"גם גיבור הספר וגם אני רצינו ועדיין רוצים לשמור על המצב הקיים, המוכר והנוח, אפילו אם הוא מנוון", מצהיר אלון אלפרט. "לשנינו קרה משהו בלתי צפוי שהסיט את החיים למקום חדש. היינו צריכים לצעוד קדימה ולעשות את מה שנדרש מאיתנו, שהוא לכל הפחות להסתגל".
כשאלפרט (48), אנימטור ומעצב גרפי המתגורר במודיעין, אב לארבעה (17, 13, 14 וחצי ותשע וחצי), מדבר על אירוע בלתי צפוי ששינה את חייו, הוא מתכוון לרגע שבו בנו יהלי אובחן עם תסמונת MDS, מצב טרום־סרטני. "אשתי שירי ואני הפסקנו לעבוד ועשינו משמרות בבית החולים, תוך כדי דאגה לשאר הילדים", הוא משחזר. "מהר מאוד הסבירו לנו שהדרך היחידה להציל את חייו של יהלי היא להשתיל לו מח עצם. מכיוון שאף אחד במשפחה לא נמצא מתאים, נעזרנו בתרומה מהמאגר של 'עזר מציון'. בתוך כל זה החיים ממשיכים, החשבונות מגיעים, ואף אחד מאיתנו לא מסוגל לעבוד. רק אנשים מבוססים יכולים לעמוד בזה. למזלנו, שנתיים קודם לכן, במקרה, עשינו לילדים ביטוח מחלות קשות. בהתחלה הייתי בסדר, אבל כשיהלי (14 וחצי) נקלע לסכנת חיים, פתאום קלטתי שהדבר הזה כבד עליי. התחלתי לקחת כדורים נוגדי חרדה ודיכאון, לא ישנתי בלילה, ירדתי במשקל והייתי מפוחד מאוד".
"בהתחלה הייתי בסדר, אבל כשיהלי נקלע לסכנת חיים, פתאום קלטתי שהדבר הזה כבד עליי. התחלתי לקחת כדורים נוגדי חרדה ודיכאון, לא ישנתי בלילה, ירדתי במשקל והייתי מפוחד מאוד"
נקודת האור באותו שלב הייתה צפייה בסרטון יוטיוב של הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון. "הוא אומר: 'תפסיקו להיות קורבנות, יש לנו בחירה בחיים, להיות קורבן או גיבור'. אני לא יודע מה תפס אותי בהרצאה הזו, הבנתי שעכשיו אני צריך לקחת את עצמי בידיים ולהיות גיבור. יום אחרי שראיתי את הסרטון הזה, אשתי אמרה לי: 'אתה לא מאמין איזה מסכן יהלי, הוא הקיא המון בלילה'. עניתי: 'אני לא מוכן שהמילה 'מסכן' תיאמר בנוכחותו. הוא לא מסכן, הוא גיבור! אם הוא קם בלילה, ניתק את עצמו משלושה מכשירים, גרר את העמוד לשירותים והקיא לבד כדי לא להעיר אותך, הוא גיבור'. כשהרופא בא אחרי כמה שעות ואמר: 'שמעתי שהיית מסכן הלילה', יהלי ענה: 'לא הייתי מסכן, הייתי גיבור'. הרופא היה שלולית. היום יהלי מתחזק".
"הלידה שקטה חיזקה אותנו"
כמו אלון ובנו יהלי, שנדרשו לבחור בין גבורה להתקרבנות, כך גם יונתן כהנוב, הדמות הראשית בספר הביכורים של אלפרט, "באוויר" (הוצאת פרדס). הוא עובד בתפקיד חשוב בשירות הביטחון הכללי, נשוי לאישה שהוא אוהב, אב לשני ילדים קטנים וחובב שגרה, עד שיום אחד ניסוי צבאי שבו השתתף מתחיל להשפיע עליו. "יונתן מנסה להשאיר את הרגליים על הקרקע, אבל מוצא את עצמו באוויר", מסביר אלפרט את שם הספר. האם יהפוך לקורבן או גיבור? "בחיים של כל אחד מאיתנו מגיע רגע שבו נוחת סלע ענק על המסלול ומפזר ברוח את כל מה שתכננו. העתיד שחשבנו שיהיה, לא יהיה. ואז חייבים להבין, המכשול הוא הדרך".
"באוויר" היה כמעט גמור לפני שיהלי חלה: "רק בסוף העריכה ראיתי את הקשר בין הספר לחיים שלי, והבנתי שהתודעה שלי כתבה את הספר", הוא אומר. הבחירה בין גבורה לאומללות נחרטה בנפשו לפני 15 שנה, כשרעייתו והוא עברו לידה שקטה בסוף החודש השמיני. "אירוע מחריד. היא הלכה לבדיקה שגרתית ולא נמצא דופק. לא יודעים מה היה שם, אולי קריש דם. גיליתי שאני מתפקד טוב במצבי לחץ. החלטנו שנעמוד בזה, לא נתייאש ויהיו לנו עוד ילדים. לאשתי זה היה כמובן קשה יותר: חופשת לידה ללא תינוק, שאלות של שכנים. האירוע הזה חיזק מאוד את הזוגיות שלנו, ואחרי 11 חודשים והיריון סופר־טראומטי נולד יהלי".
"אבא ביקש שאמשיך לחבוש כיפה"
אלפרט, שגדל במשפחה דתית בירושלים, התחיל להוריד את הכיפה לקראת סיום לימודיו בתיכון. "בשלב מסוים הכיפה גרמה לפדיחה, כי רציתי שבנות ידברו איתי", הוא מגלה. כשהיה בצבא, אביו ביקש שלפחות יחבוש כיפה באזור הבית. "גם מזה הוא ירד בשלב מסוים", הוא נזכר, "ההורים שלי סובלנים, כמה שנים אחר כך כבר הגענו למצב שהם מלווים אותנו לאוטו בלילות שבת. פחות חשובה להם מידת הדתיות שלנו, יותר חשוב להם שנהיה בני אדם".
כיום הוא החילוני היחיד במשפחתו הגרעינית: אחיו הבכור הוא ברסלבי שגר בהתנחלות בת־עין, "אבל איש ליברלי ופתוח. הבת שלו התחתנה עם אישה והוא נשא נאום מרגש בחתונה". בנוסף, יש לו אחות חרדית בבית־שמש ועוד אחות בהתנחלות אפרת.
אחרי הצבא החל לנצל את כישרון הציור שבו בורך, וצייר על חולצות פרצופים מצחיקים, פיות, קוסמים ומכשפות. את הסחורה פרש על סדין במדרחוב בן יהודה בירושלים ("כשפקחים היו מתקרבים, הייתי נמלט"). כך מימן שני טיולים ארוכים במזרח הרחוק, אוסטרליה וניו־זילנד. כששב ארצה נרשם ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל, שם גם לימד בהמשך.
הרומן שלו עם הכתיבה החל כבר בכיתה ג' ("כתבתי סיפורים חינוכיים, אינפנטיליים") ולאורך השנים כתב יומנים ויומני מסע. "החיים אוטמים אותנו בחומה, והכתיבה היא חרך למקומות היותר חבויים, שאין זמן לחשוב עליהם", הוא אומר. לפני כשני עשורים כתב טיוטה לספר שלא יצא לאור. "ספר בוסר קלאסי, בשתי הוצאות אמרו לי 'לא', ולא ידעתי איך לתקן אותו". כשהיה בן 35 פרסם סיפורים קצרים וביקורות על ספרים וסרטים ב"קפה דה מרקר" ובפייסבוק. שנה מאוחר יותר השתתף בסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, שבסיומה קיבל גושפנקה לכישרונו.
כשבנו חלה, לפני שלוש שנים וחצי, החל לכתוב פוסטים בפייסבוק מעמקי נפשו: "גיליתי שכשאני מנסח את המחשבות שלי בפומבי בכנות מוחלטת, בלי צנזורה, הדברים שאני עובר נעשים מעט יותר נהירים ומכניסים לי סדר בכאוס. הכתיבה הפכה לחלק מהריפוי שלי. על הדרך גיליתי שהצלחתי לגעת באנשים ולתת להם כוח לעבור דברים שהתרחשו בחיים שלהם".
יש קשר בין עיסוקך בחיים לכתיבה שלך?
"בהחלט. כשאני יוצר סרט פרסומת או תדמית, אני בעצם מספר סיפור. במקביל סגנון הכתיבה שלי מגיע ממקום ויזואלי. אני מאמין שאני כותב באופן שהקורא יכול ממש לצייר לעצמו את הדמויות, הסביבה וההתרחשות".
"זו אכן סצנה מהוססת, אבל אין לי בעיה לכתוב על סקס ולא צנזרתי את עצמי בגלל המשפחה שלי. אם הייתה נדרשת בספר סצנת סקס פרועה על פני ארבעה עמודים, לא הייתי מהסס"
הספר מתחיל כרומן מתח ומתפתח לכיוונים מפתיעים וקצת משונים.
"בניגוד לכל העצות שקיבלתי מכל עבר, רציתי שהקוראים יישארו מבולבלים, שלא יידעו לאן הם נכנסים. כשאני קורא ספר, לא תמיד אני רוצה לדעת איזה מין ספר זה ונהנה להיות מופתע. אני חייב להודות שבהתחלת כל פרק לא ממש ידעתי מה יקרה בהמשך ונתתי לעצמי דרור להתפרע".
בחזרה לרקע הדתי שלך, נדמה שעצרת את עצמך בסצנת הסקס היחידה בספר.
"זו אכן סצנה מהוססת וקלושה, אבל אין לי בעיה לכתוב על סקס ולא צנזרתי את עצמי בגלל המשפחה שלי. כתבתי את הסצנה שהתגלגלה לי בראש, לפי מה שהעלילה דרשה. אם הייתה נדרשת בספר סצנת סקס פרועה על פני ארבעה עמודים, לא הייתי מהסס".
מה אתה חולם שהספר יעשה לאנשים?
"למרות שהספר בדיוני לחלוטין, הוא שואל את אותן שאלות שעלו אצלי כשיהלי חלה: מה אנחנו עושים פה, מה הייעוד שלנו, האם אנחנו יכולים לשנות את ההחלטות שלנו על איך אנחנו מתמודדים עם החיים? הייתי רוצה שאנשים יחשבו על עצמם כשהם קוראים את הספר ושיצליחו להתבונן על החיים שלהם דרך המילים שלי".
