לתשומת לבו של הציבור המודאג: מתברר שאני בכלל לא בגיל המעבר. הרופא עבר על בדיקות הדם שלי ואמר... אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר כי אני נושקת לגיל 100, אבל השורה התחתונה הייתה שיש לי "בערך שנה או שנתיים" עד שאכנס באופן רשמי למועדון גיל הבלות. שנה? או שנתיים?! מה אני אמורה לעשות עכשיו? כבר הייתי בטוחה שאני עמוק בפנים. עברתי את כל שלבי האבל, התרגלתי לזה שיוצאים לי מהפה משפטים כמו "תתביישו לכם, כשהייתי בגילכם התנהגתי בצורה הרבה יותר מכבדת" (זה שקר) ו"מה זה טיילור סוויפט? סוג של טוסט?" (אני באמת שואלת). שנה או שנתיים? אבל היו לי גלי חום! האם ייתכן שהם לא היו גלי חום? אולי סתם - לא יודעת, אני זורקת ניחוש - היה לי חם? "סביר להניח שאלה באמת היו גלי חום, זה מה שנקרא טרום גיל המעבר". בסדר, גברתי הקוראת. מה שתגידי. אין לי כוח לשמוע יותר על גלי חום. מה עם כל שאר המתנות שכולנו מקבלות? מה לגבי זה שאת עולה ארבעה קילו בגלל שאכלת תפוח? מה לגבי זה שגם אם לא תאכלי שבועיים לא תרדי גרם? מה לגבי זה שאת מתעוררת לפתע באמצע הלילה ולא מבינה מה הגוף שלך רוצה מהחיים שלך? לא, אבל גלי חום! די עם זה כבר, נמאס לי מהגלים האלה עוד לפני שהם התחילו. למה להעליב את שאר התסמינים? גם הם חשובים! הנה, בואו נעשה את זה מסודר:
שיער: אף פעם לא התעסקתי עם מצב השיער שלי. למעשה, מעולם לא הצמדתי לשיער שלי את המילה "מצב". תמיד היה לי אחלה שיער, הוא לא עשה לי בעיות. היה חלק וברונטי ומשעמם. עכשיו פתאום יש לו אופי. כנראה גם הוא עובר את משבר אמצע החיים והתחיל משום מה להסתלסל, ולא בקטע מתוק של דוגמנית מתולתלת בפרסומת לשמפו. הוא מתעקל לי קצת אחרי הקו של המצח ומשם מתיישר בחזרה. מה הבעיה שלו? אין לי מושג איך לחיות עם זה. זה היה נפתר אילו רק ידעתי לעשות גולגול כמו שצריך, אבל אני לא מצליחה. ראיתי אפילו סרטוני הדרכה ביוטיוב, אבל בכל פעם שאני מנסה, יוצא לי קן יונים מקושט בקרחות. ושלא נדבר על השיער הלבן. שנה לא צבעתי אותו כדי להוכיח (למי?) שאני מקבלת את עצמי כמו שאני, עד שנשברתי. שבנות 20 יקבלו את עצמן כמו שהן, אין לי עצבים לשטויות האלה. וכעת, לאחר שתעריכו את העובדה שכתבתי פסקה שלמה על שיער בלי להכניס את החידוד "התחברתי לשורשים שלי", נעבור לנושא הבא.
קול: אף אחד לא מדבר על זה שהקול משתנה בגיל המעבר, שזה אירוני, אבל ניחא. אני מודדת את זה באמצעות המשפט שאמרתי הכי הרבה ב־13 השנים האחרונות: "אבנר, ראית את הטלפון שלי?". פעם הייתי אומרת את זה בקול צלול וחזק, לא הייתה לי שום בעיה. היום זה כבר יותר משהו כמו, אבנר - כחכוח של קילו ליחה - ראית את - צרידות קלה - הטלפון - מעבר אוקטבה - שלי? זו תופעה איומה, אני משתגעת ממנה. ואין לי מה לעשות. "יש לי סירופ מדהים שקניתי ממכשפה בתאילנד". בסדר, גברתי, שמענו אותך ואת קולך הרועם. עדיין לא פתחתי את החזית הזאת ואין לי עניין לטפל בבעיה. אולי בעוד שנה או שנתיים, כשהגוף שלי יקרוס סופית, יהיה לי פנאי להתעסק בזה. מקווה שעד אז גוגל יפתחו כלי שיגיד לאבנר למצוא לי את הטלפון בכוח המחשבה.
חוש הומור: זוכרות את הפעם הראשונה שסיפרתן משהו מצחיק, חיכיתן שיצחקו, ואז חזרתן על הפאנץ' עוד פעם, כדי שיצחקו שוב? זה הרגע שבו הפכתן באופן רשמי לזקנות. חוש הומור זה דבר מתכלה. אי־אפשר להיות מצחיקים לנצח, זה פשוט לא קורה. אפילו הקומיקאים הכי גדולים הופכים מתישהו לבומרים שמתלוננים על הנוער של היום ונדחקים לבדיחות אבא. זה בלתי נמנע. ואני לא אומרת לכן להפסיק להצחיק. תצחיקו, למה לא? אבל תבינו שהעולם מתקדם, שההומור השתנה ושאתן לא חלק ממנו יותר. תצחיקו את הבייס שלכם, שזה בדרך כלל אנשים בגילכן, תחזרו על הפאנץ' כמה פעמים ותכחכחו בגרון בסבבה. תהיו מי שאתן, תאהבו את עצמכן, תצחקו כמה שיותר ותאכלו בריא, אני ממליצה על טיילור סוויפט עם גבינה! והנה, הוכחתי את הנקודה.
