לפני שמונה חודשים סיים בנה הצעיר של רומית סמסון את שירותו הקרבי בסיירת מובחרת. כשהוא גזר את תעודת החוגר, היא הרגישה שאפשר לחזור לנשום. "הבן שלי צחק ואמר שאני זו שצריכה לגזור את החוגר", היא מחייכת, "ממש הרגשתי שיורד עול מהכתפיים שלי. שלושת הבנים שלי היו קרביים - בצנחנים, בשריון ובסיירת. הבת שלי שירתה כחובשת. כשהבן הגדול נכנס לעזה, הרגשתי שהגוף תעתע בי".
באיזה מובן?
"אנחנו גרים ברחוב שקט, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לשמוע בלילות מכונית נעצרת בכניסה לבית. הייתי מתיישבת במיטה ואומרת, 'טוב, זהו, באו אלינו'. הייתי רצה לדלת ופותחת אותה ואין כלום. זה משהו שהיה כבד עליי, ונמשך הרבה זמן. זה גם היה כבד על ילדיי. לאף אחד מהם השירות הקרבי לא היה פאן. לפעמים כעסתי על עצמי שהם הולכים לעבור כאלה אתגרים רק בגלל הבית שהם גדלו בו והחינוך לערכים. זה מורכב, להיות אמא בישראל. יש מחירים שאנחנו משלמים וזה לא בהכרח אובדן פיזי. רוב הפחדים שלי עליהם היו גם כי חששתי שהם ייכנסו למשברים נפשיים. אני מתהלכת בעולם עם פחד עצום מפני עניינים של נפש. זה הפחיד אותי יותר ממלחמות. חרדה נוראית. פחדתי כל השנים גם על עצמי ועל אחי ואחותי, זה מלווה אותי".
איש עם סוד
היא בת 60, מתגוררת בפרדס־חנה כרכור, עובדת כיועצת משפטית בעיריית נתניה וגם כלת פרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2021 על ספרה "המטבח האחורי" (עם עובד). נשואה לעמית, פסיכולוג תעסוקתי, אמא לארבעה (35, 32, 29, 22) וסבתא לשתיים. לאחרונה יצא ספרה השני, "פילים בגינה" (גם הוא בעם עובד), שמפתיע באופן שבו השמחה והעצב מתערבבים, כשאחד מגיבורי הספר – לא נעשה ספוילר – מחליט לשים קץ לחייו. את הכאב הזה היא מכירה היטב: אביה התאבד כשהייתה בצבא, ואת שורשי החשש שלה מדיכאון אפשר למצוא שם. "דיכאון נפשי הוא גם גנטי", היא אומרת. "כשאתה בדיכאון, כל יום אתה צריך להחליט שאתה לא מתאבד".
"כשאחותי הקטנה הלכה למבדקים לגלי צה"ל, שאל אותה הבוחן, 'איך את מכירה מוזיקה? את מנצרת־עילית'. והיא ענתה: 'כמוך, מהרדיו'"
סמסון גדלה בנצרת־עילית, בתם הבכורה מבין שלושה של עובדת סוציאלית ומנהל מרכז הכוונה לעיירות פיתוח. אביה היה ניצול שואה שגדל בהולנד, וחוואים נוצרים הסתירו אותו באסם מפני הנאצים. "במובן הזה אבא היה איש עם פצע או סוד", היא אומרת, "היה לו קשה להתבטא במילים".
לגדול בנצרת־עילית, היא אומרת, הכיל את כל הקשיים של ילדי פריפריה, חלקם דור שני לניצולי שואה. "נצרת־עילית הייתה מקום שכוח אל באותן שנים, ובמקומות כאלה נוצרת גאווה, ואת מפתחת לעצמך תיאוריה שהתל־אביבים ריקניים ואנחנו אנשי הצפון ערכיים. זה דבר שנוצר במקומות קטנים. ועם זאת, היו כלפינו התנשאות וזלזול. כשאחותי הקטנה הלכה למבדקים לגלי צה"ל, שאל אותה הבוחן, 'איך את מכירה מוזיקה? את מנצרת־עילית'. והיא ענתה: 'כמוך, מהרדיו'".
כשהייתה חיילת, שלושה חודשים אחרי שסיימה קורס קצינות, אביה הלך לעבודה ולא חזר. "ככה זה התחיל. הוא נעלם ולא מצאו אותו כמה שעות. מצאו את המכונית בתוך יער ליד נצרת־עילית. הוא ישב סמוך. חיפשו רמזים למה הוא עשה את זה ולא מצאו".
איפה היית כשהודיעו לך על האסון?
"הייתי קצינת ח״ן ות״ש מרחבית בבאר־שבע, ובאותו יום הייתי בבדיקה רפואית בחר"פ בצריפין. קרובת משפחה מצאה אותי שם. היא ובעלה הסיעו אותי הביתה, וכל הדרך לא הבנתי מה אומרים לי. מה זאת אומרת שהוא לא חזר מהעבודה. הייתה דרך ארוכה לנסוע עד נצרת־עילית, ועד שהגעתי אמא שלי כבר התעשתה, הבינה שנשארה לבד עם שלושה ילדים, התארגנה על עצמה, הייתה מוחזקת, תפסה פיקוד ואיך שנכנסתי הביתה היא אמרה לי, 'תחליפי את המדים'".
"לא רציתי לפתור את תעלומת ההתאבדות. גיבשנו בבית עמדה שזה בגלל השואה, אבל הכרתי ניצולי שואה שטוענים שלחיות זו הנקמה הכי גדולה. כנראה שאצל אבא היה עוד משהו במבנה האישיות"
זה היה ביום ההולדת ה־16 של אחיך. עיתוי עצוב במיוחד.
"לא מזמן הילדים שלי שאלו את אחי, מה עדיף לך לחשוב, שהוא לא זכר את יום ההולדת שלך או שהוא כן זכר? זו שאלה טובה. אני לא יודעת אם אדם שהולך להתאבד הוא במצב של ערפול חושים או שהוא כן מודע לסביבה שלו. אבא שלי היה אבא טוב, אבל יכול להיות שהוא רק רצה לגמור עם זה".
כעסת?
"לא הרגשנו יתומים כי אמא לקחה מיד את הפיקוד, ורק כשנפטרה הרגשנו יתומים. היא לא נתנה לנו להרגיש עצב והמשפחה לא התפרקה. בזמנו כעסתי עליה שהיא לא מתאבלת, וגם קצת האשמתי אותה, איך לא ראית שום דבר? היא עבדה קשה, ואמרתי לה, 'את לא מראה מספיק רגשות'. בדיעבד השליטה זה מה ששמר אותה. גם אני כזאת".
באיזה מובן השתנו החיים בבית?
"אמא אמרה לי, 'את לא הולכת לשנות שום דבר מהתוכניות שלך, מוכרחים להמשיך, את לא תישארי בנצרת־עילית, את תעזבי ותלכי ללמוד'. היה לה חשוב שלא נישאר שם. לה עצמה לא היה שום פרק ב' אף פעם. היא הייתה צעירה ובכל זאת זה לא הפליא אותי, כי היא הייתה אישה קשוחה, סגורה, לא חשבתי שתהיה לה זוגיות. היא הייתה אמא מסורה ועובדת סוציאלית מסורה וזהו".
רצית לעזוב את נצרת־עילית?
"אבא שלי מת בפברואר 1982, וביוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל. עמית, היום בעלי ואז חבר שלי, היה מפקד טנק, והחבר הכי טוב שלנו נהרג במלחמה. כשהסתיימה המלחמה היה לנו ברור שלא נישאר שם. נצרת־עילית נהייתה יותר מדי קברים בשבילנו. וחוץ מזה, הייתה לי תחושה, בעקבות ההתאבדות של אבא שלי, שכל מי שהסתכל עליי ברחוב אומר לעצמו, 'אהה, בטח הייתה לו מאהבת, או שהוא הפסיד כסף'. איזה מורה מהתיכון אמר לי: 'בטח אמא יודעת ולא סיפרה לך'. אנשים שפכו עליי מידע בלי מסננת, וזה שרט אותי. היה טוב להתרחק. אני לא נוסטלגית".
היום אתם יודעים למה הוא עשה את זה?
"לא רציתי לפתור את התעלומה, לא רציתי להתעסק בזה. גיבשנו בבית עמדה שזה בגלל השואה, אבל אנחנו לא יכולים לדעת. לדעתי שם זה התחיל. ילד בן שבע בורח מהנאצים בשלג ומוחבא באסם, לא יכול להיות שהוא לא נשרט מזה. מצד שני, הכרתי ניצולי שואה שמאריכים ימים וטוענים שלחיות זו הנקמה הכי גדולה. כנראה שאצל אבא היה עוד משהו במבנה האישיות".
עם איזו תובנה הסתובבת בחייך הבוגרים?
"שלמרות מה שקרה, אני אלך ללמוד מקצוע שאני אתפרנס ממנו, כי חייבים. לפני שלמדתי משפטים עשיתי השלמה והייתי צריכה להירשם לקורסי בחירה, בחרתי במבוא לספרות עברית עם מרצה מוכרת. בשלב מסוים היא קראה לי לשיחה ואמרה: 'למה את רוצה ללמוד בפקולטה למשפטים המשעממת הזאת? בואי לחוג לספרות'. אבל אני רציתי מקצוע אחר".
רומן לא צפוי
ובכל זאת, לפני חמש שנים מצאה את עצמה בעולם הספרות. "עברתי את המשבר הקלאסי שכתוב בספרי הפסיכולוגיה", היא צוחקת, "ארבעת ילדיי גדלו כדרך העולם, כל אחד היה עסוק בענייניו, ולי זה עשה תחושה של ריקנות נוראית ובשביל מה אני כאן בכלל, מי צריך אותי. חיפשתי משהו כדי לא לשקוע והלכתי לסדנת כתיבה של אשכול נבו, אני אפילו לא יכולה להגיד שבשביל לכתוב. חיפשתי מקום לפרוק את הרגשות. כל השנים בכלל לא חשבתי שאני רוצה לכתוב".
"אני כותבת רק בימי שישי בבוקר, בחצר. אני לא יכולה לכתוב עשר שעות ביום. אני עורכת דין ואני אמא וסבתא והיה לי קשה לייצר מקום לכתיבה. קל להיסחף לעיסוקים אחרים, תמיד צריך לבשל כי יבואו הילדים"
מהסדנה ההיא נולד "המטבח האחורי" שיתורגם בקרוב לאנגלית ושעוסק בחייהם של עורכי דין, פוליטיקאים מקומיים ומזכירות בלשכה המשפטית של עירייה. "כשהספר יצא והצליח, הייתי בתחושה של הפתעה מתמשכת ושל סיפור אגדה, אם אפשר להגיד. אשכול נבו אמר לי פעם, 'את כנראה היית צריכה ללכת לחיות קודם, כדי שיהיה לך על מה לכתוב'".
בשני הספרים שלך כתבת על העירייה, מקום עבודתך. כמה קשה היה להסתובב במסדרונות אחרי כן?
"כששאלו אותי בעירייה מי זה מי אמרתי שהכול מומצא אבל ברור שלא הכול, והיה לי קשה כי חששתי שאנשים ינסו לנחש מי זה כל אחד. מה שהציל אותי זה שבסך הכול הדמויות הן בסדר, ואין איזה נבל נוראי שאת צריכה להסביר שהוא לא מבוסס על מישהו אמיתי. וכמו בכל ארגון גדול, אנשים הפסיקו להתעסק בזה אחרי שבועיים ועברו לרכל על הנושא הבא. בספר השני היה לי קל יותר והייתי רגועה יותר".
"פילים בגינה" הוא למעשה ספר ההמשך ל"המטבח האחורי״ והוא מממש את האהבה בין שירה, יועצת משפטית מושבניקית ובין אלעד, עורך דין תל־אביבי. הספר נפתח בחתונתם, ובצלילה איטית אל העבר הרחוק והעבר הקרוב נפרשת העלילה, על הטרגדיות שהתחוללו בזמן שחלף מהספר הראשון. "היה לי רצון רומנטי ששירה ואלעד יהיו יחד, והיה צריך לייצר אסון כדי שזה יתאפשר. שירה פרקטית והיא הבינה שעם בעלה זה נגמר. היא רוצה את החיים ולא את המוות, וזה משהו שראיתי אצל אמא שלי".
הגבר הכי זוהר ועירוני מתאהב במושבניקית שלא מסתרקת ולא מתאפרת. יהיו מי שיטענו שזה לא אמין.
"כשאת סופרת את יכולה לברוא עולם כזה. מישהי אמרה לי באיזה מפגש קוראים, ׳אני לא חושבת שהם יישארו ביחד׳. כן, זה קשר בעייתי. אותי עניין איך בחור רווק עם דירה לבנה ומעוצבת נכנס לבית עם ילדים, זה לא ברור מאליו. אני לא חוויתי ולא מכירה דבר כזה. רציתי להראות איך במקום אפרורי יכולה להיות רומנטיקה".
מה ניסית להגיד על אהבה, ממרום שלושה עשורים של חיי נישואים?
"כשעמית ואני התחלנו לצאת זו הייתה התאהבות מטורפת, וזה עם זה צלחנו את כל האתגרים וגדלנו ביחד. יש זוגות שכל אחד מתפתח לכיוון אחר, אצלנו זה לא קרה וזה מזל. לפעמים הוא מקטר שהוא במקום החמישי בסדר העדיפויות שלי, אבל הזוגיות שלנו היא הדלק לקום בבוקר. ואם תשאלי אותי מה הסוד לזוגיות טובה - זה אופטימיות. בתקופות של ירידה, אני מחכה שזה יעלה ופתאום אנחנו מתקרבים יותר, נוסעים לאנשהו, משהו ניצת, זה ממלא אותי באושר גדול".
למה בספר החדש נשארת עם אותן דמויות מהספר הקודם?
"הייתה לי הרגשה שעוד לא סיימתי את העניינים עם הדמויות. בספר הזה קורים אסונות, מה שלא קרה בספר הקודם, וגם זה היה ברור לי, שאנשים צריכים למות כדי שתהיה התקדמות בעלילה. אני לא יכולה להגיד שזה ספר עצוב יותר, אבל יש בו גם כובד, בהחלט, חוץ מהיומיום של העירייה שהוא נחמד ופיקנטי".
"זה מורכב להיות אמא בישראל. יש מחירים שאנחנו משלמים וזה לא בהכרח אובדן פיזי. רוב הפחדים שלי היו גם כי חששתי שהם ייכנסו למשברים נפשיים"
דווקא השואה לא נכנסה לספר.
"לא הרגשתי כל כך ילדת 'דור שני'. הסופר אמיר גוטפרוינד ז״ל קרא לדור של מי שההורים שלו היו ילדים בשואה ׳דור אחד וחצי׳. אבא שלי לא אגר אוכל ודברים כאלה. הוא לא אהב לדבר על זה, לא אהב את יום השואה והיה מכבה את הטלוויזיה באותו יום. היה אצלו פצע, משהו שהיה שונה מהורים אחרים ניצולי שואה, וידעתי את זה כשהייתי ילדה".
סמסון כותבת בימי שישי בלבד, על שולחן הכתיבה בחצר שלה, משבע בבוקר עד תשע וחצי. לפעמים עוד שעה בשבת בבוקר. וזהו. "אני לא יכולה לכתוב עשר שעות ביום. בסדנאות כתיבה אומרים, 'תכתבו קודם את השלד ואת הדמויות'. אני שפכתי בלי תוכנית. תשמעי, אני עורכת דין ואני אמא וסבתא והיה לי קשה לייצר מקום לכתיבה. נורא קל להיסחף לעיסוקים אחרים, תמיד צריך לבשל כי יבואו הילדים. גם היום אני לא אבטל תוכנית משפחתית בשביל כתיבה. זה לא במקום הראשון של החיים שלי למרות הספיר.
"עכשיו אני עובדת על הספר השלישי, שעוסק באישה שאבא שלה מתאבד והיא יוצאת למסע. כשהראיתי כמה עמודים לעורך שלי הוא אמר שזה קרוב מדי, ושאני צריכה להתרחק. אני נמצאת במשבר כתיבה שלא היה לי עד עכשיו, כי אני מתחילה להבין שזה לא בקלות כל כך. אני מסתובבת מסביב לטקסט, מוצאת לעצמי דברים אחרים לעשות".
מבקרי הספרות היללו את ספרך הראשון. כמה את לחוצה עכשיו?
"זה מפחיד מאוד. עם הספר הראשון באתי משום מקום, לא הייתי בשום מיליה. היה קל לאהוב אותי, אנשים אוהבים סיפורי סינדרלה. היום אני מוכנה לזה שמבקרים יהיו נוקשים כלפיי".
כשאת מגיעה היום למשרד, אין לך תשוקה לעזוב הכול ורק לכתוב?
"אני צריכה להיות על הקרקע, ללכת לבית משפט, זה ממש שומר עליי. לפעמים אני רוצה לכתוב, אז אני לוקחת יום חופש. תהליך של הוצאת ספר לוקח המון זמן, את זה לא ידעתי, מה הייתי עושה בכל הזמן הפנוי אם זה כל מה שהייתי עושה?".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
- עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
- בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
- סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
