שאלה הראשונה שבא לך לשאול אישה שנתנה לספרה את השם "איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה", היא כמובן, "כמה את שוקלת?". כשפגשתי לשיחה את תמי מילר, זה בדיוק מה שעשיתי. מילר (60), ג'ינג'ית תמירה בעלת עיניים כחולות, מזדעקת מיד: "בחיים לא אגלה, אפילו אם יטפטפו לי שמן רותח על הראש. אני משקרת בנושא גם לרופא שלי. זה סוד ששמור ביני לביני".
עד כדי כך?
"כן, למרות שהיום אני מבינה שהמספרים האלה לא חשובים, כי מה שמשנה זה איך את נראית, איך את מרגישה ומה את משדרת, ולא אם יש עלייך שלושה־חמישה קילו פחות, אנחנו עדיין עבדים של המספר הזה. כל חיי האמנתי שעשרה קילו הם מה שעומד ביני ובין האושר, אבל היום ברור לי שזה לא עומד בין אף אחד ובין האושר. מה שעוד הבנתי הוא שלכל אחד יש את ה'עשרה קילו שלו', שעומדים בינו ובין האושר, את המטרה שהוא שם לעצמו כדי להגיע לאושר ושהוא מבטיח לעצמו 'כשאגיע לשם - אהיה מאושר'. אבל, הדבר היחיד שבטוח הוא שהחיים עוברים ואנחנו מפספסים המון בדרך, כי אנחנו שמים את החיים שלנו על מצב המתן, עד שהמטרה תוגשם", אומרת מילר.
אז הספר שלך הוא לא על דיאטות?
"לא, הוא בא לשנות את ההתניה 'כאשר': כאשר תהיה לי זוגיות; כשארד במשקל; כשתהיה לי עצמאות כלכלית; כשיהיו לי ילדים; כשאצא לפנסיה - אז אהיה מאושר/ת. כי פעמים רבות כשהגענו למטרה שהצבנו לעצמנו, היינו מאושרים לתקופה קצרה, אבל האושר הזה לא נשאר לתמיד. אני דוגמה מצוינת לכך. המון פעמים רזיתי עשרה קילו והייתי באמת מאושרת כשנכנסתי לג'ינס חתיכיים, לבשתי חולצה בתוך המכנסיים וחגרתי חגורה למותניי. אבל זה החזיק מעמד זמן קצר, כי אחרי זה העליתי את הרף ורציתי יותר. בפסיכולוגיה זה נקרא 'אימוץ הדוניסטי'. לכן עלינו להבין שהאושר שלנו לא תלוי בשום דבר חיצוני, אלא במעשים ובתפיסת העולם שלנו. כשאומרים 'אושר' מדברים בעצם על חוסן נפשי שעוזר לנו להתגבר על המכשולים שהחיים מציבים בפנינו".
טורונטו־מיאמי־תל־אביב
מילר, ילידת גבעתיים המחלקת את חייה בין תל־אביב למיאמי, נשואה 33 שנים, אם לגבריאל (31), יוני (29) ואביה (26), היא כיום מאמנת מוסמכת לאושר, עושה הרצאות בשם "כמה שוקל האושר", מקיימת קורסים וסדנאות ומנחה מפגשי אושר בארגונים ברחבי העולם. אבל, ראשית חייה הייתה בתחומים רוחניים פחות. היא עשתה תואר ראשון בכלכלה ושני במנהל עסקים באוניברסיטת תל־אביב, ובגיל 24 פתחה עם חברתה הטובה (עד היום), אירית אדמוני־פרלמן, את "טנדו" - החברה הראשונה בארץ להפקת אירועים. "הצלחנו מאוד, היינו חלוצות וחדשניות בתחום וכתבו עלינו המון", היא אומרת. אחרי כשנתיים הן סגרו את העסק, היא נישאה וילדה את בכורה ועברה עם בעלה ובנה לצד השני של האוקיינוס.
"בגיל שבע אמא לקחה אותי למורה לבלט. היא העבירה מבט על גופי ואמרה: 'פסנתר!'. כך נקבע גורלי להשתוקק לבלט, ללמוד פסנתר ולהבין שמשהו אצלי לא בסדר"
"משפחתי עברה לפלורידה שלוש שנים קודם לכן, כי אבי, שהיה מהנדס בניין, החליט בגיל 50 להגשים חלום והקים בארצות־הברית חברה לניקוי סביבתי לסילוק אסבסט וחומרים נוספים שמזיקים לסביבה. כשבננו היה בן חצי שנה נסענו לבקר אותם עם שתי מזוודות, ונשארנו. בעלי נכנס לעסק של אבא, נולד לנו עוד בן ובהמשך נסענו לטורונטו, שם ניהלו אחותי ובעלה סניף ישראלי של שח"ל בקנדה. אני נשארתי בטורונטו ועבדתי כמנהלת השיווק והמכירות של שח"ל, בעלי נשאר במיאמי והגיע אלינו מדי שבועיים.
"כשאבי היה בן 59 הוריי הגיעו לבקר אותנו בטורונטו. הוא אמר שהוא מתגעגע אליי מאוד ושאל מתי אחזור למיאמי. לא מיהרתי להבטיח, אבל זמן קצר אחרי שובם הוא נפטר מדום לב. בשבילי זו הייתה נקודת מפנה. הבנתי שהחיים שבריריים ואין לדחות דברים, כי אין מחר. כמה חודשים לאחר מכן חזרתי למיאמי, כבר הייתי בהיריון עם בתנו, והשתלבתי בעסק כמנהלת פיתוח עסקי. מילאתי את התפקיד יותר מ־20 שנה והצלחתי מאוד. החברה הפכה להיות בטופ חמש החברות בתחומה בפלורידה".
איך עשית את זה?
"הייתי מקורית. הבאתי טעם אחר שלא הכירו שם. הזמנתי לקוחות לארוחות ערב במטבח שלנו. אני בישלתי, עשינו שיעורי בישול לערבי מנהלים ואחר כך אכלנו יחד. הבנתי שאנשים רוצים קשר אישי ועדיף שהוא יתנהל סביב אוכל - החל מלהכין אותו ביחד, לאכול, לשתות, לדבר. היה בונדינג עצום שהביא הצלחה יותר מכל שיווק, כי בסופו של דבר העניין הוא לא העסק אלא האנשים שמאחוריו".
אגב עסקים וארוחות, אוכל הוא תמיד אישיו אצלך.
"אכן. מאז ומתמיד הייתי ילדה שמנמנה, נחמדה, חברותית ושמחה. הרגע המכונן היה כשבגיל שבע אמא לקחה אותי למורה לבלט בגבעתיים. היא העבירה את מבטה על גופי ואמרה לאמי מילה אחת: 'פסנתר!', וכך נקבע גורלי להשתוקק לבלט, ללמוד פסנתר, להבין שמשהו אצלי לא בסדר ולהתחיל מסע בן עשרות שנים של דיאטות הרזיה".
ואין דיאטה שהיא לא ניסתה לאורך חייה. בספרה מלא ההומור היא מונה את דיאטת אטקינס, דיאטת כרוב, דיאטה קטוגנית, היפנוזה בקירור, היפנוזה בחימום, דיאטה שאסור בה תפוח ודיאטה שמותר בה רק תפוח, דיאטת אורז ואפילו אוכל שמחקה צום ומה לא. היא עלתה וירדה ועלתה וחייתה כל חייה בנדנדה שבין הקילוגרמים שנשרו ממנה במאמץ ושבו ועלו בקלות מתסכלת.
"אף פעם לא הייתי רזה מאוד וגם לא שמנה מאוד. תמיד באמצע. אבל, תמיד רציתי להוריד כמה קילוגרמים, והרבה דברים לא עשיתי בגלל זה. כמוני כל כך הרבה אנשים חיים על פי התשוקה להיות משהו אחר, ולא מצליחים ליהנות ממה שיש להם".
כאמור, כשאביה נפטר בפתאומיות, היא חשה שעליה למלא את החלל והחלה לחפש תשובות בעולם הרוחני. לפני כחמש שנים נתקלה במידע על "האקדמיה ללימודי אושר" של ד"ר טל בן שחר, נרשמה ללימודי אונליין ובהמשך הוכשרה כמאמנת מוסמכת בפסיכולוגיה חיובית. את כל זה עשתה תוך התמודדות עם מחלתה של אמה שחזרה ארצה, ובמהלך השנה וחצי שבהן הייתה על קו מיאמי־תל־אביב, עד לפטירת האם.
הקורונה הייתה מבחינתה זרז לפצוח בקריירה חדשה. היא החלה להרצות בזום, קיימה קורסים, קיבלה תגובות מסוג "שינית לי את החיים", ואז הגתה רעיון חדשני, המעוגן בחשיבה הכלכלית־יזמית שלה: "הבנתי שיש צורך להקים ל'האקדמיה ללימודי אושר' מועדון שיעניק כלים עסקיים לבוגרים המעוניינים לקחת את מה שלמדו ולהפיץ את הידע בקהילות שלהם בעולם", אומרת מילר.
המועדון הבינלאומי הוקם לפני שנה ומונה כיום 650 חברים. מילר המייסדת פרשה בשנה האחרונה מכהונתה כנשיאת המועדון. "הרגשתי שהגיע הזמן להגשים את החלומות האחרים שלי".
אושר צריך לתרגל
הספר (הוצאת כריכה - סוכנות לסופרים), שכתוב עם הרבה חמלה עצמית ובעיקר הומור עצמי, כאמור, אינו ספר על דיאטות, אלא על מה שעומד בינינו ובין האושר ו"איך אנחנו יכולים לחיות כל אחד עם המפלצת שלו בדו־קיום אוהב. יש בו 16 פרקים, בכל אחד אני מספרת על דיאטה שעשיתי, אבל יש בו מסרים רציניים והוא מוביל לתובנה שתסייע לכל אחד מאיתנו לחיות כבר היום את החיים שהוא רוצה. בסוף כל פרק מופיע שאלון לעבודה עצמית. התרגול מיועד לייצר מודעות ולחבר את הקורא/ת באופן אישי לתובנות שבפרק. בעיניי, אושר - כמו כושר - צריך לתרגל".
תני דוגמה.
"באחד הפרקים אני מספרת איך נטלתי כדורים להמרצת חילוף החומרים ולירידה בתיאבון ובמקביל איבדתי את ההנאות ואת שמחת החיים. ואיך השדון הקטן שכנע אותי להתפנק, כי אם גם כך חטאתי, אז יאללה, אפשר להתפרע, שזה המשפט המסוכן ביותר שאנחנו יכולים לומר לעצמנו".
השאלון שמופיע בסוף הפרק הזה קשור באותו יצר שגורם לנו להחריב את הכול:
1. מתי מופיע אצלך השדון הקטן ומה הוא אומר?
2. איך את/ה מתייחס/ת אליו? מקשיב/ה לו? מתווכח/ת איתה? אולי מקבל/ת אותו כחלק ממך?
3. תנ/י דוגמה למטרה שבחרת בחייך. האם נהנית מהדרך ועד כמה?
4. האם את/ה רואה גם את הדרך כמטרה בפני עצמה? איך אפשר להנעים אותה?
באמת אפשר ללמוד להיות מאושר?
"בהחלט ואפשר ללמוד את זה בכל גיל. אבל צריך לתרגל, כי אושר בעיני הוא לא הוויה אלא עשייה".
הצלחה מביאה אושר?
"הקשר הוא הפוך: אושר גורם להצלחה. אנשים מאושרים מצליחים יותר, מרוויחים יותר, נהנים ממערכות יחסים טובות יותר, בריאים יותר ואפילו מאריכים חיים יותר. אושר הוא סיבה ולא תוצאה".
אנשים מאושרים גם מצליחים יותר בדיאטה?
"כן, למרות שהמילה 'דיאטה' יצאה מאוצר המילים שלי והמילה 'הרגלים' נכנסה במקום כוח רצון".
היום את מגדירה את עצמך כאדם מאושר?
"בהחלט. זה לא שאין לי צרות בחיים, לכולנו יש, אבל מאז ומתמיד אני מרגישה בתוכי איזה סוג של אושר: הרגשה שיש לי את כל מה שאני צריכה והכרת תודה על החיים שיש לי. זה התחיל עוד לפני שלמדתי לימודי אושר. כשהגעתי ללימודים כל כך התרגשתי, כי הבנתי שכל הדברים שעשיתי באופן טבעי, בלי להבין שאני כזו, יש להם שם ויש מדע מגובה במחקרים וכלים שאפשר ללמד. אני מאמינה גדולה במושג 'אבן בגן של בודהה'. הרעיון מאחוריו הוא שאי־אפשר שהכול יהיה טוב ויפה כמו בגן של בודהה. צריך דבר אחד שלא יהיה מושלם. אבן אחת בגן המופלא. אצלי, תודה לאל, זה רק עשרה קילו מיותרים".
ואם יציעו לך היום דיאטה חדשנית שלא ניסית?
"סביר להניח שאם יציעו לי תרופת פלא להרזיה, אנסה אותה. אני מתחברת מאוד למושג 'קבלה אקטיבית', שאומר לקבל את המצב הנתון, לא לנסות להתנגד לו ובו־זמנית לעשות מה שנכון כדי לשפר אותו. לא הפסקתי לרצות לרזות. אני רק מבינה היום שהאושר שלי לא תלוי בזה".
פעולות פשוטות בדרך אל האושר
1. לעשות. עשייה היא שלב חשוב מאוד בדרך לאושר.
2. לעשות פשוט. לפשט את החיים, להוריד עומס מהראש, ללמוד להגיד לא לאנשים ולחפצים שלא עושים לנו טוב.
3. לא להשוות לאחרים. עדיף להשוות את עצמנו למי שאנחנו רוצים להיות.
4. לסגל פרספקטיבה. לקחת דברים בפרופורציה, לחשוב על התמונה הרחבה של החיים ולנסות לבדוק אם מה שאנחנו מרגישים היום - שנראה כמו משבר עולמי - ישנה את חיינו במבט לאחור.
5. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, כי שום דבר אינו מובן מאליו. לראות את החיובי בחיים ולהתמקד בו.
