סיפורה של הדס רייטשוק ניקומרוב בת 40, גרושה ואם לשניים (7 ,8). מתגוררת בבית־יצחק. מקעקעת ובעלת סטודיו לקעקועים TATTOOO TAO בקיבוץ גבעת חיים מאוחד.
"לפני שלוש שנים קראתי כתבה על שורדת זנות בארצות־הברית שיצאה ממעגל הזנות. היא למדה לקעקע והציעה לחברותיה, שביקשו גם הן לעזוב, להתקעקע אצלה חינם בקעקוע יפה שיסתיר את שם הסרסור שהוטבע עליהן בניגוד לרצונן. הכתבה יצאה כשהיא נפטרה. מאות שורדות זנות באו לחלוק לה כבוד אחרון. סיימתי את הכתבה בתחושת השראה גדולה ורצון להשתמש במקצוע שלי באופן רגיש והומני יותר.
התחלתי לחפש תחום שנוגע בי. גיליתי שיש מקעקעים שעובדים עם כרותות שד ומשחזרים להן את הפטמה ושיש מקעקעים שעוזרים להסתיר צלקות של מלחמה. הגעתי לנושא של פגיעה עצמית, וזה תפס אותי. כשהתחלתי לקרוא על זה הבנתי שפגיעה עצמית מתחילה בגיל ההתבגרות ויושבת על דיכאון, מצוקה, כאב, טראומות־עבר, לרבות פגיעות מיניות. נערים ונערות צעירים גורמים לעצמם נזק וכאב כאמצעי להפחתת חרדה. כשהטראומה צפה, הכאב הרגשי הולם בכזו עוצמה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא להעביר את הפוקוס מהכאב הרגשי לכאב פיזי. רק ככה החרדה מופחתת. הרבה פעמים מתבגרים ומתבגרות הרגישו שאין להם שליטה על הדבר הרע שקרה להם, וההחלטה איפה חותכים וכמה עמוק חותכים מרגיעה ומחזירה להם את השליטה. בשנים האחרונות מבינים שהפגיעה המכוונת והחוזרת בגוף היא לא מתוך כוונה אובדנית, ולכן שינו את שם התופעה מ'פגיעה עצמית' ל'פגיעה עצמית לא אובדנית'. ככל שקראתי והעמקתי, הבנתי שיש לי אפשרות לעזור לצעירים שפגעו בעצמם בתקופה שהווליום של ההורמונים היה בשיאו והכל נראה עוד יותר נורא. התקופה הזו עוברת, הפרופורציות חוזרות, אבל על גופם נשארים סימנים בלתי הפיכים.
"הבנתי שפגיעה עצמית היא כלי להפחתת חרדה. המתבגרים והמתבגרות הרגישו שאין להם שליטה על דבר רע שקרה להם, וההחלטה איפה הם חותכים את עצמם מרגיעה אותם"
פרסמתי באינסטגרם שאשמח לתת כיסוי קעקוע בחינם לצעירים וצעירות מעל גיל 16 שפגעו בעצמם ורוצים לשים את זה מאחוריהם. זה היה לפני כשלוש שנים, האינסטגרם לא היה מפותח כמו היום, והגיעו אליי רק שבע פניות של נערים ונערות. קעקעתי את כולם. היו כאלה שהפסיקו לפגוע בעצמם ורצו לראות משהו יפה כשהם מסתכלים על האזור שחתכו. אחרים סיפרו לי שהם ממשיכים עם הפגיעה העצמית, ועדיין קעקעתי כל עוד הצלקת החלימה והיא בת יותר מחצי שנה. אני לא שופטת.
צלקות מעוטרות. "שינו את שם התופעה מ'פגיעה עצמית' ל'פגיעה עצמית לא אובדנית'"
נחשפתי לסיפורים קשים. קעקעתי בחורה צעירה שסיפרה לי שהרשויות הוציאו אותה מהבית בגיל עשר אחרי שהתגלה שאביה מתעלל בה מינית. היא עברה בין מוסדות, ובלילות, כשסבלה מהתקפי חרדה, היא החלה לחתוך את עצמה באמצעות חפץ חד. זה קורע לב. הגיעה אליי עוד מישהי שלא היה סנטימטר בגוף שלה בלי סימני חתכים - בצלעות, בבית החזה, על הפטמה, באצבעות הרגליים. הגוף שלה היה כמו מפה של הכאב. לא ידעתי מאיפה אני מתחילה לקעקע. לנער נוסף שהגיע אליי היו צלקות מכוויות לכל אורך הזרוע. ניסיתי להסתיר אותן באמצעות קעקוע עד כמה שאפשר. בפגישות איתם דמיינתי את הפגיעה שלהם, את הבדידות הזו שאף אחד לא שם לב למה שעובר עליהם ולא מטפל בהם. אין לי כלים טיפוליים, אני רק יכולה לחבק ולעזור במקום האסתטי, להפוך את הפצע למשהו שחיים איתו בשלום ואפילו נהנים להסתכל עליו בצורתו החדשה. מישהי כתבה לי מכתב תודה וסיפרה לי שזה הקיץ הראשון כבר הרבה שנים שהיא יכולה לצאת עם חולצה קצרה. כמה זה פשוט בשבילנו ללבוש חולצה עם שרוולים קצרים, וכמה אצלה זה הפך למשהו מורכב שערער לה את הביטחון העצמי.
"בני הנוער סיפרו לי שהקורונה החמירה את מצבם הנפשי והרגשי, שהם חווים בדידות שהם לא הכירו"
גדלתי בכוכב־יאיר לאמא עובדת סוציאלית ולאבא איש שב"כ. אני תמיד אומרת בהומור ששילבתי את המקצועות של שניהם. כל החיים ציירתי. למדתי בבצלאל תקשורת חזותית ואיור. במשך עשר שנים עבדתי כמאיירת עצמאית בסטודיו הביתי שלי. בין השאר איירתי לוגו ושני אלבומים לנינט, איירתי בקליפ של עלמה זהר ועטיפה לסינגל של מארינה מקסימיליאן. אחרי שנמאס לי להיות לבד מול המחשב ורציתי לעבור לתקשורת עם אנשים, למדתי לקעקע, ואני עובדת בזה כבר ארבע שנים.
כשאנשים באים אליי, הם מגיעים עם התרגשות מאוד גדולה. קעקוע מסמל משהו, אם זו התחלה חדשה או פרידה ממישהו יקר. כבר בתחילת התהליך, כשאני מציירת את הסקיצה ורוצים שאדייק, משתפים אותי במטען הרגשי ומספרים לי את הסיפור שמאחורי הקעקוע. זה מה שגורם לי לעשות את העבודה שלי בכזו תשוקה. יש סיפורים שגורמים לי לבכות. הם רואים אותי דומעת ומבינים שיש פה מקום לדבר גם על הכאב. זה מאוד מחבר ועושה קסם. אני מסבירה להם שיש חשיבות גדולה בלפרוק בכי ומתח לפני הקעקוע, כי אז השרירים רפויים יותר והדיו נכנס יותר טוב. למדתי שקעקוע הוא אף פעם לא רק קעקוע.
נחשפתי לסיפורים קשים. קעקעתי בחורה צעירה שסיפרה לי שהרשויות הוציאו אותה מהבית בגיל עשר אחרי שהתגלה שאביה מתעלל בה מינית. היא עברה בין מוסדות, ובלילות, כשסבלה מהתקפי חרדה, היא החלה לחתוך את עצמה
לאחרונה, חברה שלי שאלה אותי מה קורה עם הפרויקט ההוא, שיזמתי אז. זה העיר אצלי משהו. החלטתי לתת לו עוד הזדמנות. הסטודיו גדל, יש לי יותר חשיפה ועוקבים, וחשבתי שאולי הפעם אצליח להגיע ליותר אנשים, וכך היה. בחודש האחרון העליתי פוסט ובו הצפתי שוב את הפרויקט שלי, 'צלקות', וכתבתי שאשמח לקעקע חינם על סימני פגיעה עצמית. זה קיבל אינספור שיתופים ותגובות, ובעקבות כך הגיעו אליי יותר מ־300 פניות לאינבוקס. הפניות, אגב, ממשיכות לזרום. הופתעתי מהיקף התופעה. בני הנוער שפנו אליי סיפרו לי על עצמם, על זה שהקורונה החמירה את מצבם הנפשי והרגשי. הם סיפרו לי שהם חווים בדידות שהם לא הכירו עד אז, וזה מציף אצלם דברים ומעלה את תדירות התקפי החרדה. גם תחושת חוסר הוודאות שהתקופה הזו הביאה איתה לא פשוטה. הם סיפרו שהם מרגישים שלא מספיק מדברים על תופעת הפגיעה העצמית ושאין מישהו שמתייחס לכאב שלהם ברצינות. המענה היחיד זה להתכתב אחד עם השני. מישהי סיפרה שבפעמים הראשונות שפגעה בעצמה, היא קיבלה עצות מצעירים אחרים איך לעשות את זה. בתור אמא זה הבהיל אותי מאוד. עוד משהו שחזר כשדיברתי איתם הוא השימוש בטרמינולוגיה 'נקי' כשהם רוצים לדווח כמה זמן עבר מאז שפגעו בעצמם. חשוב להם להגיד לי שזה מאחוריהם ושהם רוצים לשים אמנות על הצלקת, שתשומת הלב תהיה עליה.
התחלתי כמקעקעת יחידה בפרויקט. ערכתי רשימות של הפונים אליי והזמנתי אליי לסטודיו. עד עכשיו קעקעתי חמישה צעירים, אבל ראיתי שאני לא משתלטת על זה והבנתי שאני צריכה לגייס עוד מקעקעים. פניתי לאלי פיניש ולעופר שכטר דרך חבר משותף וביקשתי שיעלו לסטורי באינסטגרם את הפרויקט שלי עם קול קורא לעוד מקעקעים. מאז כבר פנו אליי 43 מקעקעים, שזה משמח מאוד ואפילו עלה על ציפיותיי. אני מחכה שיצטרפו עוד מקעקעים מכל רחבי הארץ, ואז נעשה שבוע מרוכז שבו כל מי שנרשם לפרויקט יוכל להגיע למקעקע מתנדב הקרוב לביתו ולעשות קעקוע שיסתיר את סימני הפגיעה וישלח אותו לדרך חדשה".
שורה תחתונה: "גיליתי שכאב מחבר בין אנשים. כשמישהו מאושר, זה מידבק וכיף להיות לידו, אבל משהו בכאב כל כך אותנטי וחשוף ואמיתי, שאי־אפשר שזה לא ייגע בך".
