בוקר אחד בשנת 2016 נחת בתיבת האימייל של הבמאית הדוקומנטרית מולי לנדסמן (53) מהיישוב כרכום מכתב מעורך דין גרמני בשם פריץ אנדרליין. כך נודע לה לראשונה על אוסף ציורי האמנות הנדירים שנגזלו מסבא רבא וסבתא רבתא שלה בזמן מלחמת העולם השנייה. באותו רגע נדלקו חושיה הדוקומנטריים, והתוצאה היא "החלום האירופי", סרט המתעד מסע חוצה ארצות של לנדסמן ושל לקוח נוסף של אותו עורך דין, רוברטו גרץ מארגנטינה, אחר היצירות האבודות של סביהם.
ברויגל ורובנס
סבא רבא וסבתא רבתא של לנדסמן, יוליוס ודורה קלאוזנר, הצליחו לברוח ב־31 בדצמבר 1937 לשווייץ, כשהם מותירים מאחור רכוש רב, ומשם הגיעו שניהם לארגנטינה. שלוש בנותיהם עזבו את גרמניה עוד לפני עליית הנאצים לשלטון. הצעירה שבהן, מרגוט, סבתה של לנדסמן, עזבה לישראל עוד בשנות ה־20. כאן היא סייעה בהבאתו של תיאטרון "הבימה" לארץ וניהלה את התיאטרון בין השנים 1928 ל־1936, ובהמשך ייסדה את "אולפני הרצליה". לימים עשתה לנדסמן על סבתה את הדוקו־דרמה "סיפור המתחיל בתמונה", שהתחיל מתמונה שמצאה בעזבונה.
סרטה החדש, "החלום האירופי" (שמשודר בימים אלה ב־HOT8 וב־HOTVOD), מביא את סיפורם של לנדסמן וגרץ, הנפגשים בברלין 75 שנה אחרי המלחמה ההיא ותרים בכל רחבי אירופה אחר אוספי היצירות האבודים של הסבים שלהם - בעלי עסקים משגשגים שרכשו במהלך השנים אוספים נדירים של יצירות אמנות, כולל יצירות של אמנים דגולים כמו רובנס, ברויגל, לנדסייר, ואן ליידן, ואן בלומן, מקס ליברמן ועוד.
אל המסעות המקבילים שאליהם יצאו השניים התלווה עורך הדין הגרמני אנדרליין, שבמהלך הצילומים הלך לעולמו ממחלה קשה. כל אחד מהם נתקל בחומות של ביורוקרטיה, הסתרה והכחשה, וחשף אמת כואבת על ההרג והגזל וגם על ההיסטוריה המשפחתית שלא הייתה ידועה לו. דרך עיני הצאצאים, שמנסים להתחבר לשורשיהם, אנחנו מתוודעים אל מאחורי הקלעים של עולם האמנות הרווי מאבקים ואל ניסיונות השליטה של מדינות ביצירות שהיו בבעלות יהודית. ליהודים היה תפקיד מרכזי בביסוס האמנות המודרנית בגרמניה בשנים שלפני המלחמה במסגרת "קבוצת נובמבר", שדודו של רוברטו, הוגו גרץ, היה אחד ממייסדיה. אחרי עליית הנאצים לשלטון, כל איגודי האמנות בגרמניה נאלצו ליישר קו עם האידיאולוגיה הנאצית והפסיקו לשתף פעולה עם הקבוצה.
"כל השנים אמרתי, 'איך יכול להיות שהייתה שואה? הרי זה בלתי נתפס. עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, אני מבינה שזה יכול להיות"
"האימייל של אנדרליין ישר הדליק אצלי את הרצון להתחקות אחר קורות המשפחה ולנסות להבין מה קרה להם וגם לאן נעלמו היצירות", מסבירה לנדסמן. "עניתי לו, 'בוא נעשה סרט על החיפוש, ואם לא נמצא את התמונות לפחות יהיה לנו סרט'. באותה הזדמנות שאלתי אם יש לו עוד לקוחות והוא הכיר לי את רוברטו גרץ. שנינו הגענו לברלין בעקבות האימייל של אנדרליין, ודרכינו הצטלבו כשגילינו שהסבים שלנו השתייכו לאותם חוגים חברתיים".
סבו של רוברטו, רוברט גרץ, נרצח בשואה. לפני כן עוד הספיק לדאוג למשפחתו ושלח אותם אל מחוץ לגרמניה. הוא התגרש מאשתו הלטבית כדי להצילה מציפורני הנאצים, ואילו בנו הלמוט, אביו של רוברטו, הצליח לצאת ברגע האחרון לאמריקה ומשם הגיע לארגנטינה.
מה קיווית למצוא במסע הזה?
"היה לי רצון לעשות צדק ולהחזיר את הרכוש של הסבים שלי חזרה לידי המשפחה. אבל זה לא היה רק עניין של צדק, אלא גם רצון לדעת מי הם היו, איך הם חיו ומה הם עברו. אני מרגישה כמו שאול המלך שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. יצאתי לחפש את היצירות ומצאתי שורשים".
אבל את היצירות לא מצאת.
"נכון, לא הצלחתי למצוא את היצירות, לא להחזיר אותן ואפילו לא לראות אותן. עם זאת, הצלחתי לראות את העולם של סבא רבא וסבתא רבתא שלי, להבין איך הם חיו, מה הם חוו והרגישו וזה מילא אותי. למסע הזה הייתה משמעות ענקית שהיא מעבר לעניין הרכוש. לעומת זאת, רוברטו כן הצליח להשיב לידיו שני ציורים ושני תחריטי עץ מתוך 250 יצירות שהיו באוסף של רוברט גרץ, וזה המון".
בריחה לשווייץ, ומשם לארגנטינה
לנדסמן תמיד ידעה שהיא נצר למשפחה גרמנית עשירה, אבל על יצירות האמנות של סבה לא ידעה עד לאותו רגע שבו נחת אצלה המייל מעורך הדין. את הונו עשה קלאוזנר כשייסד את מפעל הנעליים "לייזר" ב־1898, כשהיה בן 17. עם השנים הוא פיתח לצד המפעל גם רשת של חנויות נעליים בגרמניה, עם סניפים גם בהולנד ובאוסטריה.
כשהייתה ילדה היא שמעה שוב ושוב מאמה מרים את סיפור הבריחה של יוליוס ודורה מגרמניה, ואיך הצליחו לחמוק מקציני הגסטפו שהגיעו בוקר אחד לביתם ברחוב פאזאנן בברלין וביקשו מדורה, שפתחה את הדלת, להתלוות אליהם. "היא ענתה להם שמר יוליוס קלאוזנר לא נמצא בבית ושהפספורטים בכספת, וביקשה מהם לחזור אחר הצהריים. הקצינים כנראה היו המומים מהגרמנית הרהוטה והביטחון העצמי שלה ופשוט צייתו", מספרת נינתה. "הם הסתובבו והלכו, ובחלון הזמן שנוצר הם ברחו לשווייץ, כל אחד בנפרד. אחד נסע ברכבת והשני בטיסה. אחרי כמה חודשים הם הצליחו לעבור משם לארגנטינה".
יוליוס קלאוזנר נפטר ב־1950 ונקבר בארגנטינה. "דורה נהגה לנסוע פעם בשנה לבקר את מה שנשאר להם מהעסק, ובביקור שלה בשנת 1959 בברלין הייתה לה סוג של התמוטטות עצבים והיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי", מספרת לנדסמן. "שלושה ימים אחרי זה היא נפטרה, ככל הנראה ממינון יתר של תרופות. היא נקברה בגרמניה, ובתה הבכורה אילזה, שבאותה תקופה גרה במינכן, החליטה להעביר את עצמותיו של אביה מארגנטינה ולקבור אותו לצד אמה. בשנים שאחרי המלחמה יוליוס ודורה הצליחו להשיב לעצמם חלק מהרכוש, אפילו ההורים שלי קיבלו כמה פירורים, וסבתא שלי בעצם ייסדה את אולפני הרצליה מהכספים האלה של הוריה שהיא קיבלה כירושה".
לנדסמן נולדה וגדלה בהרצליה, ובגיל 14, כשהוריה התגוררו תקופה בחו"ל, היא עברה לקיבוץ חולתה, שם גדלה עד גיל 21. אמה, מרים, נכדתם של יוליוס ודורה, הייתה פסיכולוגית ונפטרה לפני 12 שנה. שנתיים אחריה נפטר גם האב, צבי שפילמן, מראשוני מפיקי הקולנוע העצמאים בארץ, שהפיק בין היתר את הסרט "אחד משלנו" של האחים ברבש.
"אבא היה צריך לנסוע לתקופה ארוכה להפקה בחו"ל, ואמא נסעה עם אחי לווינה כי היו לו בעיות בריאותיות והיה אפשר לטפל בהן רק שם", היא מספרת. "לפני כן ביקרתי בקיבוץ חולתה הרבה עם אחותי, הייתה לה שם חברה טובה ובילינו שם בחופשים. התאהבתי בקיבוץ, שהיה ניגוד מוחלט לסביבה העירונית שחייתי בה בהרצליה, כל הזמן אמרתי להורים שלי שאני רוצה לעבור לחיות בקיבוץ והם לא הסכימו, אבל כשנוצר הצורך הם אמרו 'אוקיי'".
את בעלה צליל (58), בן קיבוץ איילת־השחר הסמוך לחולתה, הכירה בפנים עוד מילדותה בקיבוץ. כשהתחילה ללמוד בבית הספר לקולנוע "קמרה אובסקורה" פגשה בו שוב והם הפכו לזוג. לשניים נולדו חמישה ילדים: עדן, שיר, טבע, כליל וליבי. בני הזוג מפיקים ביחד סרטים דוקומנטריים עצמאיים, ובמקביל מגדלים מטעי זיתים ומפיקים שמן זית ביישוב כרכום שליד הכנרת.
"גם אני וגם צליל נמשכנו מאוד לעולם של הדוקו. סיימנו ללמוד ב־1995, כשעולם הדוקו היה בהתפתחות מואצת, ודי נשאבנו לזה", היא מספרת. "גם אין מה לעשות, התקציבים של הדוקו יותר סבירים, לעומת קולנוע עלילתי שמאוד קשה להשיג לו תקציבים. הסרט 'החלום האירופי', למשל, מומן כולו על ידי פרויקט הקולנוע הגלילי, קרן רבינוביץ, ועדת התביעות, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וחברת 'הוט'".
מכירה פומבית בכפייה
העבודה על הסרט "החלום האירופי" ארכה חמש שנים וחצי, בין היתר בגלל התמשכות התביעה של רוברטו גרץ לבעלות משפחתו על היצירה 'קלה ואייריס' של האמן מקס פכשטיין, שחיכתה לפסק דין. "הוא מצא את היצירה הזאת והיו לו הוכחות שהיא הייתה בבעלות סבו, אלא שהיצירה הוחזקה בידיים פרטיות והאדם שאחז בה הגן על עצמו עם חוק ההתיישנות. רוברטו עבר שלוש ערכאות והגיע עד לבית המשפט העליון הגרמני ולא עזר לו. במקביל הגענו למבוי סתום לגבי השבת היצירות של המשפחה שלי, וזה היה השלב שבו החלטנו לסגור את הסרט".
מהסרט עולה כי הנאצים ערכו שתי מכירות פומביות ובהן נמכר רכושה של משפחת קלאוזנר, שכלל 14 יצירות אמנות נדירות. "את המכירה הראשונה, ב־1938, הם נאלצו לקיים בכפייה והכסף הועבר כמובן לגסטפו, ואת השנייה, ב־1941, הגסטפו כבר ערך בעצמו כשהם כבר היו בארגנטינה", היא מספרת. "מכל היצירות שהיו רשומות בקטלוג שהופק לפני המכירות הפומביות, הצלחנו להגיע לקצה חוט של יצירה אחת בלבד שנמכרה ב־1994 בבית המכירות 'כריסטיס' באמסטרדם ועקבותיה נעלמו שוב, כי בית המכירות לא היה מוכן להעביר לנו את המידע על מי שרכש אותה. הם הסכימו להעביר מכתב לרוכש ולשאול אותו אם הוא מסכים שהם יעבירו לנו את פרטיו, והוא ענה שהוא מכר את היצירה הלאה ובזה זה נגמר. הוא לא הסכים לומר למי הוא מכר, ולמה שהוא יסכים בכלל?".
מה היית אומרת לו אם היית יודעת מי הוא?
"הייתי מספרת לו על יוליוס ודורה, ואולי הוא היה מסכים לפחות להראות לי את היצירה שהייתה תלויה במשך שנים בבית של סבא רבא וסבתא רבתא שלי. אפילו את זה הם לא נתנו לי, וזה עוול שהחוק הגרמני מגן על האוחזים היום ביצירות ולא על הקורבנות".
הרצחת וגם ירשת
לנדסמן מסבירה שיש שני חוקים שמהווים חסם בכל הנוגע להשבת רכוש. "חוק ההתיישנות, שמדבר על התיישנות 30 שנה מיום הגזל, וחוק חיסיון לקוח, שלפיו סוחר אמנות לא מחויב למסור את שמות לקוחותיו. זה ככה בכל אירופה, לא רק בגרמניה. אנחנו מדברים על מאה אלף יצירות אמנות שעדיין לא הושבו, ובעוד רגע כבר לא יהיה למי להשיב. נטל ההוכחה הוא על הקורבנות, ולרוב היורשים - אם יש בכלל יורשים - אין הוכחות. הסרט רוצה לעורר דיון בנושא מה יהיה גורלן של יצירות האמנות שלעולם לא יהיה להן דורש. הייתי רוצה שהסרט יביא לשינוי של חוק ההתיישנות, כי זו בעצם הלבנה של פשע נוראי. הרי רוברט גרץ נרצח על אדמת גרמניה, אז מה זה אם לא 'הרצחת וגם ירשת?'".
עם זאת, רוב האוחזים ביצירות היום קנו אותן כחוק, למה הם צריכים להתעמת איתך בכלל?
"מבחינה מוסרית הם לא יכולים להחזיק ביצירות האלה, גם אם הם שילמו עליהן וגם אם הם קנו אותן בתום לב. צריך למצוא פתרונות: או שנמכור את היצירה ונתחלק חצי־חצי, או שתפצה אותי בחצי מהשווי, או שנתרום את היצירה למוזיאון. איזשהו צדק צריך להיות גם כלפיי".
כמה התאכזבת מכך שבסוף לא מצאת שום יצירה?
"זה קצת מאכזב, אבל זכיתי בכל כך הרבה במסע הזה, שאני לא במקום הזה. אם יום אחד תצוץ פתאום איזו יצירה, אני אשמח, אבל כבר זכיתי בכל מקרה. התחברתי לשורשים שלי, יש יותר מזה? כל השנים אמרתי, 'איך יכול להיות שהייתה שואה? הרי זה בלתי נתפס. ועכשיו, אחרי 7 באוקטובר, אני מבינה שזה יכול להיות. לא רק שאנשים עדיין מסוגלים לעשות דברים כאלה לאנשים אחרים, גם העולם מסביב עדיין שותק".
מי היית הכי רוצה שיראה את הסרט?
"הייתי רוצה שיקרינו אותו בבונדסטאג הגרמני ושכל חברי בית הנבחרים הגרמני יצפו בו וישנו את החוק, כל עוד עדיין יש למי להשיב את היצירות הגזולות".
