זה התחיל מסטורי שעלה באינסטגרם לפני כשבועיים: עשרות אנשים שיתפו את בקשת חבריה של נועה ארגמני (26), שנחטפה לעזה על אופנוע, להגיע לבית החולים איכילוב ולבקר את הוריה. באחת המחלקות הפנימיות של בית החולים שוכבת ליאורה ארגמני, שחלתה בסרטן ועוברת הקרנות. לצידה בעלה יעקב, שנלחם בשתי החזיתות: על החלמתה של אשתו ועל החזרת בתם היחידה משבי חמאס בעזה.
באחד הבקרים של השבוע שעבר התעוררה ליאורה ארגמני לשמועות לא מבוססות על מגעים לעסקת שבויים, כשהיא כואבת, פיזית ונפשית. צוות הרופאים תלה שלט על דלת חדרה המבקש מהמבקרים לא להיכנס פנימה ולכבד את פרטיותה.
כך אני פוגשת את יעקב ארגמני. עומד ליד הדלת במחלקה הפנימית, פניו צועקות סבל ודאגה. אשתו לא ישנה כל הלילה, הוא מתנצל, עבר עליה לילה לא קל, היא עצבנית וצריכה להירגע. ארגמני מציע שנשב בפינת הקפה כדי לדבר. עוד רגע כבר לא נהיה לבד.
יחידת הדיור ריקה
את השבוע האחרון עשו ליאורה (62) ויעקב (69) בתל־אביב. בחייהם הקודמים בבאר־שבע, לפני שהפכה בתם לחטופה שתמונתה התפרסמה בתחילת המלחמה על שער ה"דיילי מייל" הבריטי, הייתה ליאורה לבורנטית ב"מכבי שירותי בריאות" ויעקב מכונאי רכב שיצא לפנסיה וחיפש היכן להתנדב. כשאשתו חלתה הוא התמסר לטיפול בה לצד נועה, שניהלה את התיק הרפואי, הייתה בקשר עם הרופאים והסיעה את אמה לטיפולים מבאר־שבע לתל־אביב ובחזרה. עכשיו הכול אחרת. את הימים, כאמור, הוא מעביר לצד אשתו במחלקה. בלילות הוא הולך לישון אצל אחותו יפה, שמתגוררת בתל־אביב.
מאז השבת השחורה ההיא הוא לא חזר לביתם הגדול בבאר־שבע. בשבוע שעבר נתן גיחה קצרה כדי לאסוף כמה חפצים וחזר לתל־אביב. "בכנות? פחדתי להגיע הביתה", הוא אומר. "יש לנו בית גדול, והוא ריק. גם יחידת הדיור של נועה, שהיא ישנה בה לפעמים, ריקה וזה קשה. האישה פה בבית חולים והילדה שם בעזה".
גם הרכב שלו, שנועה לקחה בהשאלה כדי לנסוע למסיבה, עדיין נמצא איפשהו באזור רעים. אף אחד לא החזיר אותו משם, וכדי להתנייד קיבל עזרה מאנשי המטה של גל הירש, שאמנם עדיין לא קפץ לבקר אבל מינה קצין שהוצמד למשפחה ודאג לרכב חלופי ולכל מה שנזקקו לו. בצהריים תגיע גם נילי טולדנו מהמטה, שמסייעת להם וסידרה מטפלת צמודה עבור ליאורה.
ליאורה: "זה הריאיון האחרון שאני נותנת. די, דיברתי מספיק וזה לא עוזר. אני חלשה, גם בגלל התרופות. קיבלתי המון חיזוקים מאנשים, אבל כרגע רק אלוהים יעזור"
20 דקות לתוך שיחתנו, מגיעות יוכי מרחובות ושלי מאלפי־מנשה, לעודד את בני הזוג, חמושות בשקיות מלאות בעוגות ועוגיות. "אנחנו יודעות שאתם מרגישים לבד, אבל זה לא ככה", אומרת יוכי, "חשוב לכולנו שנועה תחזור הביתה".
יעקב מתרומם כדי ללחוץ את ידן ומבקש שיצטרפו אלינו. "המון אנשים דואגים לנו פה, באים, מתקשרים, מציעים רכב או מזמינים לעשות מקלחת חמה. אשתי סינית, אז מגיעות ארוחות סיניות ועוגות ומה לא. אנחנו מוצפים וכבר מחלקים לכל המחלקה. זה משמח אבל בשלב מסוים זה גם מעייף ולא נעים לנו לומר לאנשים שלא יבואו. הצוות הרפואי שם גבולות".
אחרי זמן קצר ליאורה יוצאת בכיסא גלגלים. "זה הריאיון האחרון שאני נותנת, די, דיברתי מספיק וזה לא עוזר", היא אומרת. "אני חלשה. גם בגלל התרופות וגם בגלל שאנשים מגיעים כל הזמן. קיבלתי המון חיזוקים, אבל כרגע רק אלוהים יעזור".
שליח עם כנאפה
6 באוקטובר היה יום שמח בבית משפחת ארגמני. נועה הגיעה עם בן זוגה אבינתן אור (30) לארוחת חג אצל הוריה. היא עמדה להתחיל את השנה השלישית בהנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון וגרה עם שותף בדירה סמוכה לאוניברסיטה. אבינתן, אחד משבעה אחיות ואחים מהיישוב שילה, סיים את לימודיו באוניברסיטה לפני שנה, עבד והתגורר בתל־אביב.
נועה שטרן, חברתה של נועה ללימודים, מספרת על הזוגיות שלהם: "אבינתן אוהב מאוד את נועה. באחד הימים למדנו למבחן בדירה שלה, היא דיברה איתו בטלפון וצחקה שבא לה לאכול כנאפה. כמה זמן אחר כך הגיע פתאום שליח עם כנאפה, הפתעה מאבינתן שבכלל גר בתל־אביב. הוא אהב לעשות בשבילה מחוות קטנות כאלה".
יעקב: "נועה לקחה אוהל, מזרן וערכת קפה. חשבתי שהם בכלל יוצאים לפיקניק בחוף אשקלון, את יודעת, זוג רומנטי ואוהב. היא לא סיפרה שהם נוסעים למסיבה"
יעקב נזכר בארוחת הערב האחרונה עם שניהם: "הייתה ארוחה טובה, מגבשת ושמחה. בשלב מסוים נועה שאלה אותי, 'אבא, נכון שאתה מרשה לי הכול?'. עניתי שאני לא מרשה הכול, אבל אני לא מונע, ואני סומך עליה שההחלטות שלה בוגרות, כי היא הוכיחה לי בעבר שאפשר לסמוך עליה, והוספתי, 'אני רק מזהיר שתבדקי כל דבר'. היא אמרה 'סמוך עליי' ואז ביקשה לקחת את הרכב שלי. אמרתי לה, 'את לא צריכה לומר לי אפילו, הרכב הוא של שלושתנו'.
"היא לקחה אוהל, מזרן וערכת קפה. חשבתי שהם יוצאים לפיקניק בחוף אשקלון, את יודעת, זוג רומנטי ואוהב. לא ידעתי שהם נוסעים למסיבה. ממש לפני שהם יצאו, עצרתי אותם ונתתי לה עוד כמה כוסות חד־פעמיות, שיהיה להם ברכב. היה חשוך, השעה הייתה 12 בלילה, אפילו לא ראיתי את הפנים שלה".
איך נודע לך שהיא חטופה?
"זה לקח זמן. בבוקר שמעתי את האזעקות ואמרתי לאשתי שזו כנראה טעות. פתאום רצף של אזעקות. ניגשתי ליחידת הדיור של נועה, חשבתי שאולי היא שם. התקשרתי אליה ואל אבינתן, הם לא ענו. בתשע וחצי בבוקר הם כתבו, 'אנחנו בסדר, ניצור קשר מאוחר יותר'. זה היה מוזר. למה מאוחר יותר? חשבתי שאולי הם עייפים. בבאר־שבע כבר שמעתי אמבולנסים. זה לא היה רגיל. נסעתי עם אחיין שלי לבית החולים וראיתי כמויות של אמבולנסים. ביקשתי לברר אם נועה ואבינתן רשומים כפצועים ואמרו שלא. התקשרו ל'ברזילי' וגם שם לא".
ליאורה: "ואז קיבלתי טלפון מאמיר מועדי, השותף לדירה של נועה, שביקש לדבר עם יעקב".
יעקב: "הוא אמר לי, ׳החדשות לא הכי טובות. ראינו בטלגרם סרטון של נועה על אופנוע מובלת לכיוון עזה'. אמרתי, 'אולי זו לא היא, אולי הסרטון מטושטש'. הוא אמר, 'יש לי את הסרטון, רוצה לראות?'. ואז ראיתי את נועה. כנראה שאיבדתי את ההכרה והטלפון נפל לי מהיד. לא ידעתי איך ממשיכים מפה. ביקשתי מאחותי יפה שיבואו אליי כי המצב לא טוב. אחיין שלי הסיע אותי הביתה. לטלפון של נועה לא ניסיתי שוב להתקשר. אני לא מסוגל. אני יודע שעשו איכון לטלפון וב־12 בצהריים הוא כבר היה בעזה".
בדיעבד התברר להם, דרך משפחתו של אבינתן, שהשניים הבינו שמחבלים חדרו לשטח ישראל וניסו להסתתר. אבינתן כתב לחבר שלו שהם רואים את הפלסטינים מבצעים לינץ׳, הוא צילם סלפי ושלח מיקום כדי שיגיעו לחלץ אותו. איש לא הגיע.
לא פוחדת מכלום
בני הזוג ארגמני הכירו בשנת 1994 כשליאורה הגיעה ארצה לחילופי סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. היא נולדה בשם צונג הונג לי בווהאן, סין. שם עשתה תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בגנטיקה, שבמסגרתו הגיעה ארצה לאוניברסיטה בבאר־שבע.
איפה נפגשתם?
יעקב: "ליאורה הלכה ברחוב בשכונה שבה גרה. אני באתי לבקר את אמא שלי שגרה בשכנות. הצעתי לה טרמפ ודיברנו קצת באנגלית. התחלנו לצאת, הפכנו לזוג והתחננתי בפניה שתישאר בארץ".
יעקב: "היופי של נועה הוא מאשתי. ממני היא קיבלה את הגובה ואת הצבע. הגאווה שלי הייתה לחבק את שתיהן, ללכת איתן ברחוב ולהרגיש מלך העולם"
בשנת 1997 הם נישאו, ומשפחתו של יעקב אימצה אותה באהבה. השניים בנו את ביתם בצפון־מערב העיר.
מה אתם יכולים לספר על נועה?
יעקב: "כבר ביום שהיא נולדה הרגשתי שהיא משהו מיוחד. למרות שתינוקות בהתחלה פחוסים ישר ראיתי בה את הפנים של ליאורה.
"היא ילדה חזקה מנטלית. בכנות, לא הכרתי אותה טוב כמו שאני שומע עליה עכשיו דרך החברים. היא זו שמגבשת, שכולם סביבה, יש לה חברות מהממות שבאות ומספרות לי על הבת המיוחדת שלי. היופי שלה הוא מאשתי. ממני היא קיבלה את הגובה ואת הצבע. הגאווה שלי הייתה לחבק את שתיהן, ללכת איתן ברחוב ולהרגיש מלך העולם".
שלומית מרציאנו, חברת ילדות של נועה מגיל ארבע, מספרת: "בין ליאורה לנועה יש קשר מיוחד וקרוב, נועה קוראת לה 'אימי' והן דיברו ביניהן עברית. ליאורה ילדה אותה בגיל 36 ומעולם לא חשבה להביא עוד ילדים לעולם. נועה היא כל עולמה. כשחברות הגיעו לבקר בבית שלהן, היא נהגה לבשל להן ואפתה עבורן עוגיות. שתיהן טסו יחד לחופשות, כולל פעמיים לבית משפחתה של ליאורה בסין.
"בקיץ לפני שנה וקצת נועה נסעה לטיול בהודו ושם קיבלה את הבשורה שאמא שלה אובחנה עם סרטן. בגלל שאבא שלה אדם מאוד רגיש, הוא התקשה לעבד את המידע ואת הבשורות הלא מאוד טובות של הרופאים. כשהיא חזרה, ישר נכנסה לעניינים ונסעה עם אמא שלה לאיכילוב כדי לדבר עם הרופאים".
יעקב: "מישהו האמין ב-1973 שכעבור ארבע שנים יהיה שלום בינינו ובין מצרים? אני מאמין שגם עם הפלסטינים יכול להיות שלום"
גם את אמיר מועדי, השותף שלה לדירה, מעודדת המחשבה ש"נועה היא אישה עצמאית שלא פוחדת מכלום. שבועיים לפני השבת השחורה היא חזרה מטיול של חודש לבד בסרי־לנקה ותכננה לעשות רישיון לאופנוע. שום דבר לא הגביל אותה.
"ביולי האחרון, כשנכנסה לבית השכור שלנו, היא ישר שתלה עגבניות, חסה ופלפלים והקימה גינת ירק מטופחת. חבר טוב היה אמור להתקין לנו טפטפות. היא צבעה את כל הבית והביאה פריטי ריהוט ואספנות מטיולים בעולם, ציפיות לכריות מהודו, סבונים וקטורת. היינו עוד צריכים לעשות 'יום איקאה׳ ביחד. העצמאות שלה נותנת לי תחושה טובה. היא חזקה, לא מאלה שנשברות", הוא אומר.
את אבא יעקב מחזיקה האמונה. "אני אדם מאמין", הוא אומר ונוגע בכיפה השחורה על ראשו. "בעזרת השם יהיה טוב. היא במנהרות מתחת לאדמה, ונדמה לי כל הזמן שהיא לבד, אבל אני יודע שזה לא ככה. לפי העדויות של יוכבד ליפשיץ ששוחררה לפני יותר משבוע, הן חמישה בחדר, עם הילדים והנשים. אני רק דואג לראייה החלשה שלה, כי נועה מרכיבה עדשות מגע".
פגשת את יוכבד?
"הייתי במסיבת העיתונאים באיכילוב וניגשתי לומר לה שלום, אבל כעבור שתי דקות היא יצאה, לא הספקתי לדבר איתה. רציתי לראות מישהי שהייתה קרובה לנועה, אולי לשמוע ממנה משהו".
ליאורה: "אני לא חושבת שזה יעזור".
יעקב: "דווקא עודד אותנו לראות סרטון שלה שותה מים בשבי. החמאס שחרר את זה בלי שום עסקה. במקרה של גלעד שליט מדינת ישראל שילמה המון כדי לקבל פיסת מידע. תשמעי, אנחנו שני עמים לאותו אבא ויש משהו שמקשר בינינו ובין הפלסטינים. מישהו האמין ב-1973 שכעבור ארבע שנים יהיה שלום בינינו ובין מצרים? אני מאמין שגם עם הפלסטינים יכול להיות שלום".
ואם כבר, אז עוד משהו אופטימי להיאחז בו: "נועה שלחה לי פעם משפט", אומרת חברתה שלומית מרציאנו, "שמחזיק אותי כשאני חושבת מה עובר עליה: 'כמו לכל אחד גם לי יש קשיים, אבל אמא לימדה אותי אף פעם לא לבכות ושאני יכולה להתמודד עם הכול'".
