עברה לעבוד בחצי משרה: "מקווה שבעוד שנתיים ארגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה"
אורלי דה הונד־כהן, עורכת דין, נוטריונית ומרצה בנושא ייפוי כוח מתמשך וצוואות, בת 46, נשואה ואם לארבעה, (14, 11, 10, 9), מתגוררת בהרצליה.
3 צפייה בגלריה
אורלי דה הונד-כהן. "בבוקר עורכת פגישות, בצהריים מקבלת את הילדים, בלילה עוברת על מססמכים"
(צילום: יאיר שגיא)
עד לפני שנתיים וחצי עבדה אורלי דה הונד־כהן כעורכת דין שכירה במשרה מלאה בחברת ביטוח. שלוש פעמים בשבוע הייתה בבית מטפלת מהשעה ארבע אחר הצהריים ועד שהגיעה הביתה, ופעם בשבוע חמותה באה לעזור.
"לאחד הילדים יש הפרעת קשב וריכוז ולפחות פעם בשבוע קראו לי מבית הספר או מהצהרון שאגיע לקחת אותו", היא מספרת. "ניסינו כל מיני טיפולים ולא ראיתי שיפור. במקביל עברתי הדרכות הוריות, אבל לא הייתי פנויה ליישם את הדברים שלמדתי".
ואז הכל השתנה. זמן קצר לפני פרוץ הקורונה התבצע שינוי ארגוני במקום העבודה שלה והיא הרגישה שזה זמן טוב לעזוב. "לא ידעתי מה אעשה הלאה", היא אומרת. "קודם כל רציתי להיות בבית כדי לראות איך זה עוזר לילדים, בטח לא ציפיתי שפתאום כולם יהיו איתי בסגרים של הקורונה. הלימודים בזום היו מאתגרים והייתי צריכה לשבת ליד הילד. כמה חודשים התלבטתי אם לחפש עבודה אחרת או להפוך לעצמאית, וככל שעבר הזמן גדלה בי ההבנה שאני רוצה להיות איתם יותר.
"בינתיים למדתי לעומק את התחום של ייפוי כוח מתמשך. באוקטובר האחרון פתחתי תיק כעצמאית והחלטתי שאני עוברת לעבוד בחצי משרה: בבוקר עורכת פגישות, בצהריים מקבלת את הילדים, ובלילה עובדת על מסמכים. בן זוגי אחראי על הבקרים, הכנת כריכים וכו', ואז נוסע לחיפה, למקום עבודתו ב'אלביט'. הוא עובד מבוקר עד לילה, אבל נותן כתף כשצריך".
כבר יש תוצאות לשינוי שעשית?
"מאז שאני בבית בצהריים, הילד רגוע יותר וזה קשור גם לעובדה שלמדתי איך להכיל אותו ואני פנויה יותר ליישם את מה שלמדתי בהדרכות. בעבר, כשהייתי פוגשת אותו אחר הצהריים, פחות ידעתי מה עבר עליו. עכשיו אני רואה אותו כשהוא קרוב לסיטואציה ויודעת איך לנטרל את הפצצה לפני שהיא מתפוצצת.
"יכול להיות שילדים לומדים להיות יותר עצמאיים כשהילדים בעבודה. אני לא יכולה להגיד שהמצב הנוכחי אידאלי, כי הראש שלי עובד גם כשאני לא עובדת"
"אבל זה טוב לכל הילדים שאני בבית בצהריים, לא רק לו. הם משחררים קיטור על דברים מעצבנים שהיו בלימודים, אני מציעה פתרונות, ואז הם מסוגלים לעבור הלאה. אני מרגישה אותם יותר, מאמינה שזה נותן להם יותר ביטחון, ושמחה שאני יכולה להקשיב, לתמוך ולתת את המענה כשצריך. מנגד, יכול להיות שילדים לומדים להיות יותר עצמאיים כשההורים בעבודה. אני לא יכולה להגיד שהמצב הנוכחי אידיאלי, כי הראש שלי עובד גם כשאני לא עובדת. אני נזכרת בדברים, הטלפון מצלצל, לא מזמן הבת שלי אמרה לי: 'את פה, אבל את לא פה'".
את מרגישה שאת משלמת מחיר מבחינת הקריירה שלך?
"מאחר שרק התחלתי לעבוד כעצמאית, אני עדיין לא יודעת כמה רחוק אגיע. כיום יש לי סיפוק מקצועי גדול. אני מקווה שבעוד שנתיים ארגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה. אני לא רואה את עצמי חוזרת להיות שכירה".
התפטרה מהעבודה: "הילדים צריכים לנהל שיחה עם פרצוף, לא עם מסך"
קרן לוי־בזק, אמנית, מעצבת, אשת חינוך ומנהלת צהרון, בת 46, נשואה ואם לשלושה (14, 12, 8), מתגוררת ברמת־השרון.
3 צפייה בגלריה
קרן לוי-בזק. "ההגשמה העצמית שלי יכולה לבוא לידי ביטוי גם בשעות הבוקר"
(צילום: יריב כץ)
בשלוש השנים האחרונות ניהלה קרן לוי־בזק, יחד עם בן זוגה, צהרון בבית ספר דמוקרטי, ולפני כן, במשך שלוש שנים, היה להם צהרון בביתם. "יצא שבמשך שש שנים הילדים חזרו הביתה ולא הייתי פנויה עבורם", היא אומרת. "בשנים האחרונות חזרנו הביתה בשעה חמש, עייפים אך מתפקדים, עמוסים מהחוויות בצהרון, ומיד צריכים לעשות סוויץ' ולהיות עם הילדים שלנו. ברגעים כאלה אני מרגישה שאני לא מאה אחוז אמא.
"הבת שלי חזרה הביתה וכל כך הופתעה לראות אותי, שהעיניים שלה נצצו. קיבלתי חיבוק כזה כיפי, ששאלתי את עצמי איך לא הבנתי קודם שזה מה שהיא צריכה"
"לפני חודש לא הרגשתי טוב ונשארתי בבית. הבת האמצעית שלי חזרה הביתה ב־14:00 וכל כך הופתעה לראות אותי, שהעיניים שלה נצצו. יצאה לה קריאה כזו 'אמא', כמו מרקו שמצא את אמא שלו בסדרה 'הלב'. קיבלתי חיבוק כזה כיפי, ששאלתי את עצמי איך לא הבנתי קודם שזה מה שהיא צריכה - שאהיה בבית כשהיא חוזרת. באותו יום החלטתי שלא אעבוד בצהריים ואמצא משהו אחר לעשות בשעות הבוקר. הודעתי בעבודה שאני עוזבת ושבסוף יולי אסיים שם. באוגוסט אני עושה קייטנת בוקר אצלנו בבית, כך שרק בספטמבר ארגיש את השגרה החדשה".
למה בעצם את התפטרת מהצהרון ולא בן זוגך?
"כך בחרנו. הוא יותר טוב ממני בניהול הצהרון, ואני יותר טובה בהקשבה ובהכלה".
איך תסתדרו כלכלית, עם משכורת אחת פחות?
"אני מבינה שזה סוג של פריווילגיה, לקבל את הילדים בצהריים, אבל בוחרת לעשות שינוי שהוא לא בהכרח נכון כלכלית למשפחה. העניין הכלכלי יצטרך להיפתר בדרכים יצירתיות, אצטרך לעבוד יותר מהבית ולא בשעות הצהריים. זה לא שאשב בבית ואחכה שהם יחזרו. כיום אני מלמדת אמנות במסגרת תל"ן (תוכנית לימודים נוספת) בבית ספר אחד, ושלחתי קורות חיים למשרות דומות, מה שיאפשר לי להיות בבית בצהריים. בנוסף אני מתכננת לפתח ערכות יצירה לחינוך המיוחד, בעזרת מכונת חיתוך לייזר שיש לי, ואעשה דברים יצירתיים נוספים מהבית".
"אני מבינה שזה סוג של פריווילגיה, לקבל את הילדים בצהריים, אבל בוחרת לעשות שינוי שהוא לא בהכרח נכון כלכלית למשפחה. העניין הכלכלי יצטרך להיפתר בדרכים יצירתיות"
איך את צופה שהשינוי ישפיע על הילדים?
"אני מצפה שהשיח עם הילדים יהיה יותר פתוח וממוקד, לא תוך כדי הסעות לחוגים ולא כסיכום בסוף היום. גיל ההתבגרות הוא פשוט מטורף, במיוחד בדור הזה. הם מנהלים שני עולמות, וירטואלי ואמיתי, ואני רוצה לדבר איתם על התכנים שהם נחשפים אליהם. אני מרגישה שהגדולים שלנו זקוקים להכלה של כל מה שקורה להם בעידן הזה, הם צריכים שיחה עם אדם, עם פרצוף, לא עם מסך. הם צריכים כמה שיותר יחסי אנוש. אנחנו פה בשביל לכוון אותם".
האם את מרגישה שעשית ויתור מבחינת קריירה?
"לא, אני מרגישה שכל שינוי הוא לטובה. אני נפרדת מילדי הצהרון, שאני ממש אוהבת, לטובת הילדים שלי, שהם חשובים יותר. ההגשמה העצמית שלי יכולה לבוא לידי ביטוי גם בשעות הבוקר. הקריירה יכולה להיות בהולד במהלך השנים שהילדים מתבגרים וצריכים אותנו. אנחנו חיים בעולם שמתנהל מהר יותר מהעולם שבו גדלנו. הילדים גדלים בטיל, ואז הם הולכים ואת שואלת את עצמך: 'וואו, איפה הייתי? נסחפתי בעולם ולא שמתי לב'. אני לא רוצה לגלות בדיעבד שלא הייתי עם הילדים שלי כשהם היו צריכים אותי".
מחפשת מטפלת לבני העשרה שלה: "ילדים בני עשר זקוקים למבוגר אחראי"
מיכל, מהנדסת בניין ושותפה בחברה לניהול פרויקטים, בת 40, נשואה ואם לשניים (10,12), מתגוררת בתל־אביב.
"אני עובדת במשרד ארבעה ימים בשבוע, מתשע בבוקר עד שבע בערב. יום אחד בשבוע אני עובדת רק עד ארבע וחצי, ויום אחד בשבוע בן זוגי מסיים לעבוד בארבע וחצי", מספרת מיכל (השם המלא שמור במערכת). "החלטנו על שוויון טוטאלי ואף אחד מאיתנו לא מוכן לחתוך יום עבודה נוסף בשבוע".
"בעבר חמותי הייתה מגיעה אלינו, אבל עכשיו יש לה נכדים קטנים יותר לטפל בהם. שני הילדים שלנו כבר לא הולכים לצהרון, אז הם באים הביתה ישר מבית הספר. כרגע יש בייביסיטר שנמצאת איתם יום אחד בשבוע מארבע עד שבע, וזה ממש לא מספיק.
"אני לא יודעת מה קורה בבית. לפעמים אני לא יודעת למה הילדה הגיעה הביתה שעה אחרי שסיימה את הלימודים ואני אף פעם לא יודעת אם היא אכלה. היא גם לא תמיד עונה לי לטלפון כשאני מתקשרת, ואם היא עונה - המידע שאני מקבלת חלקי ולא ברור.
"כשאני במשרד, אין לילדים אוזן קשבת. אני מחפשת סטודנית שתקבל אותם בצהריים. שתהיה יותר חברה ופחות הורה, היא לא תגיד להם לסדר את החדר"
"הילדים הופכים לסטודנטים חופשיים, ואין לי יכולת להיות חלק מהחיים שלהם כשאני במשרד. אני מוטרדת מזה שאין להם אוזן קשבת ואין השגחה הורית, וחוששת שיקרה להם משהו לא טוב כשאף אחד לא שומר עליהם. אני מרגישה צורך להיות בשליטה על הרבה דברים בחיים שלי, במשרד, בקריירה, ופה אני מרגישה שאני לא בשליטה. אם אני שואלת אותם בשבע בערב מה היה בבית הספר, כשאני בעצמי עייפה, הם כבר באנרגיה אחרת, אחרי שצפו הרבה בטלוויזיה ועיכלו את כל מה שעבר עליהם, ועונים לי משהו סתמי".
אז מה החלטת לעשות?
"לקחת מטפלת ליומיים בשבוע (ביומיים נוספים בן זוגי או אני נהיה איתם). היא תקבל אותם ב־14:00 בצהריים, תכין להם אוכל חם, תקשיב להם, תעזור בשיעורי הבית ותסיע לחוגים או לחברים. כרגע אני מראיינת סטודנטיות לתפקיד. חשוב לי שהמטפלת תהיה יותר חברה ופחות הורה. היא לא יכולה להגיד להם לסדר את החדר, אבל אני מקווה שהם ירגישו שיש מבוגר בבית וייקשרו אליה - ושהיא תדע לספר לי מה הם עושים".
הילדים לא יתפדחו שיש להם בייביסיטר שלא רחוקה מגילם?
"לא, הגדול יגיד שזה בשביל הקטנה, וגם אם הם מתפדחים, לא אכפת לי. ילדים בני תשע, עשר או 12 זקוקים להורים שלהם או למבוגר אחראי".
"הגדול יגיד שהבייביסיטר זה בשביל הקטנה, וגם אם הם מתפדחים, לא אכפת לי. ילדים בין תשע, עשר או 12 זקוקים למבוגר אחראי"
האם הסביבה שידרה לך שאת זו שצריכה לשלם את מחיר הקריירה?
"המשפחה והחברים מכירים את השאפתנות שלי ובחיים לא יגידו לי לוותר על הקריירה. אז אמנם אף אחד לא יגיד לי, 'זה לא בסדר שאת עובדת עד מאוחר', ועדיין, אני מרגישה יומיום את רגשות האשמה ובן זוגי הרבה פחות.
"הסיבה לכך שסירבתי להתראיין בשמי היא כי לא רציתי שלקוחות פוטנציאליים יקראו ויחשבו שההתמודדות שלי כאמא עלולה לפגוע בתפקוד שלי בעבודה מולם. גם ככה גברים חושבים שנשים פחות טובות מבחינה מקצועית כי הן אמהות, בהווה או בעתיד. ולאמהות אחרות אני אומרת: נסו למצוא פתרונות יצירתיים, זה לא הוגן שכל הנטל עליכן. הילדים הם לא אחריות בלעדית שלכן".
