על כריכת הספר "יש לך צוואר יפה מאוד" מצולם צוואר נשי ארוך ומפואר שמודליאני היה גאה לצייר. אבל זו הטעיה מכוונת. כשאביגיל אילן אנטמן בחרה במילים אלה ככותרת ליצירתה החדשה, היא התכוונה לצוואר הרחם דווקא.
"את המשפט הזה שמעתי מהגינקולוגית, לאחר ניתוח כריתת רחם שעברתי", מפתיעה אנטמן (56), תושבת ירושלים, נשואה ואם לשלושה (בני 27 ו־26 ובת 20) - יוצרת, מנחת סדנאות כתיבה ומורה לספרות בתיכון. אין זו ההפתעה היחידה בספר, שקשה להחליט אם הוא שירה או פרוזה, שכן משפטיו קצרים ומדויקים אך נטולי משקל וחרוזים כדרכה של שירה.
בספר השלישי שלה, שיצא לאור בימים אלה (הוצאת פרדס), מישירה אנטמן מבט אל ההזדקנות הנשית, האיברים המתכלים, חשבונות הבנק המתרוקנים והנישואים שיציבותם אינה מובנת מאליה, נוגעת באירועים לא פשוטים במשפחה ובסביבתה הקרובה ללא הסתרה, בלי התייחסות רגשית, בטון דיווחי ובמילים חודרות. כל קוראת יכולה למצוא את עצמה ב־59 עמודי הספר הצנום, שיש בו התייחסות לבעיות שמטרידות כל אחת מאיתנו, ונחמה מעצם התחושה שאיננו לבד. התחושה אינה מתפוגגת גם זמן רב אחרי קריאת מילותיה ומושכת לחזור ולקרוא בהן.
עוד כתבות בערוץ לאשה
להיות שונה
כשאביגיל הייתה כבת עשר, לקח אביה המנוח את ילדיו לכירולוג (קורא בכף יד) מפורסם בירושלים. "הוא הטביע את כף ידי בדיו ולאחר עיון בתוצאה כתב: 'הילדה תהיה משוררת או סופרת'", היא מספרת. "עד היום אני נעה בין הז'אנרים האלה: בשירה יש פרוזה ובפרוזה יש שירה. איני יודעת אם אני משוררת או סופרת. אני יוצרת במילים".
תחילת חייה הייתה בקריית־מוצקין, השלישית מבין ארבעת ילדיהם של אבא אדריכל, יליד וינה, שלימד ארכיטקטורה בטכניון, ואמא ילידת גרמניה, מחנכת בבית ספר יסודי. "גדלנו בבית דתי. אבא היה מלא להט, מבריק, שאפתן ומצליח. אני הייתי ילדה חולנית ושכבתי המון במיטה. אולי זו הייתה דרכי לקבל תשומת לב מהוריי העסוקים. מאז ומתמיד היה בי צורך להיות שונה ולא להיות חלק מהעדר. אני פוחדת מהיעלמות בקבוצה גדולה וגם בכתיבה שלי: רק לא להיות 'עוד אחת מ...' - זה הדבר שהכי מפחיד אותי. אני לא רוצה שהספרים שלי יהיו 'עוד' ספרים על המדף, שלא ייבלעו".
"לא הייתי יכולה לחיות בלי ברית עולם שמעניקה ביטחון, אבל אין דבר יותר משעמם מזה. אני חייבת גם את הספקות והשאלות. האוקסימורון קריטי מבחינתי"
כשהיתה בת 11 עברה המשפחה לרובע היהודי בירושלים. היא למדה באולפנה דתית לבנות המשתייכת לזרם של "מרכז הרב" ("כללי צניעות נוקשים, דגש על לימודים תורניים") והתגייסה לצבא בניגוד לאידיאולוגיה של בית הספר. "זה היה מרד עם אלמנט פחדני: ביקשתי מהרב דרוקמן היתר להתגייס. כשלא קיבלתי, אבא התקשר לרב שלמה גורן שאישר".
בשירותה כמדריכה בבית ספר שדה ברמת הגולן פגשה לראשונה בנות מחוץ למעגל הסגור שלה. "תמיד הייתי ספקנית וחקרנית, והמפגש עם העולם האחר היה חלק מתהליך איטי של בדיקה מהו העולם הדתי שבו אני חיה. נשארתי דתית למרות שאיני עונה על שום הגדרה מוסכמת של דתית".
במה מתבטאת הדתיות שלך?
"אני מחוברת לעולם התרבותי שבו צמחתי ואוהבת את ארון הספרים היהודי. כשהוריי נפטרו חיפשתי מקום להגיד בו קדיש והצטרפתי לקהילה הניאו־אורתודוקסית 'שירה חדשה'. שם נשים קוראות בתורה, משמשות שליחות ציבור ויכולות להגיד קדיש. בן זוגי בא איתי לבית הכנסת שלנו בחגים. בית הכנסת הוא חלק מרכזי בהוויה שלי".
מתוך הספר: "בתחתית הבטן צלקת ארוכה בת שלושים שנה, זכר לאשכולית שהייתה צמודה לשחלה הימנית. אז נסעתי לבדי בקו אחד כי אבא לא רצה לאבד את המקום במגרש החניה"
אחרי הצבא למדה היסטוריה של עם ישראל ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "שנות האוניברסיטה היו איומות. הרגשתי שיש בי תשוקה ויצירתיות ושאיני מצליחה לתת לזה ביטוי. הפער בינן ובין המציאות היה נורא. בגיל 23 התחלתי טיפול פסיכולוגי שהציל אותי".
מה היה הזרז לטיפול?
"בחור מרושע ריסק לי את הלב. עד אז הייתי במסע לחיפוש זוגיות. במסגרת שבה חייתי, הקמת משפחה הייתה האידיאל, ובעיניי משפחה, אהבה ובן זוג היו הדרך היחידה לחיות. במציאות הגברים שנדרשו 'להציל' אותי נבהלו מהמשימה ואני הייתי נואשת. הפסיכולוגית לימדה אותי לזקוף את הגב ולהיות תלויה בעצמי. בהמשך פגשתי את יואב, אז סטודנט לפסיכולוגיה והיום פסיכואנליטיקאי. התאהבנו, ובגיל 27 נישאתי. אני גאה בו ויש לנו ברית עמוקה של שני אנשים עם תאוות חיים משותפת, הומור משותף ושמחת חיים. זה קשר מורכב, שידע עליות ומורדות ומזל, כי אחרת לא היה מעניין. הדרמות שאנחנו עוברים מעניקות עומק לברית העולם שלנו, שהיא כל הזמן במבחן. לא הייתי יכולה לחיות בלי ברית עולם שמעניקה ביטחון, אבל אין דבר יותר משעמם מזה. אני חייבת גם את הספקות והשאלות. האוקסימורון קריטי מבחינתי".
אין ממי לפחד
הזוגיות, הספקות, הזיכרונות הצרובים, ההתמודדות עם המהמורות והמכשלות הם מצע ליצירתה. בספרה היא מספרת כבדרך אגב על הציסטה שהתגלתה באחת משחלותיה בגיל 23: "בתחתית הבטן צלקת ארוכה בת שלושים שנה, זכר לאשכולית שהייתה צמודה לשחלה הימנית. אז נסעתי לבדי בקו אחד כי אבא לא רצה לאבד את המקום במגרש החניה".
שתי שורות שנצרבות בבשר החי. בעצם את מאשימה את אביך באדישות למצבך.
"הוא היה אבא נדיב, אבל צריך לזכור שגדלתי עם אמא יקית שלא אוהבת דרמות, בשכונה שבה חנייה הייתה יקרת מציאות. אולי גם הקרנתי שיש לי כוח לעשות את הדברים לבד. בדיעבד נראה שהתאכזבתי על כך שהאמינו לי", היא צוחקת.
תחנה חשובה בחייה הייתה בית מדרש אלול, שהקימה רות קלדרון בירושלים. במקביל להולדת שניים מילדיה היא למדה ולימדה שם והקימה מרכז לעיצוב טקסי חיים. "שם גם למדתי את הכתיבה שלוקחת את פסוקי המקרא, המדרש והתלמוד והופכת אותם רלוונטיים לדרמה הפנימית שלי". בהמשך למדה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון, לימדה שם תרגול בשירה והייתה עוזרת מחקר של פרופ' גרשון שקד.
מתי התחלת לכתוב?
"כתבתי כל החיים, אבל מות הוריי היה נקודת מפנה בהתפתחותי כיוצרת. הם נפטרו בזה אחר זה, כשהייתי בשנות ה־30 שלי. התחלתי לכתוב כדי לפרסם רק אחרי מותם".
איך את מסבירה את זה?
"כבר לא היה ממי לפחד. הרגשתי חופשייה להביא לידי ביטוי את כאביי בלי לתת דו"ח. ההיעלמות שלהם הייתה גם המניע לכתיבה. הבנתי שאני רוצה להישאר בעולם אחרי מותי ולתת ביטוי לתוהו ובוהו שחוויתי, כי הם היו אנשים חזקים וכל קיומי נשען עליהם. כשהם נעלמו, חיפשתי משהו להיאחז בו".
מה הייתה נקודת המפנה שהפכה אותך מכותבת למשוררת?
"כבר הייתי כבת 46, כתבתי כל הזמן, פרסמתי שירים באיגרת לחברות 'קולך' - ארגון פמיניסטיות דתיות - אבל לא הבנתי שאני משוררת. מישהי קישרה ביני ובין העורך דוד וינפלד. הבאתי לו קובץ שירים, ואחרי שבוע שמעתי ממנו את המילים 'את משוררת'. התחלנו לעבוד יחד. שנה אחר כך, ב־2014, יצא ספרי הראשון, 'החיים החדשים שיהיו לי' (הוצאת אבן חושן), שעסק במות ההורים ובגידול הילדים. ב־2019 התפרסם 'אל תפסיקי באמצע' (כרמל), שעסק יותר בנישואים, בזוגיות ובהוראה - שניהם בעריכת וינפלד. בפרק האחרון של הספר השני התחלתי לעסוק בחוויות הגוף הנשי ולחקור באמצעות הכתיבה את התהוות המיניות שלי מאז היותי ילדה.
"ספרי הנוכחי הוא בעריכת דנה כספי. הפעם חשבתי שאישה תתאים יותר לתכניו שממשיכים את הניסיון להבין את גופי, גם באמצעות הפתולוגיות (הניתוחים, המומים, הגידולים), ואת המשמעויות הרגשיות של התערבויות כמו כריתת הרחם לזהותה ומיניותה של האישה. בהמשכו אני עוסקת בבניית ביתנו, שבמהלכה קרס הגוף שלי, הנישואים כמעט נגמרו, והבן שלנו נפצע. תפקדנו יפה כהורים, אבל היחד שלנו קרס".
בכתיבתך את חושפת נושאים שלא נוהגים לדבר עליהם בפומבי.
"אני לא סובלת סודות. בעיניי הם רעים ורעילים. אני מרגישה שיש לי שליחות במובן הזה: אני רוצה לבשר לנשים שמותר, רצוי וכדאי לכתוב דווקא את מה שנדמה כסודות כמוסים. הכתיבה עצמה משחררת ומעניקה פשר לסודות. כל עוד הם בפנים הם פצצות מתקתקות ומאיימות. בסופו של דבר, סודות הם אוניברסליים. כשאת קוראת סודות של אחרים, את מגלה שהם משותפים. כשאת קוראת את מה שכתבת תוכלי לבדוק: האם זה באמת כל כך מאיים ובלתי נסבל? המנגנון שמגן עליי הוא שאין זהות ביני ובין הפרסונה שלי כיוצרת. מדובר בשתי פרסונות שונות".
אבל את כותבת בגוף ראשון, לכאורה על חוויות שלך.
"הקורא לא יודע עליי דבר מקריאת הספר, שאכן יש בו יסודות ביוגרפיים אבל לא רק. אני מקצינה דברים ומערבבת בין דמיון למציאות. הכתיבה היא מגרש המשחקים שלי. אני לוקחת אבני משחק מגוונות ועושה מהן קולאז' שלתוכו הכנסתי חוויות שלי ושל אחרים. זו אמנות, ואמנות אינה ביוגרפיה".
בכתיבתך את חושפת גם את בן זוגך ואת ילדייך. מה דעתם על כך?
"בן זוגי אוהב את הכתיבה שלי ואין לו בעיה שהזוגיות שלנו נחשפת בשיריי. להפך. הוא חושב שאני לא מעיזה מספיק בנושא החשיפה ושבנושא המיניות יש לי עוד הרבה לעשות. הילדים ליברליים, מקסימים, קשורים לאמנות ומבינים את החשיפה הכרוכה בה".
איפה את כותבת?
"הבדידות של הכתיבה קשה לי. פתחתי קבוצות כתיבה בביתי. אני המנחה וכולנו כותבים וקוראים אלה באוזניי אלה. כשקוראים בקול מהדהדים את הכוח של המילים והמשפטים".
מה המסר שאת רוצה להעביר ביצירתך?
"את החשיבות שיש בלדבר ולכתוב על כל מה שלכאורה אסור או בלתי אפשרי, לא לפחד ממה שיגידו או יחשבו עליי. המסע שלנו כאן קצר, ואין לנו פריווילגיה להסס ולהשקיע אנרגיה בהסתרות. כולנו מחפשים אינטימיות, ויש רק דרך אחת ליצור אותה: באמצעות האמת".
