים ובמקביל קיבלתי חיסון קורונה שלישי. מדי בוקר התחיל לי שיתוק בקצות האצבעות ולקח לי כמה שעות לפתוח את כף היד. לאט־לאט זה עבר לכפות הרגליים. אובחנתי עם התחלה של דלקת מפרקים. עד היום אני לא יודעת אם זה קשור לחיסונים, קיבלתי טיפול תרופתי ושוב אמרו לי לחכות חצי שנה. מחמישה עוברים מוקפאים שהיו לי, נשארו רק שניים. התחלתי להזריק הורמונים וחטפתי פריחה.
"כולם סביבי אמרו לי: 'תתבעי את הרופא', אבל לא רציתי. המטרה שלי הייתה להביא ילד לעולם"
בבית החולים, כשרצו לעשות החזרת עוברים, הרופא לקח קשית עם עובר מוקפא וניסה להכניס אותה לרחם במשך 45 דקות, אבל לא הצליח בגלל המבנה של צוואר הרחם. כאב לי נורא, צעקתי, קיללתי. פתאום הקשית נפלה על הרצפה. כולם השתתקו. אני נאטמתי, לא רציתי לדעת. היה ברור שאי־אפשר להשתמש בעובר.
בימים הבאים כולם סביבי אמרו לי: 'תתבעי אותו', אבל לא רציתי. המטרה שלי הייתה להביא ילד לעולם. אמרתי לרופא: 'נשאר לי עובר אחד, מה לעשות?', והוא ענה: 'תחשבי על עוד דרכים' והתכוון לפונדקאות. זה היה כל כך רחוק ממני. הוא הוסיף: 'תהיי ריאלית, את צריכה לגדל ילד שצריך אמא בריאה. ההורמונים מזיקים לך'.
הגעתי לסוכנות הפונדקאות We Surrogacy ששייכת לרפאל פלג. העברתי את העובר האחרון שנשאר לי למעבדה בחו"ל והתחלנו לחפש פונדקאית בגיאורגיה. אצל הראשונה שמצאנו – שעה לפני הפקדת העובר ברחם שלה - התברר שהבדיקות שלה לא טובות. מצאנו אחרת, ואז גם אצלה התגלתה בעיה. נכנסתי לדיכאון וחשבתי: אולי די? אולי אני לא צריכה להיות אמא? כבר לא יכולתי להכיל עוד אכזבות. ולמרות זאת מצאנו עוד פונדקאית.
כשביקשתי מהרופא לשאוב ביציות כדי לייצר עוברים חדשים, הוא סירב בנימוק שההורמונים לא טובים לי. אמרתי: 'זה באחריותי'. התחלתי לקחת הורמונים ו... אחרי שלושה ימים קיבלתי שיתוק ברגל שמאל. הייתי בבית החולים ושוחררתי הביתה. בהמשך עשו לי שאיבת ביציות והיו שש טובות. שלושה ימים אחרי השאיבה התעוררתי בשתיים בלילה עם כאבי תופת. בבית החולים מצאו 400 סמ"ק דם ברחם ושאבו הכול. הרגל חזרה לתפקד.
בינתיים, בגיאורגיה, ב־11 בספטמבר, יומיים לפני יום ההולדת שלי, רפאל הודיע לי שמחרתיים תהיה הפקדה. אמרתי לעצמי: הפקדה ביום ההולדת שלי? זה בטוח יצליח! שבועיים אחר כך הוא שלח לי צילום של בדיקת היריון חיובית וצרחתי מרוב אושר.
במאי 2023 הייתי אמורה לטוס ללידה של הפונדקאית המקסימה. בדיוק אז היה מבצע 'מגן וחץ' ובאמצע אזעקה, כשאני מגינה על האחיינים שלי, עדכנו אותי שהייתה ירידת מים. טסתי באותו ערב לגיאורגיה. כשהחזקתי את התינוקת זלגו לי דמעות והרגשתי שחזרתי לנשום. קראתי לה רואי־תיאה. היא כבר בת שנה ואני עדיין לומדת את התפקיד. לפעמים מתקשרים מטיפת חלב ואומרים: 'אמא של רואי?', ואני מחכה שתי שניות ועונה: 'כן, כן, זו אני'. עכשיו אני רוצה לספר בהרצאות על מה שעברתי כדי לתמוך רגשית בנשים שנמצאות בתהליך.
שורה תחתונה: "בסוף ניסים קורים, אל תפסיקו לחלום".
